סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: טל גורדון אלברט עמר מדבר על האנשים השקופים
 

 
 
אין פה קטע של קיפוח, יש פה קטע אחר, של ילד שנזרק לאיזו שהיא שכונה, או מקום, או סביבה מנותקת, בלי שום יכולת לדבר. אני זוכר שתיקה של כמעט עשר שנים שבהן לא יכולתי להגיד מילה"
רגע לפני שהמופע "שקוף" עולה מחדש, מדבר אלברט עמר על קיפוח ועל האנשים השקופים באמת


אומרים שמי שמכחיש שהייתה אי פעם אפליה על רקע עדתי בארץ, הוא פשוט זה שעלה לארץ מארצות אשכנז.

גם אני לא חוויתי כילדה את הנושא ולא ממש הכרתי אותו, וכך גם עבורי היוו מילות השיר "שקוף" שהוציא אלברט עמר לפני 27 שנים, מראה אכזרית לפרצוף, שחושפת את החוויה של האחר בפני מאזיניה.

כעת, לאחר שעברו 27 שנים מאותו מופע בפסטיבל ישראל שהציג את שיריו של עמר מלווים במונולוגים המבוססים על סיפור חייו, הוא מחזיר - מגובה בהרכב מרשים - את המופע אל הבימות, ומעניק לנו ולעצמו הזדמנות להתבונן על הדברים שהשתנו מאז ועל אלה שנשארו, למרבה הצער, יותר מדי דומים.

השקוף הפרטי מעברו של עמר מצטרף למי שהוא מכנה "השקופים האמתיים", הנוכחים נוכחות גדולה גם בהווה שלו, שכולל שנים רבות של עשייה אמנותית חברתית.

מופע הבכורה של "שקוף" המחודש יעלה במרכז אלמא לאמנויות, כשלצדו של עמר יתייצבו ירון בכר בפסנתר, מרדכי אדוני בכלי הקשה, גיל לדין בתופים, עמוס הדני בגיטרות, זיו הרפז על הבס וזהר עמר מוקדי, בנו של עמר, בסקסופונים.

לייצג את השקופים האמתיים

"מהרגע הראשון אתה מרגיש שקוף/ הן דרכך רואים, אתה לא נראה/ יש לך נשמה, כבר לא נשאר גוף/ כן, הם עושים אותך שקוף מהתחלה/ בן עשר נחתת מצפון אפריקה/ והרי לא קוף אתה, אלא אדם/ למדבר אתה נזרק, אומרים זהו ביתך/ ומן הגוף הולך אוזל הדם/ זה לא עניין של קושי, גם לא של פרנסה/ עניים הן יש בכל מקום לרוב/ אתה פשוט שקוף כי הם עושים אותך כזה/ וזה עניין של חוסר צבע טוב" ("שקוף", מילים דניאלה כרמי, לחן אלברט עמר ואלדד לידור)

"האמת שלאורך השנים הופעתי המון פעמים, לא עם להקה אלא לבד עם הגיטרה", הוא מספר, "ועשיתי מלא הופעות במסגרות קטנות, במועדונים קטנים, אפילו במסגרת סלון, ובמקביל עבדתי במשך שנים עם נוער, ואני גם מלמד משחק וכתבתי מוזיקה להצגות, אז הייתה עשייה מאד גדולה, אבל 'שקוף' תמיד חלחל שם כמשהו שהרבה אנשים אוהבים, ואחד החברים שלי הוא בעצם השושבין של הרצון הזה להעלות את 'שקוף' עוד פעם, וזה משמח אותי מאד לגעת שוב בחומרים האלה, במופע גדול יותר, ולהעניק להם שוב חשיפה, ואולי בדרך הזו לייצג קצת את כל השקופים האמתיים, אנשים שעבדתי איתם, ואת כל הנושא החברתי, שהוא סיפור החיים שלי, בעצם.

