|
|
הפסטיבל לא פועל על הרבדים האלה בשביל להרחיב קהלים שיבואו, בסופו של דבר, ליאן פאבר, אלא כחלק מהאמירה שהפסטיבל גם קורה בעיר, במרחב הפתוח, וגם מנגיש את עצמו ללא עלויות. הרעיון של הפסטיבל, למרות שזה נשמע מליצי, הוא להעניק את החוויה התרבותית לכמה שיותר אנשים"
|
|
|
|
איל שר מספר איך ניער את פסטיבל ישראל מקורי העכביש והפך אותו לאירוע חדשני, עכשווי ונועז
על תוצאות שנתם השנייה כמובילי פסטיבל ישראל יכולים איל שר, מנכ"ל הפסטיבל, ואיציק ג'ולי, מנהלו האמנותי, להתבונן בסיפוק אמתי ובתחושה גדולה של הצלחה.
סופרלטיבים כמו "פסגה אמנותית יוצאת דופן", "דבר שטרם נראה במחוזותינו", ו"המופע המדהים והאפקטיבי ביותר שעלה בפסטיבל ישראל לדורותיו", שקיבלה "הר האולימפוס", יצירתו של יאן פאבר הנמשכת לאורך 24 שעות מלאות, והביקורות המשבחות את הרפרטואר הכולל של הפסטיבל ורבים מהמופעים הספציפיים, מעידים כי הפסטיבל מתחיל לקצור את הפירות שנטעו שר וג'ולי כבר בשנה שעברה, שנת הניהול הראשונה שלהם.
"אנחנו מרגישים נחת גדולה", אומר שר. "כל תהליך העבודה והמהלכים שאנחנו מובילים במשך שנתיים, בעצם, נושאים פירות, ויש עוד עבודה רבה לפנינו. בשנה שעברה נכנסנו בלוח זמנים מאד קצר, לא הייתה תשתית לכמה וכמה מהדברים שהיינו צריכים לבנות, ובעצם הפקנו פסטיבל בזמן קצר, ועם מטענים תקציביים מאד בעייתיים. בשנה הקודמת בעצם סימנו את הכיוונים שאליהם אנחנו מכוונים.
"התהליך שאנחנו עוברים הוא לא רק תהליך של מה הפסטיבל רוצה להיות ואיזו תכנית ליבה יש בו, אלא גם איך לתקשר לקהל את הכל, איך לבנות מחדש את האמון שלו בפסטיבל, איך להגיע לקהלים חדשים ולהרחיב את הקהלים הקיימים, איך הפסטיבל ממצב את עצמו בתוך נוף התרבות בארץ, מה הערך המוסף שלו. אלה מהלכים שלוקח להם זמן לחלחל בקרב הציבור, אז אנחנו מרגישים שבפסטיבל האחרון הצלחנו לכרסם עוד שכבה בתהליך הזה".
הר אולימפוס (צילום: Wonge Bergmann)
מה שיפה הוא שאתה מדבר על הרחבת הקהלים, אבל מרשה לעצמך למתוח בפסטיבל את הגבולות עם יצירות שחלקן נחשבות מאד נועזות
"אחד הדברים שהובילו אותנו כשיצאנו לדרך זה איך לייצר איזשהו עולם אמנותי שהוא קוהרנטי, מוגדר. אני לא רוצה להגיד שכמעט ולא משנה מה היו ההגדרות, אבל כל עולם שהיינו בונים ושההגדרות שלו היו בהירות, יש סיכוי טוב שהיה עובד".
זו לדעתך הייתה נקודת התורפה של הפסטיבל בשנים עברו?
"תמיד היו פנינים בתוך הפסטיבל. אנחנו לא בונים פסטיבל מחדש. זה פסטיבל בן 55 שנה, הוא מוערך, זה מותג עם ערכים שמזוהים עם איכות ויוקרה, ירשנו משהו שיש לו ערך רב. מה שקרה על פני השנים זה שהסביבה בו הוא פועל עברה הרבה שינויים, וההתעדכנות שלו לא הייתה בהתאם. הוא המשיך לעשות את מה שהוא עשה, ובתוך זה תמיד היו הרבה מאד דברים טובים, דברים שהם פורצי גבולות, שאינם מיינסטרים, אבל הם הלכו לאיבוד מאחורי איזושהי עננה של כל מיני ספיחים שאיכשהו השתרשו בפסטיבל, מסיבות שהן טובות, אבל הן העיבו על החדות שלו. אני חושב שמה שעשינו זה קצת לחדד ולהבהיר את ההצהרות של מה הפסטיבל רוצה להיות".
