מחזה של חנוך לוין שטרם עלה על הבמות נדמה כאחת המתנות היפות שיכול במאי תיאטרון צעיר לקבל, וכך בדיוק מתאר הבמאי יאיר שרמן את תחושותיו, רגע לפני עליית "מתאבל ללא קץ", מחזהו של חנוך לוין שעולה לראשונה, על במת בית הספר גודמן למשחק, בבימויו של שרמן. 
  
"קודם כל זה סיפור על מוות"
 
 
המחזה, שכתב לוין ב-1992 ויצא לאור רק לאחר מותו ב-1999, נפתח בתמונה המתארת את בנו של המלך על ערש דווי. שני רופאים מבהירים למלך כי בנו גוסס, והמלך מתמודד עם אבלו, כשהוא מוקף דמויות שונות המנסות לעזור לו להתמודד עם המצב.
 
"זה קודם כל סיפור על מוות, אבל בשונה ממחזות של לוין הוא מדבר יותר על ההתמודדות עם האבל, ולא רק על העיסוק במוות עצמו", אומר שרמן. "הגעתי למחזה הזה דרך רפי ניב, המנהל האמנותי של התיאטרון של בית הספר, כשנסענו ביחד באוטו מבאר שבע לתל אביב ודיברנו על כל מיני רעיונות למחזות אופציונליים עבור הסטודנטים.
 
"דיברנו על חנוך לוין, השם של המחזה הזה עלה, קראתי אותו וזו הייתה פשוט אהבה ממבט ראשון. אני מרגיש כאילו שזכיתי בפרס, כי זה פשוט מחזה מצוין, זו האמת.
 
"הילד של המלך גוסס ועומד למות, למלך מצטרפים רופאים, מומחי נפש, שוליה, עושה ניסים, הם מנסים קודם להציל את הילד ממוות, מהר מאד הילד הזה נהרג והם מנסים לטפל במלך, להחזיר את הילד לחיים, אבל כל זה לא עובד. זה מזכיר באמת איזשהו מסע של הורה, או של כל בנאדם אחר שאיבד את הילד שלו במסע למין מקום שנמצא בין החיים לבין המוות." 
  
כשדיברתי בעבר עם נועם סמל על לוין הוא העלה את אלמנט ההחמצה שעליו פורט לוין כמעט בכל מחזותיו
 
"גם פה נוכח האלמנט הזה, בכך שבסופו של דבר הבנאדם לא מתמודד באמת עם המוות של הבן שלו, וכשהוא כבר מגיע לסוף שלו הוא מבין שהוא בזבז את כל החיים על התעסקות בדבר הלא נכון ובעצם החמיץ את החיים שלו.
 
"במקום להגיד, 'אוקי, יש את כל הקשיים ואת כל הדברים הנוראיים', אתה כאילו מתעסק בלהימלט באיזושהי דרך של לברוח ולהכחיש ולא להעז לכאוב באמת, כי כל הכאב שהוא מעז לכאוב זה כמו הצגה.
 
"הוא לא כואב באמת, הוא משחזר את הכאב שלו, הוא חי את שחזור הכאב במקום את הכאב עצמו ואז הוא בעצם לא מגיע לשום פתרון, וכשהוא מבין שדרך הכאב אפשר גם להוליד חיים חדשים, זה כבר מאוחר מידי, כי אין לו אף אחד ששותף אתו למסע הזה." 
 
 
ההצגה מוגדרת כערבוב של דמיון ומציאות במתכונת של במה על במה

"המחזה הזה הוא בפירוש מחזה מטה-תיאטרוני, שמשמעו העיסוק של תיאטרון בתיאטרון. כמו בהמלט, שפתאום הם עושים הצגה לאמא שלו ולדוד שלו, גם פה האלמנט של תיאטרון בתוך תיאטרון נוכח בהצגה עצמה.
 
"זה כל הזמן משחק על הפער בין מה אמת ומה בדיה. הייצוג של האמת זה בעצם ההצגה, אז מה באמת באמת, ומכאן הגיעו כל הבחירות האמנותיות שלי להשתמש בתיאטרון כאמצעי אמנותי."

מה זה אומר?

"אם אנחנו מדברים על תיאטרון ואנחנו נמצאים בתיאטרון, אז הקהל צריך לשבת על הבמה, ולא מנותק. מה שיפה זה שההצגה הזאת מוצגת באולם שנועד ל-300 איש, אבל בגלל שהקהל יושב על במה שנמצאת על הבמה בנינו לו מקומות מיוחדים כך שרק 85 איש יכולים להיכנס. הפנסים חשופים, השחקנים מורידים לעיניך את הבגדים שלהם ומחליפים למשהו אחר.
 
"יש שתי שכבות: השכבה של ההצגה, שכולם מתלבשים בתלבושות תיאטרליות ואיפור כבד, ושכבה אחרת שבה הם כאילו עולים על 'אזרחי'. בשלב מסוים השחקנים בכלל נמצאים מאחורי הקהל, איפה שאמור היה הקהל לשבת.

כמו לשאול מי מפעיל ומי מופעל בעצם?

"זו התחושה שאני מנסה לייצר, שאתה לא תמיד יודע מתי אתה בתוך הצגה ומתי זה באמת. זה כמו כשאתה רואה סרט ופתאום אתה מבין שמישהו בסרט בכלל רואה את הסרט הזה, וכל הסרט בכלל היה סרט. אז פה אתה כאילו נכנס ללופ כזה של הצגה בתוך הצגה בתוך הצגה, ואתה אמור להיעטף. זו התחושה שאני מנסה לייצר, ואני חושב שזו גם התחושה שלוין ניסה או רצה לדבר עליה.
 
"יש גם דמות של מלך, ומה שהנחה אותי זו השאלה מי המושך בחוטים. מתי אנחנו עצמנו, מתי אנחנו מישהו אחר. זו כאילו הקלישאה של שקספיר שהעולם הוא במה וכולנו שחקנים, וזה גם מה שהנחה אותי ברמה של התפיסה האמנותית, והפוליטית. השחקנים באים לשחק דמויות, הדמויות משחקות משהו שהמלך רוצה שהן ישחקו, אבל כשהן מקלפות את זה – מי הן באמת. זה כל הזמן להיכנס לעוד ועוד ועוד מעגלים של אמת ושקר."



מתאבל ללא קץ (צילום: יחסי ציבור)
 
מתמודד עם חומרים נצחיים
 
לפני כשבע שנים חזר שרמן (31) משהות של מספר שנים בניו יורק, אליה נסע כדי ללמוד משחק כשהיה בן 19. כאן זכה מהר מאד להתלהבות מעבודות הבימוי שלו, ובחמש השנים הוא מלמד ומביים בבית הספר גודמן.

יש משהו מפחיד, עבור במאי צעיר, בהתמודדות עם מחזה של האייקון התיאטרוני הישראלי הגדול ביותר שעולה, דרכך, בפעם הראשונה על במה?

"תמיד יש פחד, לא משנה באיזה חומר. בכל פעם שאתה עושה קלאסיקה אתה מרגיש שהחומר כל כך טוב, שאם ההצגה לא טובה זה רק כי אתה חרבנת אותה, וזה נורא מלחיץ. הלחץ הזה הוא גם נורא מדרבן, כי אתה אומר, 'אוקי, זה עליי, אי אפשר להאשים פה אף אחד', ואני מרגיש שהחומרים של לוין מאד מדברים אליי. אני כאילו קורא את זה ואני מבין. אני פשוט מבין.

"אז אני לא יכול להגיד שזה מפחיד אותי. זה כבוד גדול, אבל אני חושב שמה שהכי ניסיתי לעשות זה מצד אחד להיות נאמן ללוין, ומצד שני להגיד לו, 'תודה רבה שכתבת את זה, ועכשיו זה שלי'. כי אני לא יכול לביים כמו שחנוך ביים, אני גם לא רוצה.
 
"מבחינת הזמנים הוא אמנם מחזאי מודרני, אבל מבחינת הכתיבה זה קלאסיקות, כי זה חומרים שאפשר לעשות אותם עד סוף העולם, זה מה שהופך אותם נצחיים. ומה שיפה בקלאסיקות זה שתמיד אפשר לחדש אותן ולעשות אותן עוד ועוד ועוד פעם – אחרת."

זה לא קצת מתסכל להעלות מחזה כזה ואז לרוץ אתו בין עשרה ימים לשבועיים כפי שעושים בבתי ספר למשחק?

"מהרגע שהצגה עולה אני משחרר אותה לחופשי. אני לא כזה מאמין שהצגות צריכות לרוץ מאה, מאתיים, חמש מאות פעם. זה לא ממש סוג התיאטרון שאני מייצר, כי אני לא כל כך חושב שתיאטרון זה בהכרח משהו שצריך לפנות לקהל הרחב. זה גם וגם.
 
"יש מופעים שבמכוון אתה אומר, 'זה צריך להיות שלאגר. זה מחזמר, למשל, כמו בברודווי, שכולם אוהבים את זה, אתה יודע מתי לצחוק, מתי לבכות, מתי למחוא כפיים, וזה מתאים לכולם'. כבר מהחומר שאני בוחר אני יודע שזה לא יתאים לכולם. לא כולם רוצים לבוא לראות הצגה על ילדים מתים. אחות שלי קיבלה פטור מההצגה כי היא לא תהיה מסוגלת להתמודד עם זה בכלל."




