עוד לפני ועדת נובל, בית התפוצות פתח תערוכה חדשנית על האיש הכי משפיע בתולדות הרוק. אוצר התערוכה מדבר
בימים אלה, בהם רועש עולם התרבות מהתעלמותו של בוב דילן מוועדת פרס נובל המבקשת להעניק לו את הפרס על כך ש"יצר דרכי ביטוי פואטיות חדשות במסורת השירה האמריקאית", נדמה שאין הולם מאשר לבקר ב Forever Young , תערוכה המוקדשת ל-75 שנות קיומו של דילן, בבית התפוצות. ביקור בתערוכה, המוצגת עד סוף קיץ 2017, עשוי, אולי, לשפוך אור חדש על אותה התחמקות של דילן מקבלה מוחלטת של הפרס.
יואב קוטנר הוא המנהל האמנותי של התערוכה, אסף גלאי ואמיתי אחימן הם אוצרי התערוכה, שגם יזמו והציעו את הרעיון, והקדימו, במעט, את אנשי הנובל.
"דילן הוא פנומן"
"הקדמנו קצת אבל, את יודעת, אבל זו לא חוכמה גדולה", אומר אחימן. "התחלנו לעבוד על התערוכה כבר בראשית 2015. בבית התפוצות הייתה תערוכה על איימי ויינהאוס שהביאו מאנגליה, ואנחנו הרגשנו שעם כל הכבוד לאיימי ויינהאוס, אם כבר הולכים לנושא של מוזיקה, צריך לעשות תערוכה על מישהו שנראה לנו שהוא הדמות הכי משפיעה והכי חשובה בתולדות הרוק והמוזיקה, כיהודי, והיה לנו ברור שהולכים על דילן.
"דילן הוא פנומן. איש בעל אלף פרצופים, עם הספק מדהים של 36 אלבומי אולפן, ועוד לא התחלנו לציין את הבוטלגים ואת אלבומי ההופעות, וזה משהו שאין לו אח ורע. במגזין 'רולינג סטונז' דילן מדורג מספר שתיים ברשימת האמנים החשובים בעולם, כשמספר אחד הם הביטלס. כלומר כאמן יחיד הוא החשוב מכולם. ולכן אני אומר שלהגיד שהקדמנו את נובל, את יודעת, רבים וטובים עשו את זה לפנינו."
אמיתי אחימן (יח"צ)
איפה הייתה הנוכחות של דילן בחיים שלך לפני התערוכה?
"אני גדלתי באפרת, גוש עציון. זה היה טרום עידן האינטרנט, ובישיבה התיכונית, קשה להגיד שהגיע אלינו כל עולם המוזיקה המערבית, והיה בחור שלמד אתנו בכיתה י', בשם יפתח קשת – לדעתי היום הוא הרב יפתח קשת – ואני זוכר שהוא הביא קלטת של בוב דילן, וזה היה משהו שתפס אותי. בשלב ההוא נתפסתי אצלו בעיקר לכתיבה ולא הבנתי איך מישהו מסוגל לכתוב ככה ולהשתמש בכזה עושר של דימויים, ואני זוכר את עצמי יושב עם המילון ומנסה להבין את כל המילים, והקפיצה הבאה שעשיתי לדילן הייתה כבר אחרי הצבא, כשהגיע האינטרנט, ויכולתי להתחיל ולהיחשף לכל העושר הגדול, מה שנקרא."
כאדם שמגדיר עצמו מסורתי, אפשר היה לחשוב שאולי תתלבט לרגע אם להקדיש תערוכה לדילן או ליוצר יהודי חשוב אחר, ליאונרד כהן
"אפשר, ואני גם מעריץ של ליאונרד כהן ואוהב את הכתיבה שלו והכל, אבל אין לו השפעה על עולם הרוק כמו לדילן. אני מאד אשמח לעשות תערוכה גם על כהן, הלוואי, אני מעריץ שלו, אבל לכהן יש קול מדהים, אתה שומע אותו ונמס, ודילן, לא יעזור, יש בו משהו שאף פעם לא נשמע אותו דבר. הוא ממש הגדיר מחדש מה זה להיות זמר."