ומה הייתה הנחת העבודה? מה פסטיבל ישראל רוצה להיות?
"הפסטיבל, לפני הכל, רוצה להיות מעניין ומהנה. השאלה היא איך מייצרים עניין ואיך שומרים לצד העניין על ההנאה. המטרה היא להביא את הדברים שאנחנו מזהים כמגמות עכשוויות, מגמות חדשניות ומגמות מקוריות בעולם, ובאופן טבעי, הדברים שהם יותר חדשניים, יותר עכשוויים, יותר אמיצים או נועזים - כמו שהרבה אנשים מתייחסים אליהם - הם דברים שבדרך כלל אין להם מודל עסקי. כלומר, אמרגנים לא יכולים להביא אותם במשך השנה, יקר להביא אותם.
"צריך את הערך המוסף הזה של אירוע שנתמך ומסובסד על ידי הממסד, בין אם זה מנהל תרבות, עיריית ירושלים, קרנות ציבוריות ופרטיות, ובעזרת הדלתא הזאת הפסטיבל יכול להציג משהו על הבמה ולהגיד, 'אוקי, זה כרגע מה שקורה, אלה הדברים שבעוד ארבע או חמש שנים יהיו בתוך המיינסטרים, ואנחנו רוצים להוסיף את הדבר הזה לשיח'".
אייל שר (יח"צ)
מהם אותם דברים?
"נכון לעכשיו הדבר הזה הוא הרבה טשטושי גבולות בין תחומי האמנות השונים. מחול, תיאטרון, וידאו ארט, מוזיקה, הכל נהיה שפה בימתית חדשה, ואנחנו רוצים להביא את היוצרים שמייצרים עם השפה הזו את הדברים המעניינים והמקוריים ביותר, ולתווך את זה, איכשהו, לקהל. זה בעצם משהו שמייצר הרחבה של נוף התרבות. ההבנה שאין אף אחד אחר שעושה את זה מייצרת את החד פעמיות, את הצורך לבוא לפסטיבל ולטעום דברים מוכרים וחדשים שנמצאים באיזו ערבוביה, ולייצר ממנה את חוויית הפסטיבל, שבה את לא באה לאירוע אחד, אלא לשלושה ולארבעה אירועים, שנותנים לך תמונה של איזשהו עולם שאנחנו לא רואים ביום יום. זו החוויה הפסטיבלית כמו שאנחנו רואים אותה.
"אנחנו מדברים על יאן פאבר ו'על שנהב ובשר' וכולי, על הדברים שמרכיבים את תכנית הליבה, על הצד הבינלאומי שלה, אבל יש אינסוף רבדים. היה 'פטר והזאב' עם התזמורת הירושלמית בגן החיות, היה ערב של פרפורמנס סביב התערוכה 'אות מאיראן' במוזיאון האיסלאם, הייתה כאן פעילות ברחבה של תיאטרון ירושלים והיה 'ניגון פעמונים' בימק"א. יש עוד עולם ומלואו של מה שקורה במרחב הציבורי, הפתוח, ברמה של המפגש עם העיר. השנה היה לנו מתחם שבנינו בכיכר ציון, בלב לבה של ירושלים, שעוצב בעזרת שיתוף פעולה עם סטודנטים לארכיטקטורה בבצלאל. מתי פעם אחרונה קרה שסטודנט עיצב מתחם שבונים במיוחד בשבילו במהלך הלימודים שלו?
שלומית יעקב (צילום: Gaya's Photos)
"היו שם פעילויות פתוחות לקהל במשך שבוע, בצהרים החלו סיורים, אחריהם היו פעילויות לכל המשפחה, אחרי זה הייתה מוזיקה חיה, שיחות, הרצאות, הקרנות, תערוכות מצולמות, והדבר שנוצר שם היה פשוט מדהים. נכנסנו קצת - לא אגיד בחשש - אבל עם הרבה כבוד למקום הזה, שהוא באמת מקום מאד מורכב מבחינת הדמוגרפיה שלו. מקום שמייצג ומשקף את המורכבות - ואני קורא לזה את העושר - של הדמוגרפיה בירושלים, ונוצר שם קסם. הרעיון היה ליצור מרחב שפוגש את הקהל שמסתובב באזור, ואנשים עצרו והתיישבו שם וצפו בהופעה, ונוצרה שם קהילה ואווירה שהייתה מעבר לכל דבר שאנחנו בכלל צפינו שיקרה. היה מדהים. וגם זה חלק מהפסטיבל.
