המקום, רוסיה הסובייטית, הימים ימי סטאלין, והבמאי הדגול מיירהולד, העומד לביים את מחזהו של שקספיר "ריצ'ארד השלישי" נתקל בצנזורה המתפתחת לממדים מטורפים.  זהו הבסיס שעליו מתרחשת ההצגה הטרגית-קומית "שקספיר מצונזר – ריצ'רד השלישי נאסר להצגה", מחזהו של מטיי וישניאק העולה בתיאטרון "קרוב", בעיבודו ובבימויו של ניקו ניתאי, יוצר התיאטרון הוותיק שאף משחק בהצגה את מיירהולד.
 
"המחזאי עבר תהליך דומה לזה של הדמות הראשית"
 
"המחזה הזה נכתב לפני כשש או שבע שנים", מספר ניתאי. "את וישניאק הכרתי באיזה פסטיבל בחו"ל, ואמרתי לו, 'אדון וישניאק, שמעתי עליך הרבה אבל לא קראתי אף מחזה', והוא מיד העביר לי מחזות והמשיך ושלח לי עוד, ועכשיו אני מעודכן בכל מה שהוא כותב. הוא אחד המחזאים המוצגים ביותר היום, גם באירופה וגם בעולם. הוא ממוצא רומני, ולפני עשרים שנה הוא עבר תהליך דומה למה שעוברת הדמות הראשית במחזה, דמותו של הבמאי.

"וישניאק היה משורר. הוא חיבר מחזה ראשון ועמדו להעלות אותו בתיאטרון מרכזי בבוקרשט, ובמקרה או שלא במקרה הוא נסע אז לפריז, ובינתיים עצרו לו את המחזה כי חשבו שהוא חתרני. זה קרה בזמנו של צ'אוצ'סקו, ווישניאק לא חזר לרומניה. הוא נשאר בפריז, עובד כבר עשרים שנה ברדיו פראנס, גם אשתו באה בעקבותיו, ועכשיו קוראים לו לכל הפסטיבלים בעולם, ביפן, בספרד, גם בהוליווד. הוא כותב גם רומנים והשנה קיבל פרס על רומן שלו. יש לו זרימה מדהימה של כתיבה, ובתחילת השנה הבאה הוא יגיע גם לארץ."


שייקספיר מצונזר (צילום: אפרת וייסמן)

את המחזה שלו, שמקביל גם לסיפור חייו, הוא שאב ממקורות אמיתיים

"נקודת המוצא של המחזה הזה היא מקרה אמיתי. מיירהולד היה במאי מאד ידוע ומוערך, תלמיד של סטניסלבסקי ששיחק ב'השחף' וב'שלוש אחיות' תפקידים ראשיים ואחר כך יצא והקים תיאטרון משלו, מהפכני, במרכאות כפולות, שדווקא כל הכוונה שלו הייתה תמיד לקרב את האמנות ואת היצירות הקלאסיות לעם. הוא רצה להציג את ריצ'רד השלישי במקרה הזה בצורה אנושית, שיבינו שהוא לא מפלצת, אלא אחד משלנו, והדבר הזה עורר חשד ופחד בקרב השלטון, ואז מתחילה סדרה שלמה של רדיפות, של חקירות ישירות ועקיפות לגבי מה הוא רוצה לומר דרך המחזה.

"הדבר המצחיק והכואב הוא שסוכני השלטון הופכים בסופו של דבר לבני משפחתו, ובאים לנסות ולהשפיע עליו שלא ילך נגד אמא שלו, נגד אבא שלו, ובסוף גם התינוק שנולד לו, מרגע שהוא נולד הוא מאשים אותו בפעילות אנטי מהפכנית... ברור שכל הדברים האבסורדיים האלה גם מצחיקים, אבל בפעול, האיש הזה הוצא להורג.

"מיירהולד עונה והוצא להורג בשנת 1940, וגם אשתו נרצחה בנסיבות מאד מסתוריות שאינן ידועות עד היום ובשנת 1955הם קיבלו רהביליטציה של סטלין. האיש הזה הוא לא דמות פיקטיבית. זה במאי ענק שקיים בהיסטוריה של התיאטרון, שהשיטה שלו, שיטת מיירהולד, היא בין המתקדמות ביותר בתיאטרון המודרני, והוא הוצא להורג באשמת ריגול. זה שיא האבסורד."

והמציאות שחזקה מכל דמיון ממקמת את וישניאק בסיטואציה מאד דומה

"וישניאק, תודה לאל, ברח מהמשטר הקומוניסטי, קיבל מקלט מדיני בפריז והוא ממשיך לעבוד שם, אבל ההתחלה היא אותה התחלה. כשהצנזורה מתחילה לפעול על האמנות אין גבול עד לאן היא תגיע. אפילו בשקספיר. זו האירוניה, שמצנזרים את שקספיר. השאלה שנשאלת פה היא מה הגבול של הצנזורה לגבי האמנות." 


ניקו ניתאי (צילום: קתלינה פלאמינזינאו)

 
"השקעתי ביצירה הזאת את נפשי"
 
איפה אתה פוגש את השאלה הזאת בישראל של היום?

"אני, לעת עתה, אישית, לא נתקלתי בצנזורה בתוך העבודה שלי. בכל מה שבחרתי תמיד הייתי חופשי. קרה לי כשניהלתי את תיאטרון הסמטה שנאסרה הצגה שלי, בגלל תקלה טכנית של הצנזורה, אבל היום אין צנזורה בארץ. "

זו לא אווירה שמשתנה בימי מירי רגב?

"אני אישית לא נתקלתי בצנזורה, בשום דבר רפרטוארי, ויותר מזה, יש לה את היוזמה הזאת של פריפריה חברתית שמוצאת חן בעיניי, מפני שאנחנו, תיאטרון קרוב, שוכנים בתחנה המרכזית, וזה לא שיש אנשים ששמו חרם, אבל יש צנזורה של חלק מהקהל, שלא רוצה לבוא לתחנה המרכזית ולראות את הדברים שאנחנו עושים. דווקא אנשים שבאים מחו"ל מתלהבים מאדמהמקום ומהרפרטואר ומעבודת השחקנים. הבת שלי, דורית ניתאי נאמן, עושה עבודה קדושה פה, גם עם נוער בסיכון, וגם עם הנוער של תושבי המקום, אנשי שכונת שפירא."

אתה מגלם בהצגה את התפקיד הראשי, תפקידו של הבמאי, וגם מביים את ההצגה

"במקרה נאלצתי לשחק את מיירהולד, כי לא מצאתי את השחקן שחיפשתי, גם בגיל וגם ברוחב, ואז התחלתי ככה, וחשבתי שלא אהיה, אבל בסוף נשארתי שם בפנים. לא תכננתי. ממש חיפשתי מישהו שיהיה קרוב לגיל שלי ושל הדמות, והייתי יכול לעשות פשרות, אבל לא מצאנו מישהו שייכנס לתוך המשימה הזו, שהיא לא קלה, ועכשיו אני מרוצה שאני בפנים. אני בא עם מחזה שעיבדתי, ותרגמתי, ואני לא אומר שזה קל, אבל דורית, הבת שלי, שהיא הניהול האמנותי של ההצגה, עוזרת ונותנת לי לפעמים פידבקים כשהיא חושבת שאני בכיוון לא נכון, וזה משמח אותי שאני לא נשאר בחוץ ביצירה הזאת שכל כך השקעתי בה מנפשי.

"אני מאד אוהב לעבוד עם כל הקאסט. הם נתנו את נשמתם. לעבוד בפרינג' זה לא קל. גם היוצרים האחרים הלכו עם השיגעונות שלי. המעצב למשל, הלך איתי ואנחנו מנסים גם דרך העיצוב החיצוני לרמוז על משהו מהאווירה הזו. כל התפאורה, בבסיס, אם אתה מסתכל טוב, אתה רואה שהיא בנויה מחבלים, וחבלים זה גם קשרים וגם סורגים, בסופו של דבר. כל היוצרים הלכו פה איתי. זו להקה. אין פה תפקיד אחד. כולנו ביחד, וזה מה שאני תמיד מנסה לעשות. הקבוצה שמציגה את המחזה היא בעצם קולקטיב אמנותי וחברתי ונפשי. אנחנו נאספנו למשפחה."
 