בוב דילן (יח"צ)
מעניין שאתה אומר את זה, כי כשמדברים על דילן מדברים בעיקר על כתיבת הטקסטים
"נכון, אבל הוא ממש הגדיר מחדש שזמר זה לא רק אנשים עם קולות כמו של ליאונרד כהן או פרנק סינטרה, אנשים עם קול פעמונים, אלא שזמר זה מישהו שיש לו מה להגיד, והוא מבטא את עצמו עם הקול שיוצא לו מהפה. גם כהן הוא כותב מדהים, והיה עכשיו סיפור מעולה בראיון האחרון אתו ב'ניו יורקר', על המפגש של כהן ודילן, שבו אמר כהן לדילן שהוא מספר אחת, וכהן עצמו הוא שתיים, ודילן ענה לו שמבחינתו, כהן הוא מספר אחת ודילן עצמו הוא מספר אפס.
"מבחינת איכויות כתיבה, וסגנונות, ושפע, והעובדה שדילן יכול באמת לכתוב גם שיר כמו knocking on heavens door, שכתוב במבנה הכי פשוט של שיר פופ, בית פזמון בית פזמון, וזה שיר עם המון עומק, זה לא שיר פשוט, ומצד שני הוא יכול לכתוב פואמה כמו desolation row, שיר של 13 דקות כשאתה קורא אותו אתה לא מבין איך מישהו יכול בכלל לזכור את כל המילים שלו כשהוא עומד ושר על הבמה. משהו מטורף.
"ואני חושב שזו, באמת, אחת הבשורות הגדולות של המאה ה-20, שדילן הוא אחד המובילים שלה: שאם אתה בנאדם שיש לו מה להגיד, אתה אומר את זה, וזה הדבר הכי חשוב. להביא את מה שבתוכך. ולכן הוא גם כל כך מגוון וכל כך משתנה, אני חושב, כי אנחנו אנשים, וכולנו משתנים עם החיים, וגם הוא."
"גם לו היו מחסומי יצירה"
למדת משהו חדש על הדמות שלו דרך התערוכה?
"יש משהו שהבנתי רק אחרי שעשיתי את התערוכה. דילן הוציא את הספר שלו 'כרוניקות', ואחת מיצירות המופת שם הוא הפרק הרביעי שעוסק ביצירה של האלבום 'הו, מרסי', ועל איך בנאדם שנמצא במשבר יצירה מצליח להמציא את עצמו מחדש. כשקראתי את הספר לראשונה, כאיש צעיר יותר, לא ממש הצלחתי להבין את זה, אבל כשקראתי את זה עכשיו זה נתן לי השראה, והיה מרתק, ובזכות הפרק הזה הצלחתי להתחבר עוד יותר לאלבום הזה שדילן עשה עם דניאל ל'נואה, במיוחד לצליל המפוחית שיש בו, שהוא בעיני צליל המפוחית הכי טוב שיש."
השיחה הזו שולחת אותי לחפש את הספר בספרייה ולחזור שוב לפרק ארבע
"כדאי. זה מרתק לראות שגם איש כמוהו נאבק בדברים שאנחנו נאבקים בהם, גם לו יש מחסומים וגם לו יש בעיות יצירה, וזו השראה לראות איך הוא מתגבר על זה. זה אחד הדברים שאני לקחתי איתי להמשך החיים."
בוב דילן (הופעה בלה זניט פריז 2002, צילום: דנקן יום)
איזה מוצגים מחכים לקהל בתערוכה?
"קודם כל, המנהל האמנותי ומי שעשה את התערוכה אתנו זה יואב קוטנר, שמלווה אותנו מלמעלה, מייעץ ועוזר, והוא גם זה שמראיין בסרט שביים אבידע לבני על השפעת דילן על המוזיקה הישראלית, ומוצג בתערוכה.
"יש כל מיני צלמים מפורסמים שצילמו את דילן, אבל בגדול, יש בתערוכה שני צלמים מרכזיים: אליוט לנדי, אחד מגדולי וחשובי צלמי הרוק, היה הצלם של וודסטוק, והוא הצלם היחידי שדילן, שהוא אדם שלא כל כך אוהב להצטלם, הסכים להכניס אליו הביתה, ולא רק זה, הוא אפילו צילם תמונות משפחתיות עם האישה והילדים של דילן.
"גם היום כשאתה מגיע להופעה של דילן ומנסה לצלם באייפון צועקים עליך שאסור לצלם, בגלל שדילן לא אוהב להצטלם, אבל בעבר, כל מי שהיה מגניב מצלמה להופעה שלו, היו לוקחים לו את המצלמה ומוציאים אותו מההופעה. אז אנחנו הצלחנו לאתר צלם 'מחתרתי', דן קניום, מעריץ מושבע של דילן שהיה במספר תלת ספרתי של הופעות שלו, והוא גם איש כזה של טכנולוגיה, אז הוא הצליח להגניב מצלמה להופעות של דילן ולצלם אותו, ובנינו את זה כמיצג של חורי הצצה שדרכם אתה יכול להציץ ביחד אתו לכל מיני הופעות של דילן בתקופות שונות ובמקומות שונים בעולם.
