העבודה הפרובוקטיבית של סמדר יערון מפסטיבל עכו עולה מחדש בעכו וגם מגיעה למרכז לתיאטרון היהלום ברמת גן. עילה מצוינת לשיחה עם יוצרת שבגיל 50 עדיין עוסקת בחומרים נפיצים כמו שואה ולאומיות ועושה זאת ממרומי שישה מטר גובה.
להינשא למגן דוד, ללדת משיח
סמדר יערון כבר לא ילדה. בתור מי שהתחילה דרכה בתיאטרון בסוף שנות השבעים כאמנית ושותפה ליוזמות חדשות – פתחה סדנאות לקהילה בנווה צדק וב-85` הקימה את המרכז לתיאטרון עכו עם דודי מעיין (מי שהיה לימים לבעלה), יוצרת עבודה מאתגרת לפחות אחת לשנה.
בין לבין היא מעבירה סדנאות מדיטציה, עושה כוריאוגרפיות לאחרים ומלמדת באוניברסיטה. לא נחה לרגע. אולי זה מה שהביא אותה לניתוח מעקפים שעליו היא מספרת בגלוי בעבודה האחרונה שלה "משאלה מכוכב" שעלתה לראשונה בפסטיבל עכו האחרון ותעלה בקרוב גם בתיאטרון היהלום ברמת גן.
ב"משאלה מכוכב" מבקשת יערון להינשא למגן דויד ענק עשוי ברזל ומלופף-מרופד כטליתות, על מנת להזדווג עימו וללדת את המשיח. בטקס פגאני בנוכחות הצופים היא נתלית עליו לגובה של שישה מטר ומתחככת בו באקרובטיות מרשימה. הטקס לוקח את הצופים למסע נוקב אחר הזהות ההיסטורית שלנו, באמצעות רצף אסוציאציות הנבנה על מילים, ביטויים, חלקי שירים ופזמונים ועוד.
צורך נקרופילי לחזור לחווית השואה
- בעצם היצירה התחילה כעבודה שהוזמנה לפסטיבל ברלין גרמניה. בתור הנציגה האולטימטיבית לדור שני לשואה, הזיקה בינך לבין פסטיבל בגרמניה לא ממש מובנת מאליה
"יש לי חברים שם. אנשים שמעריכים את העבודה שלי, שלנו. הקשר התחיל לפני עשרים שנה עם מי שכיום מנהל את פסטיבל ברלין. והוא הזמין אותי לעשות עבודת סולו".
- הוא היה מעורה בתכנים ?
"סיפרתי לו במה אני מתעסקת באותו הזמן וזה מאוד עניין אותו. אבל הוא לא התערב".
- העבודה עוסקת בזהות הישראלית ובשואה
"חווית השואה היא אחת מאבני היסוד של הזהות הישראלית שלי. יש לי צורך נקרופילי לחזור לחוויות האלה שאצלי הן מאד קשורות לילדות, ולא בגלל שאני סנטימנטלית או שלא סיימתי לברר עניינים אישיים, אלא זה בעיקר הקונטקסט שבו אני חיה – בחברה מסוימת, בארץ מסוימת, שקורים בה דברים מסוימים ושוב אני נזכרת בסברס בשכונה, בעץ התפוז, במפגש עם האוכלוסייה של העיר העתיקה – הפלסטינים המוסתרים שמסתתרים כי הם רוצים לחיות. הווה שלא מאפשר להניח לעבר".
- נדמה שלבחירה שלך להמשיך לחיות בעכו חלק חשוב בזה
"החיים פה פותחים בפני אוצרות של אינפורמציה, מאפשרים לי להכיר תרבות אחרת ועם שנמצא כאן. וזה שהתיאטרון יושב בתוך החומות, הוא חי את המציאות. נכון, זה קשה. קורה שאני מתעוררת ושואלת את עצמי – מה אני עושה כאן? הכל כל כך רחוק ואני בכלל מפתח תקווה, אבל יש לי כנראה צורך, כמו לעוד אנשים פה".