"הפסטיבל לא פועל על הרבדים האלה בשביל להרחיב קהלים שיבואו, בסופו של דבר, ליאן פאבר, אלא כחלק מהאמירה שהפסטיבל גם קורה בעיר, במרחב הפתוח, וגם מנגיש את עצמו ללא עלויות. הרעיון של הפסטיבל, למרות שזה נשמע מליצי, הוא להעניק את החוויה התרבותית לכמה שיותר אנשים. זו יכולה להיות חוויה גבוהה, במרכאות, או חוויה בגובה העיניים. כל זמן שהיא חוויית תרבות איכותית שמוצגת בצורה מקצועית, שיש לה איזושה אמירה, היא חוגגת את החוויה האנושית. וסליחה שאני נשמע כמו קלישאה".
על שנהב ובשר (צילום: Pierre Planchenault)
איך קיבל הקהל את הפסטיבל השנה, אפרופו אותו אמון שאתם מבקשים להחזיר?
"הקהל שהגיע לאירועים במרחב הפתוח היה ללקק את האצבעות. גם הגיע בהמוניו, וגם היה קהל מעורבב, כדברי הקלישאה הירושלמית, באמת מכל וכל. אתיופים ורוסים ודתיים וחילוניים, וערבים ויהודים, הכל ביחד, לא חטיבות חטיבות. לגבי תכנית הליבה והיצירה המקורית הבינלאומית והישראלית, היו קהלים שלא ראינו הרבה שנים. קהלים של סטודנטים ואנשי מקצוע ושוחרי תרבות, צעירים ובגיל הביניים ומבוגרים, ובאמת קהל כיפי, כזה שאנחנו נוסעים לפסטיבלים ברחבי העולם ומסתכלים על הקהל ואומרים, 'כזה קהל אני רוצה', אז הוא היה כאן, וזה היה ממש כיף.
"והוא לא הגיע בגלל ששמנו פרסומת באיזה מקום, אלא כי היה מאמץ מאד עמוק לתווך את התכנים של הפסטיבל. איציק ג'ולי הסתובב בתי ספר למשחק ולדרמה ולתיאטרון חזותי, ובמחלקות לאמנות בשנקר, בבצלאל וכולי, ובאמת נתן לסטודנטים מצגות של התכנית, הסביר מה עומד מאחורי התפיסה האמנותית שלנו, ואלה בעצם הדיבידנדים של שנה שעברה, כי גם בשנה שעברה עשינו את זה והתחלנו לראות את הניצוצות של זה. השנה כבר היה איזה שהוא ווייב שהתחיל בשנה שעברה, של שיח סביב מה שאנחנו עושים, ואנחנו מרגישים את הווייב מאד חזק וזה כיף".
תגובות מעניינות על החלק היותר נועז של המופעים?
"סביב 'יותר מעירום' התפתח איזה שהוא דיון ציבורי שהיה קצת מוזר, כי האמירה של 'יותר מעירום' הייתה כל כך אמירה חברתית ונכונה מבחינת ההתייחסות לגוף העירום באופן טבעי, וכנגד כל דפוסי ההנחיה של החברה המודרנית והדרך שבה היא תופסת עירום. היה בזה משהו חברתי, חיובי ותמים משהו, כמעט כמו בסיקסטיז, ומעבר לזה שזה באמת מופע אחד מתוך חמישים מופעים שאנחנו מניחים מקדימה, זה מופע שהיה מוגדר במכירת הכרטיסים כמופע שיש בו עירום ושהוא לא מיועד מתחת לגיל שמונה עשרה, אז זו הייתה סערה מלאכותית קצת, שהסתכלנו עליה קצת בתמיהה.
"לגבי יאן פאבר ודברים נוספים שהיו יותר קיצוניים ויכלו לגרום להרמת גבה - הם לא גרמו. אני חושב שאנשים ראו איזושהי אמת אמנותית במה שאנחנו עושים, שאנחנו באים מהמקום של אמירה אמנותית. ביאן פאבר יש סצנות מאד קשות לצפייה שהן לאו דווקא בתחום העירום, אבל זה בא ממקום כל כך אמתי מבחינת האמנותיות שלו, שאי אפשר להתכחש אליו. זה עושה בדיוק את מה שאנחנו רוצים שאמנות תעשה. שהיא תעורר שאלה, דיון, תהייה, עניין וכמובן הנאה מהאסתטיקה של איך דברים מופקים וכמה זה מרגש להסתכל על איך שזה נבנה מולנו".
היית לאורך כל שעות המופע של פאבר?
"ברור, מהתחלה ועד הסוף, 24 שעות. זה כמעט מעליב שאנשים שואלים אותי. לא ישבתי צמוד, אמנם, לכיסא כל השעות, יצאתי לטפל בכל מיני דברים בפסטיבל, ובכלל הייתה שם יציאה לשעתיים שלוש למנוחה, לאכול, לשיחה, לחילוץ עצמות. זה היה מוזר, כי בהתחלה זה נורא הפריע שאנשים כל הזמן נכנסו ויצאו, ואחר כך זה הפך כמו חלק מהבמה. זה היה מדהים. לא היה קשה מנטלית לשבת שם 24 שעות. נכנסת שם לאיזה מין קצב אחר, עולם אחר שהיית בו, וזה היה מהפנט ברמה הדרמטית והאסתטית. זה יצר לך עבודת אמנות מול העיניים".
איזה באסה שהפסדתי את המופע הזה
"זה בדיוק איפה שאנחנו רוצים להיות. ב'איזה באסה' שלך עכשיו. אנחנו רוצים שאנשים יבינו שהפסטיבל מביא דברים שבאים והולכים, שזה לא נשאר לאורך כל השנה, ושזה מייצר את החוויה החד פעמית הזאת של 'הנה, בוא נעלה לירושלים ונחווה את הדבר הזה'. נזריק פסטיבל לזרוע".
הר אולימפוס: להלל את פולחן הטרגדיה (צילום: Wonge Bergmann)
לצד כל הטוב הזה, ואותה נחת שציינת, יש גם דברים שהתנפצו קצת מול החזון שאיתו באתם?
"אני לא רוצה שיישמע כאילו אנחנו נורא טופחים לעצמנו על הכתף. גם בתוך הדברים שאנחנו שבעי רצון מהם יש הרבה הפקת לקחים. זה לא שהכל טוב. יש דברים שעשינו ואנחנו מרוצים מהם, ויש דברים שיש בהם עוד הרבה עבודה לעשות, וזה גם עניין שלנו בינינו לבין עצמנו למצוא ולהעמיק ולהמשיך לחקור, גם בהרחבת הקהלים וגם בלדייק את הדברים שאנחנו עושים. אני חושב שבמוזיקה הקלאסית אנחנו עדיין לא איפה שרצינו להיות. גם במחול ובתיאטרון יש לנו עוד עבודה של להרחיב, לדייק, להעמיק, לייצר עבודות שהן יותר תהליכיות, על פני כל השנה. הרבה פעמים זה גם נגזרות של תקציבים. אנחנו די עם איזו גיליוטינה סביב הצוואר בעניין התקציב. לצורך ההמחשה, אני עדיין לא יודע מה התקציב שלי ואיזו הקצאה ממשלתית יש לי לשנת 2016, ואני עובד לפי ההנחה של 2015.
"אנחנו עובדים כבר שנה ושנתיים ושלוש שנים קדימה, שזה המקום שבו אנחנו רוצים להיות, להבדיל מאיך שנכנסנו לעבודה, כשהיו לנו שמונה חודשים לבנות פסטיבל. אם בנאדם לא זמין לנו השנה אפשר כבר לסגור אותו לשנה אחרי. יש לנו גם את פסטיבל הג'אז במוזיאון ישראל, ואת ה'רמת מסך', ואנחנו נכנסים לתהליך שבו פסטיבל ישראל הוא גוף שיכול לייצר ולהוציא תחת ידיו מגוון של דברים ולהיות בקשר יותר עמוק בינינו לבין הקהילה היוצרת".
15/06/2016
:תאריך יצירה
|