מופע חדש של מיכאל גריילסאמר ותז' הרחוב הירושלמית יפתח את פסט' "צלילים במדבר". שיחה
בשנתו ה-18 מביא פסטיבל "צלילים במדבר" מוזיקה ישראלית מקורית ומגוונת למרחבי קיבוץ שדה בוקר.
בין הבכורות המיוחדות לפסטיבל יתקיים גם המופע "יאללה בואי" ובו משתף פעולה המוזיקאי והכנר מיכאל גריילסאמר עם תזמורת הרחוב הירושלמית, המורכבת כולה מסטודנטים ירושלמים צעירים, בניצוחו של עידו שפיטלניק, מנהל ומנצח התזמורת.
"נמאס לי מהעולם הקלאסי הכל כך קשוח הזה"
"זה שיתוף פעולה מהנה במיוחד", מספר גריילסאמר, "שנולד מפגישה שלי ושל עידו שפיטלניק בכנס האמנים הירושלמי הראשון, שבו איחדו כל מיני אמנים שחיים עדיין בירושלים ועשו לנו סדנאות בקיבוץ עין חרוד".
כנס אמנים ירושלמים בקיבוץ עין חרוד?
"כן, מקום מאוד יפה ומרגיע, בשבילנו הירושלמים, להירגע קצת, נראה לי שזה היה הרעיון המרכזי... ושם נפגשנו ודיברנו גם על שיתוף פעולה ונראה לי שהיה ברור לשנינו שזה משהו ששווה לעשות, ויצא שהמקום הראשון שבו אנחנו עושים את זה הוא בפסטיבל 'צלילים במדבר' שבאמת נותנים לנו את הבמה להיות המופע הגדול הראשון שפותח את הפסטיבל".
בוא נדבר קצת על החיבור בינך לבין התזמורת, כי בעצם, כל ההתפתחות שלך כאמן די מובילה אותך לחיבור הזה. ילד שגדל בבית דתי, למד כינור ויועד לגדולות, ואז עשה את המעבר למוזיקה אירית, מוזיקת פופ, פולק, ועד להופעות ברחבי העולם עם המוזיקה המקורית שלך, בשילוב הכינור
"אני גדלתי על מוזיקה קלאסית ממש מגיל חמש. ניגנתי מוזיקה קלאסית עד שהתגייסתי, ואז היה לי תירוץ להפסיק. ממש הפסקתי לנגן כי נמאס לי מהעולם הסגור הקלאסי הכל כך קשוח הזה, שבזכותו יש לי את הטכניקה שאתה אני מסתובב בעולם, ושאותה שילבתי במוזיקות אחרות, שהרבה פעמים הכינור לא היה נוכח בהן".
מיכאל גריילסאמר (מקור: אתר צלילים במדבר)
"כשהצלחתי להפריד את הכינור מהקלאסי, הכל הסתדר לי"
אני משערת שהיה פה משבר משפחתי, כשבן המשפחה מפסיק להגדיר את עצמו כדתי, ועוזב גם את העולם הקלאסי של הכינור
"אני בא מבית דתי ליברלי מאוד, שהדת היא עוד נדבך בתוך עוד כלים של חינוך כמו מוזיקה, סובלנות, ערכי משפחה. המשבר היותר גדול היה העובדה שאני אולי אפסיק לנגן כינור לחלוטין. הורים רוצים שלילדים שלהם יהיה טוב, ומוזיקה הייתה הדרך שבה הם חשבו שיהיה הכי נכון, ובאמת ייעדו אותי להיות משהו גדול, אבל משהו בעולם הזה לא הסתדר לי, וכל הזמן היו התנגשויות בין העולם הקלאסי וביני, ומתישהו פשוט הצלחתי להפריד את הכינור מהעולם הקלאסי, ואז הכל הסתדר לי.
"כשהפסקתי לנגן כנראה שהייתי עדיין חייב להתעסק בזה, ואז התחלתי לכתוב שירים, קניתי לי גיטרה קלאסית וכתבתי שירים על הגיטרה, וכמה שנים מאוחר יותר התחלתי לשלב בין השירים לבין החזרה לכינור. הרגשתי שהוא כן הולך להיות חלק מהקריירה שלי, ואז הבנתי את הפוטנציאל של להיות רגל פה ורגל שם.
"בגלל זה גם המופע הזה כל כך משמח אותי. זו פעם ראשונה שאני, בתור מישהו שגדל על מוזיקה קלאסית, ואפשר לומר שמצד אחד סבלתי ממנה מאוד, כי זה עולם קשה: מי שלא מתאמן שעות ביום יהיה לו קשה מאוד להשתלב, ואני בכלל לא התאמנתי. אהבתי לשחק עם חברים ולבלות ולהיות בחוץ – לעומת היופי של הכינור, ובכלל של המוזיקה הקלאסית שיכולה להיות כל כך נגישה".