היצירה משתנה בהתאם לקהל
- חשוב לך המפגש עם הקהל, חשובה לך החשיפה
"בלי הקהל הייתי מתה משעמום. ואולי החשיפה היא צורך שלי?! צורך פתולוגי, להגיע לשיא של הווה".
- אבל את בכל זאת מסתתרת מאחורי מסכה, לפחות חלקית.
"אני תמיד אני, אף פעם לא ממש דמות. הדמות היא חלקים ממני שמקבלים העצמה. דמויות מבחינתי הן קולב, הזדמנות להשתעשע וליצור, להעז לעשות דברים שאולי לי כסמדר פחות נוח לעשות, אבל זה הכל השתקפויות של עצמי. סוג של פרדוקס שגם נותן לי את האפשרות ללכת עוד צעד עם עצמי. למשל הקעקוע של המספר על היד שעשיתי לקראת `ארבייט מאכט פריי` (שעלתה בפסטיבל עכו -1991 ל. ד.). המספר הוא תאריך הפטירה של אבי שהיה סוג של ניצול".
- אפשר לומר שאת מקפידה בקנאות על המקום של האלתור
"כן. הגרעין של היצירה קבוע, אבל עליו תמיד יתקיים מרחב לשינויים. אני מצטטת את רבי ומורי אמיר אוריין שמדבר על `ציר ההיסטוריה וציר החוויה המיידית` – בכל עבודה שלנו בתיאטרון עכו קיימת התייחסות לכאן ועכשיו, למקום ולקהל ושאנחנו מופיעים בפניו. האלתור קיים בכל השפות. למשל כשהוזמנו להופיע ביפן היינו יכולים לתרגם את העבודה אבל בחרנו להופיע עם שחקן שיתרגם תוך כדי, בצורה שכזו לא רק נוצר קשר חדש על הבמה אלא גם ייצוג אחר. ותוך כדי עבודת אימפרוביזציה התפתחו דיאלוגים קטנטנים.
"את `משאלה מכוכב` כתבתי בעברית ובאנגלית במקביל. היה לי ברור שהעבודה תחיה בארץ. ומכיוון שאני מבינה גרמנית ומדברת קצת, גם הגרמנית נכנסה לעבודה. על פי צורת העבודה שלנו בתיאטרון עכו אנחנו דואגים להגיע למקום שבו היצירה איננה הרמטית, וכך הגמישות שלה מאפשרת לה להשתנות מול הקהל שאותו היא פוגשת. אז בגרמניה נכנסו יותר מילים בגרמנית, מילים בודדות וביטויים השגורים לי בשפה ויכולים לצאת במסגרת שיחה עם הקהל".
המשיח כבר כאן
- הפרטנר שלך על הבמה הוא מגן דויד ודויד הוא אביו של המשיח העתיד לבוא. למה דווקא המשיח?
"משיח זה מצב הוויה. הוא בתוכנו. הוא כבר כאן, הרי זאת האהבה שבתוכנו. הוא כל אדם. אבל מצב התודעה של האנושות הוא מאוד נמוך. העולם נראה רע. אנחנו קוראים לעצמנו ציביליזציה אבל אנחנו לא. ובשם כל מיני משיחים אנשים עושים ההפיך ממה שמשיח מבקש. הרי משיח זה מצב של השתנות – תחיית המתים וגר זאב עם כבש. מצב שבו תהיה אהבה בין בני האדם ולא יהיה יותר צורך בדתות כי יהיה שוויון".
- אז התנדבת להקריב את עצמך ולהתחתן עם דויד בכדי ללדת את המשיח ולשנות את המצב ?
"אם את אומרת. אני מציעה קונספט ניו-אייג`י אני עושה מה שאני עושה שלא במודע, פועלת ברמה האינטואיטיבית, החושית. וכן, אפשר לומר שאני עושה את זה בשבילכם, בשביל אילו שלא מבינים שהמשיח כבר כאן".
- זו הקרבה ולא רק במובן המטאפורי, את באמת מסכנת את עצמך, נתלית על מגן דויד לגובה של שישה מטר, ללא כל אבטחה, מבצעת תנועות אקרובטיות. אין בך כל פחד ?
"יש פחד, ברמה הפשוטה, של הנפש. ויש לי צורך גדול יותר להיות בקשר עם הפחד. וכשאני שם, אני מרגישה בבית. מילדות התעמלתי וכשאני תלויה או מתנדנדת אני מרגישה מחוברת, זה הכי טבעי לי. זה לא רק שכרון הגובה וההרגשה הנעימה, זה הכי קרוב ללעוף – פיזית ונפשית, וכשגוף , נפש ורוח מתחברים, אני באורגזמה".
המציאות דורשת מעשים קיצוניים
- אפשר לומר שיש כאן סוג של התגרות או התרסה במוות
"זה שוב פרדוקס, הדרך שלי להתריס בסוף נותנת תחושת חיים".
- והיית קרובה לשם לאחרונה, כמו שאת מספרת לצופים בעבודה הזו, יצאת לא מזמן מניתוח מעקפים
"כן, ואני משתפת. זה חלק מעסקת החבילה. אני מביאה את עצמי וכל מה שרלוונטי לאירוע. מבחינתי זה מחויב המציאות שתכנים רלוונטיים מהחיים שלי יעלו – כמו הרגע שבו אני פונה אל אמא שלי בקריאה: `אמא תסתכלי עלי`. קיבינימט, אני בת 50 מה אמא תסתכלי עלי ? והעובדה היא שאני עדיין עושה את זה. אני עדיין רעבה לזה . אמרו לי בעבר שאני אהיה מוכנה למות בכדי שאמא שלי תסתכל עלי וזה אמיתי. זה המקום האותנטי. החיים הם חומרי היצירה ואני מטשטשת יותר ויותר את אותו אזור דמדומים שבין מעשה האמנות לחיים. אחרי `תפילה` חשבתי שלא אעשה יותר תיאטרון סובייקטיבי, אבל אני לא יכולה. המציאות דורשת מעשים יותר קיצוניים וזה כלי הביטוי שלי".
אז בעצם בחרת לך מעמד מודרני יותר בניסיון לתקשר עם הקב"ה, ואת מתקשרת אליו ובאה בטענות, כאילו ויש מישהו מעבר לקו
"הוא הבטיח לעם ישראל שתבוא הגאולה, 2000 שנה אחרי שנחזור לאדמתנו וזה לא קורה. הדבר היחיד שקורה זה שהעם שלנו, כמו האישה בסיפור ההצגה, מתחתן עם הלאומיות שלו, הלאומיות הופכת לערך עליון וזה מתכון בדוק לשואה ולכן המשיח לא בא".
לשבור את המחיצה
- אז את יוצאת למסע צלב ובאה למרכז. עד היום הופעות של תיאטרון עכו נשארו בעיקר בחלל עבורו הם נוצרו, מה קרה שהחלטת לבוא עם העבודה לרמת גן?
"אני הכי אוהבת להופיע בעכו – שם אני מארחת! אבל `משאלה מכוכב` היא עבודה יותר ניידת מעבודות קודמות, ואני שמחה לצאת איתה החוצה".
- ואיך תפתרי את בעיית הגובה?
"הגובה קצת בעייתי אבל חייבים להתפשר. בעכו זה מבוצע באולמות האבירים ובאזור המרכז היא תעלה בתיאטרון, תיאטרון היהלום".
- לא מוזר להכניס עבודה כזו לאולם תיאטרון ? במה פרונטלית וכיסאות אדומים?
"אני כמובן אנסה לשבור את המחיצה בין הבמה לקהל. אני חושבת שהיום אני יכולה להתמודד עם זה".
"משאלה לכוכב" תעלה מתחילת ינואר בכל יום חמישי בתיאטרון עכו וב- 15 בינואר תגיע לתיאטרון היהלום ב רמת-גן. לפרטים נוספים
10/01/2006
:תאריך יצירה
|