"כל סיפור של נער או נערה או ילד שאני פוגש בשכונות ובקהילות שאני עושה איתם פרויקטים, מתנגש עם סיפור החיים שלי, ו'שקוף' ממש מייצג ופותח חלון לדברים האלה, כסיפור שנגע בכל כך הרבה אנשים, וממשיך לגעת בהם. יש הרבה אנשים שזוכרים אותי מאז ואוהבים, ואני מאד מקווה שהם יבואו להופעה הזאת".

אלברט-עמר-ענק2.jpg
אלברט עמר (צילום: יח"צ)

   


מהי
אותה חוויה שהזינה בעצם את כתיבת השירים של " שקוף "?

"תראי, זאת חוויה שניזונה מהילדות ומהבגרות שלי שהיא מאד קשה ודי מיוסרת ודי מנותקת, שזה אומר עולה חדש, ילד שמגיע ממרוקו, בלי שפה, בלי כלום, ולאט לאט מתחילים לתייג אותו ולדבר על קיפוח – שאני שונא את זה – כי אין פה קטע של קיפוח, יש פה קטע אחר, של ילד שנזרק לאיזו שהיא שכונה, או מקום, או סביבה מנותקת, בלי שום יכולת לדבר. אני זוכר שתיקה של כמעט עשר שנים שבהן לא יכולתי להגיד מילה.

"הרצון העז היה להתחבר למקום הזה, לישראל, להיות צבר, לדבר בלי מבטא, כל הדברים שמאפיינים ילד כזה שמגיע לארץ, והקושי להתאקלם ולהשתלב, והצד המענה שיש בזה, של חולשה מאד גדולה, כי אין לנו אבא או אמא שיעזרו, שגם הם בלי שפה. הם הגשימו את החלום שלהם, ההורים שלנו. הם באו לארץ ישראל עם אהבה גדולה, ואני רוצה להגיע בסיבוב הזה לתמימות הזו ולאהבה הזאת. זה 'שקוף'. הרבה שנים של עבודה מאד קשה בשכונות, ועבודה באוניברסיטת תל אביב, וחזרה לשכונות אחרי 'שקוף', וההזדהות הזאת שלי, כשאני פוגש בני נוער שמספרים לי בעצם את סיפור החיים שלי. זה אותו דבר".

ובכל זאת, עם כל התיאור הזה, אתה מתעקש לעקוף את המילה קיפוח

"כי הכי פשוט זה להגיד 'קיפוח'. ברגע שעושים אותך שקוף, אז מישהו החליט בשבילך שאתה מקופח, ואז זה 'יאללה, בואו נמשיך הלאה, אנחנו יודעים מה המצב', וזה לא נכון. אף אחד לא באמת רוצה לשקם ולהיכנס עמוק בפנים. במקום להיכנס לעולם התרבותי של הילד, הנער, המשפחה, מסתפקים בלהגיד קיפוח ולעבור הלאה. הם לא מבינים את התרבות, הם לא יודעים מה זה המוזיקה האמהרית או האתיופית או המרוקאית ואפילו הפולנית, לא משנה מי. הם לא מבינים מה זה המוזיקה הזאת, המאכלים, הענווה, הפשטות, היופי שכל אחד מביא אתו מתרבויות של שנים אחורה. אי אפשר לסגור את זה במשפט אחד של קיפוח. אני לא מקבל את זה. יש מספיק אנשים ומוסדות שבטוח יתעסקו עם הקיפוח, אני לא רוצה להתעסק עם זה. זה לא הקטע פה. הקטע הוא באמת להסתכל לאנשים האלה בעיניים ולאהוב אותם ולקבל אותם ולחבק אותם ולשקם אותם, ולא להגיד 'קיפוח, יאללה סגרנו את העניין, בואו ניתן להם כמה שקלים'. זה לא עובד ככה.