קצת כמו מה שעושה תזמורת הרחוב הירושלמית
"כן. מבחינתי זו תזמורת של צעירים שמתעקשים להישאר בעולם הקלאסי, אבל בעצם הם ממש פותחים את הדלתות שלהם ומשתפים פעולה עם אמנים אחרים, בשנים הקודמות עם ארקדי דוכין, עכשיו איתי, וככה הם בעצם חושפים את העולם הקלאסי לאנשים שלאו דווקא מגיעים לזה. ומעבר לזה, גם העניין של הרחוב. הם עושים מופעים ברחוב בירושלים, עם חומרים קלאסיים, ועידו מסביר על היצירות, וכרעיון, ברגע שזה נגיש כל כך כמו ברחוב, המוזיקה הקלאסית נהיית משהו מאוד מהנה, ולא כזה קשוח וסגור כמו שבנו את זה לפנינו".
אז מבחינתך יש פה כמעט תיקון לילדות שלך
"ממש, כן. זו פעם ראשונה שאני עושה משהו עם תזמורת, וזה בהחלט תיקון במונחים ישראלים. לפעמים הרגשתי שאני נתקל בקלאסיקאים שהיו גם אנשים קצת סגורים, והתקשורת שלי עם התזמורת היא כל כך כיפית וקולחת, שאני לא בטוח שאני באמת עושה מופע גדול עם תזמורת. אני לא משוכנע בזה עד שזה לא יקרה.. אבל זה ממש מהנה, והמופע יהיה ממש כיפי, והוא שומר, מבחינתי, על הגרוב של השירים, וזה רק מעמיק את ההרמוניות, זה מביא איזה פן חדש לחלוטין שמן הסתם לא היה בעיבודים ללהקה או באלבומים.
"יש בתזמורת שלושה מעבדים, אודי פרלמן, אייל מרגלית וארז אבירם, שעבדו על העיבודים של מופע רגיל שלי, אבל נתתי להם קרדיט לחלוטין כי אני סומך עליהם, וכבר שמעתי סקיצות, ויש לנו מחר חזרה נוספת, וזה נשמע ממש מדהים. הם מאוד מוכשרים, שווה לפרגן. זה משהו מאוד מסובך ומורכב לעבד לכלי מיתר ולכמה כלי נשיפה פלוס הבס-תופים שלי, זאת אומרת שהם התחשבו במקור של השיר, פלוס שמרית ואני שכרגיל, נשיר את השירים שלנו".
אין מספיק זמן ביום
שמרית היא כמובן שמרית גריילסאמר, זוגתו של מיכאל, אם שני ילדיו, שמופיעה לצדו לאורך השנים ועומדת להוציא בקרוב את אלבום הבכורה שלה, בהפקתו של דניאל סלומון, ובשיתוף פעולה הדוק עם מיכאל.
שמרית ואתה גם זוג, גם הורים וגם זוג מקצועי. לא קשה להכיל את הביחד הזה בכל כך הרבה תחומים?
"הקושי הוא חלוקת זמן. פשוט למצוא מספיק זמן ביום. אנשים מתמודדים עם דברים אחרים, אנחנו מתמודדים עם חוסר זמן, כי יש לנו הרבה עבודה, ויש לנו את הילדים, אז בואי נגיד שהבית שלנו לא כל כך מסודר... זה כל הזמן להיות בין הופעה לחזרה ללהביא את הילדים.
"עכשיו הייתי בטקס חנוכה, ואני לא מפספס את זה, ואז שמרית מוציאה עכשיו סינגל ראשון, והערב אנחנו הולכים למסיבת חנוכה של הקטן ומשם לבאלאנס ולהופעה בירושלים, אז תוך כדי זה כל התיאומים, ואני מאמין בניהול עצמי, אבל יש הרבה עבודה, אז יש לי כרגע את אלי, שהוא ממש מתנה, שמנהל איתי את העסק.
"אני לא חושב שזה שונה מכל זוג אחר שיש לו את ההתמודדויות שלו, מה שכן, אנחנו חייבים למצוא נוסחאות של זמן שיאפשרו לנו להמשיך את אורח החיים הזה, שהוא לא תמיד מובן מאליו".
החיים של שני יוצרים ביחד ממקמים גם שני אגואים לא קטנים באותו בית
"שנתיים עכשיו עבדנו על האלבום של שמרית, ואני הייתי שם כדי לגרום לזה לקרות, מה שאומר שאני לא הוצאתי משהו בזמן האחרון, אבל מבחינתי זו יצירה שאני שותף בה. אני גם מנגן הרבה באלבום שלה, דניאל סלומון הפיק את זה וזה נשמע מדהים, אז זה ממש השג".
מיכאל גריילסאמר ותזמורת הרחוב הירושלמית בניצוחו של עידו שפיטלניק יעלו את המופע "יאללה בואי" בבכורה מיוחדת ביום חמישי, ה-10 בדצמבר, 19:00בכיכר הפסטיבל. הכניסה חופשית, במסגרת פסטיבל "צלילים במדבר" (13-10 בדצמבר) בקיבוץ שדה בוקר. לפרטים 08-6564115 או באתר הפסטיבל