יאיר שרמן (צילום: יחסי ציבור)


 
"צריך לעבוד כשבאים לתיאטרון"
 
ציינת קודם את ההתייחסות שלך בהצגה גם למישור האמנותי וגם למישור הפוליטי. מהו הפוליטי, מבחינתך?

"אני חושב שהתיאטרון בא להגיד משהו. הוא לא בא, עבורי לפחות, כדי שימחאו לך כפיים, ילכו הביתה, וישכחו ממה שהיה. וכשאתה אומר משהו, אתה בדרך כלל אומר משהו שהוא או פוליטי או חברתי. התיאטרון התחיל כפוליטי. כל התיאטרון היווני היה במטרה להזהיר את הציבור ממה שיכול לקרות בשלטון שהוא לא טוב, שהוא דיקטטורי. בסופו של דבר זה גם מה שקרה אבל בכל תקופת הרנסנס היווני, כשכל התיאטרון והפילוסופיה התחילו שם, זה מה שא?פשר בעצם לאמנות לדבר על זה, להזהיר מפני שלטון אפל, ואני חושב שזה חלק מהמטרה.
 
"התיאטרון צריך לדבר על הנושאים האלה. תיאטרון צריך ללמד אותנו. אנחנו צריכים לבוא ולשאול את עצמנו שאלות כשאנחנו יוצאים. התיאטרון לא צריך לתת תשובות. אנחנו צריכים לצאת החוצה ולחשוב. בעיניי צריך לעבוד כשבאים לתיאטרון, לא להישען על כיסא ולתת לתמונות יפות לעבור לנגד עינינו."

אתה מביים זו השנה החמישית בגודמן, אחרי שהתחלת דרך מקצועית דווקא בניו יורק. מה החזיר אותך לארץ?

"אני עזבתי לניו יורק אחרי חלום של שנים שאני נוסע לניו יורק ללמוד משחק, ועשיתי כל מה שהיה צריך לעשות כדי שהחלום הזה יתגשם, וככה זה קרה, בגיל 19. נחתתי בניו יורק עם שתי מזוודות, חיפשתי דירה, לא היה לי שום דבר, נרשמתי לבתי ספר, עשיתי אודישנים, התקבלתי, למדתי, וחייתי שם חמש שנים.
 
"לא חשבתי שאני אחזור, כי היה לי מאד מאד טוב, והזמן עבר לו בניו יורק, וחייתי את חיי, מיום ליום – אפרופו לוין – וטיילתי קצת בעולם, ודווקא לא כל כך עסקתי בתיאטרון. אחרי שסיימתי ללמוד שיחקתי שם באיזה פיילוט ואז פשוט עזבתי את המשחק, ורק בשנה האחרונה שלי בניו יורק התחלתי לביים, העליתי שם שלוש הפקות, ואז כזה הסתכלתי על השמיים ושאלתי את עצמי אם אני רוצה לחיות במקום הזה, ולא הייתה לי תשובה.
 
"הייתי ילד ירושלמי שלא באמת הכיר את העיר הגדולה ולא הכיר שום דבר, אז אמרתי, אני אבוא לארץ ואני אראה איך זה, ובדיעבד אני ממש יכול להגיד שכל הנסיעה הזאת לניו יורק הייתה בריחה, כי לא יכולתי להישאר בירושלים הקטנה והייתי צריך להתחיל דף חדש ונקי ולגלות את עצמי ולהשתחרר מאנשים ובעיקר מעצמי, וניו יורק אפשרה לי את זה. היא אפשרה לי להיות מי שאני, ומבחינתי החיים שלי נחצים מעד שנסעתי לניו יורק ואחרי שנסעתי לניו יורק. רק שם התחלתי לגלות את עצמי.
 
"כשחזרתי לארץ הייתי בכזה שוונג של יצירה שישר התחלתי לביים והדברים סחפו אותי. ההצגה הראשונה שעשיתי הייתה 'השיעור', ויצאו ביקורות מדהימות, לקחו את זה להבימה, ישר קיבלתי עוד עבודות, והרגשתי פתאום שהארץ הרבה יותר מאפשרת לי להיחשף ולעבוד. הדברים קרו נורא נורא נורא מהר, ובכל אופן, עברית זו השפה שלי הרבה יותר מהאנגלית." 
 

מתאבל ללא קץ (צילום: יחסי ציבור)


 
"מתאבל ללא קץ", בית הספר גודמן למשחק. המחזה יעלה ב-23 בינואר 2016 בשעה 20:30 ויציג בכל יום עד ה-6 בפברואר 2016, בבית הספר גודמן למשחק. מחיר: 39 ש"ח דרך אתר האינטרנט, 45 ש"ח בקופות. לרכישת כרטיסים: 08-6464940 שלוחה 1