"אני אוכל לחם וזיתים בבית, ואני נהנה. אני גר בקרוון, ואני לא מרגיש מקופח. אני רוצה לספר את הסיפור שלי כבנאדם לבנאדם, מתוך דניאלה כרמי שכתבה את המילים על פי סיפורי חיי, מתוך אלדד לידור שכתב איתי את המוזיקה, מתוך ההזדהות שלנו עם כל התרבויות. אני רוצה להסתכל לאנשים האלה בעיניים ולספר להם סיפור מאד כואב, ואני אומר לך את האמת, הרבה אנשים שפגשתי בדרך חיבקו אותי והוציאו את הדברים שלי החוצה, אבל אם לא הייתי פוגש את האנשים האלה, כמו נולה צ'לטון, או דליק ווליניץ, או איציק ויינגרטן, אלדד לידור, דניאלה כרמי, חברים ואנשים טובים בדרך שחיבקו ואהבו ותמכו מאז הילדות, יכול להיות שהייתי במקום אחר לגמרי. וזה מה שאני רוצה לפתוח, את זה. לא וילה, ולא שום דבר אחר. אנחנו יכולים לחיות סבבה גם עם המעט. אותי מדאיג העוני המנטלי".

אלברט-עמר-לפני-25-שנה-1.jpg
אלברט עמר לפני 25 שנה (צילום: יח"צ)

בשנים שאני מראיינת אני כן חווה את הפתיחות הגדולה שנוצרה כלפי התרבויות שהודחקו בארץ בעבר. אתה לא מרגיש שדברים מאד השתנו מאז "שקוף" הראשון?

"בוודאי, יש שינוי גדול, עצום, ויש פתיחות ואהבה ושמחה, אבל יש גם לרדת לשטח ולראות את המציאות, ויש הבדל עצום בין הדברים. זה נכון שמטפחים היום את התרבויות והכל נפתח, אבל יש גם אנשים שהולכים לנו לאיבוד, והם לא מוזיקאים, והם לא יודעים להציג את התרבות שלהם. הם קצת חנוקים עדיין, הם קצת שותקים כמו שאני שתקתי עשר שנים כשהייתי ילד קטן, ואני חושב שיש הרבה עבודה לעשות.

"את יודעת, זה מוזר, מצד אחד יש פתיחות מאד גדולה, ומצד שני יש גם איזה... לא יודע איך לקרוא לזה, סוג של אטימות. אבל כמובן, יש גם הרבה אנשים כמו אלה שאני פגשתי בדרך שלי, וזה מעגל של אהבה גדולה שרק הולך וגדל, ואני אתן לך דוגמה פשוטה כמו זה שעבדתי עם קהילה אתיופית והקמתי שם להקת ראפ וקבוצת תיאטרון, כול מה שביקשתי מחברים קיבלתי, אם זה נגנים ואולפנים וחבל על הזמן איזה פתיחות ואיזה יופי, אבל מצד שני את גם שומעת הרבה סיפורים כל כך כואבים, שכשאני שומע אותם זה פתאום מציף בי את כל הילדות שלי, ואולי זה אחד הדברים הכי קשים, ההצפה הזו. ואני שמח, איכשהו, שעברתי את כל מה שעברתי, ואני משתמש בזה כדי להגיע לדברים חיוביים שקורים כשאני עובד עם האנשים האלה".

לאן היית עלול להגיע לולא אותם אנשים טובים שתיארת קודם?

"אני פוחד לחשוב על זה אפילו. הרבה חברים שלי הלכו לכלא, הרבה חברים שלי מתו מסמים, הרבה חברים שלי מחפשים את עצמם. הרבה הרבה הרבה. קשה להגיד, זה מורכב. אבל אני לא הולך לפתור את כל הבעיות של העולם. אני רק רוצה לפתוח איזה חלון קטן ולספר את סיפור החיים שלי כבנאדם לבנאדם, ולהשמיע את המוזיקה שלי ואת הדברים שמתקיימים בתוכי. מוזיקה שמושפעת גם מהבית, וגם, ודאי, מהתרבות הישראלית, ממוזיקה שגדלתי עליה פה ואני הכי אוהב בעולם עד היום. כל הרוק הישראלי, כל האמנים שלנו, אריק איינשטיין, שלום חנוך, אביב גפן החמוד הזה...