"חוץ מזה, בנינו כל מיני עמדות. אחת שמתארת את דילן כזמר מחאה, ומבוססת על הצילומים של לנדי, עם הגיטרה האקוסטית, והקפקפים, והמפוחית, ועמדה נוספת שמדברת על המהפכה החשמלית של דילן. לא יכולנו להביא את הגיטרה החשמלית המקורית אז הבאנו את הגיטרה שהוציאו כמחווה, בנינו גם שולחן של דילנולוג שמעריץ את דילן, כחלק מהתופעה הזו של דילנולוגים, עשינו קיר תקליטים מכל האלבומים שלו, ויש לנו עוד עמדה של דילן המאהב. בכל זאת, הוא אחד מכותבי שירי האהבה הכי גדולים, עמדה שמורכבת בעיקר מקליפים, אם כי אצלו, במיוחד הקליפים האחרונים, הם מאד אלימים. אהבה אצלו זה משהו כואב, כנראה.
"עמדה נוספת מתעסקת ב'ידו בכל', הדברים הנוספים שדילן עושה חוץ ממוזיקה. יש לו תכנית רדיו נפלאה, הוא מצייר, הוא כותב ספרי ילדים והוא גם כוכב פרסומות, כן... אנחנו הבאנו לתערוכה את הפרסומת שלו ל IBM, אבל הוא עשה גם פרסומות לפפסי, למכוניות, לוויקטוריה'ס סיקרט..."
ויקטוריה'ס סיקרט?
"אין מה לעשות, הוא איש מגוון... ויש לנו עוד פרק שלם שמתעסק בכל הנושא של הזהות היהודית של דילן, היחס שלו למדינת ישראל."
אמיתי אחימן (יח"צ)
אחרון האנרכיסטים
אתה יודע שמספרים שהרופא שלו ישראלי והוא מגיע לא מעט לארץ, בלי שאף אחד יידע
"שמעתי שמועות כאלה. החלום שלי זה שבאחד הביקורים שלו אני אראה איש מבוגר עם כובע מסתובב בתערוכה, ואגלה שזה הוא. ניסינו ליצור קשר עם אותו רופא, אבל הוא לא הסכים לדבר אתנו. דילן לא מרשה לאנשים סביבו לדבר עליו. או שאתה חבר שלו או שאתה מדבר עליו."
דרך ההתעסקות הנרחבת שלך בדמות שלו, אתה בטח מבין יותר טוב מאנשים אחרים את ההתחמקות שלו מהנובל
"זה לא הפתיע אותי. אני חושב שיש בו משהו כזה של אחרון האנרכיסטים."
בוב דילן (מנגן במסעדה 1964 צילום דגלס גילברט)
ומצד שני פרסומות לוויקטוריה'ס סיקרט
"הוא בכוונה לא ייתן לך אף פעם להגדיר אותו. נסה להגדיר אותו כמשהו, והוא יעשה לך דווקא את ההפך. אתה רוצה להגדיר אותו כאייקון של תרבות גבוהה, והוא יבוא ויעשה 'ויקטוריה'ס סיקרט' כדי להגיד, 'זה לא מה שאני'. אני חושב שהוא הקנאי הכי רדיקלי לאמת הפנימית שלו בכל ההיסטוריה של התרבות המערבית, ואני חושב שהוא כאילו לא רוצה לקבל את ההגדרה והתווית של זוכה פרס נובל, כמשהו אייקוני. הוא רוצה להתחמק גם מזה."
התערוכה תוצג עד חודש ינואר 2017 במוזיאון בית התפוצות, בגלריה ע"ש תמא ומילטון מאלץ. שעות הפתיחה: ימים א'-ג' 16:00-10:00; יום ד' 19:00-10:00; יום ה' 22:30-10:00; יום ו' 13:00-9:00; שבת 16:00-10:00
(התערוכה תהיה סגורה ב-7 בדצמבר)
. מחירים: מבוגר - 45 ₪, ילד 35 ₪, אזרח ותיק 22 ₪. מידע
באתר בית התפוצות
או בטל' 03-7457808