"הרגשתי שאני נחנק"
 
מה הוביל אותך להקים את "תיאטרון קרוב" לפני 15 שנים?

"זה המשך של העבודה שאני עושה למעלה מ-40 שנה, עוד כשהתחלתי עם 'הנפילה' (הצגת היחיד של ניתאי שמופיעה על הבמות למעלה מ-40 שנה – ט.ג.). בשלב מסוים אז, לא דובר על צנזורה, אבל יש צנזורה עקיפה. כלומר מה אתה יכול להציג במוסד מסוים וכמה אתה יכול להביא מעצמך לקהל. הייתי אז בהבימה, ובשלב מסוים הרגשתי שאני נחנק, ואז עשיתי את 'הנפילה'.

"זה היה בדיוק אחרי יום כיפור, וכשהופענו בזמן המלחמה, המפגש שלי עם החיילים, מפגש ישיר, פנים אל פנים, נתן לי השראה להבין שבעצם מה שהקהל רוצה זה את המגע הישיר, ולהרגיש קרוב אליו, ולכן התחלתי עם תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה, שהיה בעצם תיאטרון הפרינג' הראשון. נתתי לקהל את האפשרות הזאת לבוא קרוב לאמן, ורפרטואר שמביא דברים שלא עושים במסגרות אחרות, ממוסדות פחות או יותר. הרגשתי חנק פרטי ומין צורך להביא לקהל דברים שלא היה מתוודע אליהם בשום דרך אחרת.

"עכשיו, תודה לאל, יש פריחה בשטח הזה החוץ ממסדי. אני לא כל כך אוהב את המילה 'פרינג''. פרינג' זה הפרנזים של המפה או של הווילון, ומה שאנשים עושים עכשיו, הם לא הפרנזים של הממסד, הם פשוט יוזמות של אנשים צעירים יותר, צעירים פחות, שבאים עם החלומות שלהם ומשתפים בהם את הקהל, שמתרגל גם למסגרות אחרות מלבד מחזמרים. מסגרות מאתגרות, שנותנות את האפשרות גם לחשוב. וגם מסתכנים. בסופו של דבר האמנות זה תמיד סיכון. אם אתה הולך על בטוח זה לא אמנות."


ניקו ניתאי (צילום: קתלינה פלאמינזינאו)

יש משהו מאד מלהיב בלשמוע אותך, בגיל 85, שומר על יחס גמיש כל כך לאמנות

"כנראה שזה מה שעזר לי בסופו של דבר. אני לא מרגיש את הגיל מפני שאני כל הזמן בתחילת הדרך. אני גם מוקף אנשים צעירים שבאים אליי, ואני מחפש שנוכל לעשות דברים שהם לא רק ניסיוניים. ניסיוני זה לא על מנת להעמיד אנשים עם הראש למטה... ניסיוני זה פשוט מאד לעשות משהו שלא היה קיים במקום אחר, לנסות ללכת למקומות שינערו לך את השגרה שבתפיסה התיאטרלית והאמנותית. בשבילי, למשל, ברגמן, או פאזוליני, או כל מישהו שמנסה משהו באמנות העולם, הוא בידור.

"אני חושב שהבידור האמתי הוא זה שמנער ממך את האבק שהצטבר לך בראש ובמוח, אבל יחד עם זאת אני אוהב להשתמש המון בהומור, וב'שקספיר מצונזר' - וגם במחזה הקודם של וישניאק שהעלינו בתיאטרון קרוב, 'ההיסטוריה של הקומוניזם כפי שסופרה לחולי נפש' - יש המון הומור מעבר למצב הטרגי, והשילוב הזה שבין הומור וטרגיות זה דבר שמפתה אותי, ואני מקווה שיפתה גם את הקהל."