"אני הייתי מופיע ב'לוגוס' בתקופה של 'איפה הילד', ו'תערובת אסקוט', דנה ברגר, אנשים שאני מת עליהם. אני אוהב את האמנות שלהם, אני אוהב את הטקסטים שלהם, אני חושב שגם הם, באיזה מובן, מביעים איזה משהו מתוך אותה דאגה ומתוך אותו חלון שהם רוצים לפתוח, ובגלל זה המוזיקה שלהם מרגשת אותי. ומה שקורה עם התרבויות השונות זה משהו שקצת הלך לאיבוד עד שנדחק וקיבל צורה לא בדיוק אותנטית".

אתה
מדבר על המוזיקה הים-תיכונית של היום?

"המוזיקה הים תיכונית של היום היא חאפלה גדולה ויפה, ויש שם כישרון עצום, אבל חבל שאין שם מחאה. מחאה זה דבר טוב. זה דיאלוג מופלא בין אנשים, זה פותח לבבות. אם לא ניתן לאנשים לדבר ולספר, אנחנו חונקים אותם".

הוויתור על קריירה פרונטלית יותר והמעבר שלך לעבודה אמנותית חברתית אחרי "שקוף" היה מתוך בחירה?

"האמת שקשה ללכת על קריירה פרונטלית עם חומרים כאלה. נתקלתי בקצת קשיים, אבל הרבה אהבו ועודדו, וניסיתי. יש לי דיסק חדש מוכן, אבל קשה להוציא אותו, כי אין לי עזרה להוציא את הדברים".

שקוף-אלברט-עמר3.jpg
אלברט עמר (צילום: יח"צ)

   


היום כולנו שם
, בלי גב של חברות תקליטים או גופים ששמים כסף

"נכון, אז אני תמיד חושב שלא חייבים. מה שחשוב זה להמשיך את הפעילות. אז לא ויתרתי על החזרה לעבודה החברתית, אפילו כש'שקוף' יצא והייתי בשיא הכותרות והכל, חזרתי לשכונות מתוך הכרה מלאה שאסור לעזוב את האזור הזה ואת האנשים. מה שקורה זה שמגיעים לשכונה, ולאט לאט מגלים כל מיני כישרונות צעירים, ומגלים עוד חברים של המוכשרים האלה, ועוד ועוד מעגלים, ופתאום אתה נמצא מול איזה שבעים אנשים, ואז אתה מגיע להורים שלהם, ואז זה נהיה עבודה קהילתית מפוארת, כשאתה מחבר בין ההורים לבין הילדים, וזה הדבר הכי קשה, הנתק הזה בין ילדים להורים. כולנו רוצים להיות ישראלים. כולנו רוצים לדבר בלי מבטא. כולנו. אז יש הרבה דברים שאנחנו מעלים אותם בהצגות, באימפרוביזציות.

"יום אחד נכנסו למועדון שעבדתי בו באחד המקומות בארץ שלוש בנות, צעירות מאד, עם איזה ארבעה חמישה שירים שהן כתבו והלחינו, היפ הופ מקסים, והייתי בהלם. גם שרות יפה, הכל היה כמעט מוכן. הייתי רק צריך עוד קצת להרמן את זה ולסדר את זה, ופתאום מצאתי את עצמי עם עוד קבוצה, ואז עם קבוצה של תיאטרון, פתאום אני מוצא את עצמי עוסק בעוד דבר ועוד דבר, ולא יכול לעזוב את זה. זה ברכה גדולה בשבילי. התעסקתי עם זה באהבה ובשמחה, וזה מילא לי את כל החיים, עד היום. זה עושה טוב. זה לא לשבת ולחכות, 'יאללה, שהדיסק ייצא ושיהיה לי סינגל ברדיו ושיהיה לי להיט'. ברוך השם, אף פעם לא ישבתי וחיכיתי.

"ועכשיו אני שבוע וחצי לפני המופע באלמא, וכל פעם שאני מעלה את הסיפור הזה אני מתרגש, וזה עולה ועולה וצף, וזה דברים יפים ומרגשים, ונגנים שבאים בלי לשאול שאלות על כסף, וכולם נרתמים לעשות את הדבר הזה בגלל החשיבות של 'שקוף'".

ועכשיו כש"שקוף" חוזר אל הבמה אתם עושים שינויים בתכנים? בעטיפה המוזיקלית?

"אנחנו עושים שינויים בתכנים כדי שלא יהיה כבד מידי, כי 'שקוף' היה מלא במונולוגים, אז הורדנו קצת אבל אנחנו משאירים כמה שהם חשובים מאד, ואני רוצה להכניס, חוץ מהשירים, גם דברים מהבית, כמו גנאווה, שזה שבט שעלה למרוקו מסודן לפני חמש מאות שנה, הם התערבבו במרוקו ויצרו מוזיקה מדהימה שנקראת גנאווה.

"יש פסטיבלים ענקיים במרוקו בעיר שנקראת סווירה, ואמא שלי, עליה השלום, וסבא שלי, היו מארחים את הגנאווים במרוקו לפני הרבה הרבה שנים. הם היו פותחים להם אוהל והגנאווים היו מתארחים שם שלושה חודשים במסע ההופעות שלהם, ואמא שלי שרה לי כל החיים שלי את השירים האלה. שרה מדהים. אז נכניס קצת גנאווה, ונכניס קצת דברים חדשים שאיציק ויינגרטן כתב, ודברים שאני כתבתי, ותהיה תפילה מתוך מופע תפילות שעשיתי פעם בתיאטרונטו, ככה שיהיה ערב שהוא 'שקוף', אבל יהיו בו גם דברים אחרים שקשורים איכשהו ומחוברים לכל הדברים האחרים. איציק ויינגרטן הוא במאי המופע, אלדד לידור, השותף שלי במוזיקה יהיה האורח שלנו, ודניאלה כרמי תהיה".

אלברט-עמר-שקוף-4.jpg
אלברט עמר (צילום: יח"צ)

ואחר כך אתה מתכנן להמשיך לרוץ עם המופע ?

"כן, בעזרת השם".

יש לא מעט "בעזרת השם" ו"ברוך השם" בשיחה אתך. אלה יחסים שהתהדקו ביניכם?

"מאד, אבל זה מילדות ככה. גדלתי במשפחה בלי פוזות. אהבת השם, אהבת הזולת, קיימנו את התורה כמו שצריך, לאהוב באמת ולקבל את כולם והבית שלנו היה מלא תמיד, כל החיים, ככה אמא שלי הייתה כל חייה, והיא הייתה מאד דתייה ומחוברת לשם לגמרי, וגם אנחנו, כל החיים שלנו, מחוברים לקדוש ברוך הוא בלי לעשות מזה עניינים.

"אני מלמד משחק בסמינר הקיבוצים ואני בא עם הכיפה הסרוגה שלי, הגדולה, את יודעת, הכיפה של הברסלבים, ואני נכנס לשם ככה, ואהבת עולם. הכל אותו דבר, חברים, הכל, ברוך השם. וכמובן, לומדים תורה, שומרים שבת, הילדים לומדים במוסדות דתיים, הכל כמו שצריך, באמת, אבל בלי פוזות".

המופע יתקיים ביום חמישי, 5 במאי 2016, בשעה 21:00 במרכז האמנויות אלמא, זכרון יעקב. מחיר: 110 ש"ח. לפרטים נוספים והזמנות באתר


למועדי מופעים >

28/04/2016   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע