|
|
תמיד מדברים על כך שצריך לחלוק כבוד לאמנים הוותיקים, אבל בפועל אני לא רואה שעושים עבורם משהו ממשי. רק כשהם נפטרים או נקלעים למצוקה וצריך ליצור באזז ויראלי כדי שיתייחסו אליהם. למה זה לא קורה מלכתחילה? זה צריך להיות מובן מאליו שידאגו לוותיקים. אם לא כלכלית, אז לפחות מבחינה רוחנית - לתת להם במה ואת התחושה שמעריכים את פועלם. אני מודע לזה שיש פה פחות רייטינג, אבל השאלה היא אם רייטינג זה מה ששולט בנו."
|
|
|
|
לאחר מותו של הפזמונאי אבשלום כהן ("עגלה עם סוסה"), חוקר המוזיקה דודי פטימר מספר עליו, על היחס בארץ לאמנים ותיקים ועל הארכיון האינטרנטי שהקים למוזיקה הישראלית המוקדמת לפני ימים אחדים שיתפתי בעמוד האמן שלי בפייסבוק פוסט שעליו חתום דודי פטימר, המספר על המוזיקאי אבשלום כהן שכתב, בין היתר, את "עגלה עם סוסה", והלך לאחרונה לעולמו בגיל 89, מתוסכל מהשכחה וההיעלמות שלו מהתרבות הישראלית.
גם אני, מודה, מכירה את "עגלה עם סוסה" יותר מאשר את האיש שכתב את השיר, וכמי שמעלה מהאוב, לא פעם, אמנים לועזיים שהשפיעו או עליי או על האמנים שהשפיעו עליי, היה לי חשוב להזכיר גם לעצמי שכל מה שאנחנו עושים הוא חוליה בשרשרת שיש לה היסטוריה, ולתת את הכבוד להיסטוריה הזאת.
המשאלה האחרונה
את העובדה שבימים האחרונים נשמע קולו של כהן בתקשורת הישראלית אנחנו חייבים לדודי פטימר, (30), ששמו הפך מזוהה בשנים האחרונות עם תיעוד המוזיקה הישראלית של העשורים הראשונים במאה הקודמת. כל חיפוש תחקירי אחר שם וותיק כלשהו מוביל, בסופו של דבר, אליו, ול"דודיפדיה" שלו – פרויקט שימור המוזיקה הישראלית שפתח באתר אינטרנט משלו. בנוסף, פטימר מגיש תכנית ברדיו 103fm עם גבי גזית, וכותב במעריב.
אבשלום כהן (צילום: יח"צ)
כחלק מפרויקט התיעוד שהוא עורך בארבע השנים האחרונות, נפגש פטימר עם אמנים ותיקים משנות ה-30 ועד שנות ה-90 של המאה הקודמת, מראיין אותם, מתעד את יצירתם ומכניס את הביוגרפיות שלהם ל"דודיפדיה" שלו, המונה כבר למעלה מ-1,500 ביוגרפיות. כך הגיע גם לאבשלום כהן שהיה אחד מאותם מרואיינים.
לאחר קשר של כשנתיים נפטר כהן, ובפני פטימר הביע את משאלתו האחרונה - להישמע שוב בכלי התקשורת הישראליים. האדישות של אלה המחישה עד כמה הסיפור של כהן הוא מקרה פרטי של הסיפור הרחב יותר, הקשור בדרך שבה אנחנו מתייחסים בארץ לאמנים המבוגרים שלנו.
"אבשלום כהן היה זמר, פזמונאי ומלחין שבלט בעיקר במחצית השנייה של שנות ה-40 וה-50 בארץ", מספר פטימר. "בשירים שלו הוא תיאר את ההווי הישראלי בהומור ובחינניות, בשירים כמו 'עגלה עם סוסה', שאין ילד שלא מכיר, 'הסבתא בנגב' (אני והסבתא), 'השוק השחור' ו'לונה פארק', ששימש כבסיס לשיר 'אבא'לה בוא ללונה פארק'.
"כזמר היה לו את 'שיר המשפט', שנקרא, בעצם, 'בבוכרה היפה', שכתב חיים חפר. בשנת 55' הוא עזב את הארץ ועבר לניו יורק בעקבות חוזה הופעות שהוא קיבל, והחליט לנסות שם את מזלו. במרוצת השנים הוא הפך למחנך לזמר עברי בבתי ספר יהודיים. בגיל 89 אבשלום נפטר ממחלת הסרטן בבית חולים בלאס ווגאס, וביקש שאת גופתו ישרפו ויפזרו את האפר בים, אפילו שהוא יהודי. זה הרי מנהג נוצרי."
שבועיים לפני מותו פרסם כהן בפייסבוק את שירו האחרון ובו הוא חוזר, לאחר מותו, לנוף ילדותו.
"אני כמעט באפס כוחות/ ובדמיוני אני הולך מביתי/ ברחוב פינסקר בתל אביב/ צפונה לכיוון טרומפלדור/ ובפינה שם חוצב ומעצב המצבות/ אברם שער./ אני הולך לקראתו לאט/ כשחלקים קטנים מגופי/ נופלים לאורך הדרך./ הגעתי/ ללא נשימה/ ושכבתי/ מתחת למצבות השיש/ היפות והחזקות/ שנותנות לאנשים כמוני/ מרגוע./ ועכשיו, גם לנשמתי/ שהיא באפס כוחות/ הן נותנות מרגוע/ שלום ותקווה/ לראותה צרורה בצרור החיים. ("באפס כוחות", אבשלום כהן)
מי דואג לאמנים הוותיקים?
מה הוביל אותך לכהן? איך הגעת אתה אליו?
"כיוון שאני עוסק בחקר המוזיקה הישראלית ידעתי עליו ועל שיריו, ויצרתי אתו לפני שנתיים קשר דרך הפייסבוק. הוא היה אז בן 87 ופעיל מאד בפייסבוק. ההתכתבות שלנו הפכה לשיחות טלפון, והוא תמיד הרגיש שבארץ תפסו אותו כבוגד. באותן שנים, שנות ה-60, מי שעזב את הארץ הצטייר כסוג של בוגד בעיני הממסד."
זו הייתה התקופה בה כינו את מי שעזב את הארץ בשם "יורדים".
"בדיוק. והוא טען שזה מה שגרם לתקשורת לא להזכיר את השם שלו באופן כללי לאורך השנים, ולהטמיע את השם שלו בשכחה, ולכן השירים שלו התפרסמו יותר ממנו, וזה הציק לו מאוד."
הקריירה בחו"ל, אם אני מבינה נכון, לא הגיעה מספיק רחוק.
"בחו"ל הוא הקליט כמה שירים. הוא סיפר לי שנט קינג קול רצה להקליט שיר שלו, אבל מאחר וקול לא שילם תמלוגים באותה תקופה, ואבשלום רצה 50 אחוז מהתמלוגים, הוא אמר לנט קינג קול שלא יקליט את השירים שלו." איזו טעות...
"זה משום שחברות התקליטים בארץ דפקו אותו. משהו שקרה בשנות ה-50. חברות התקליטים תמיד דפקו אמנים."
ואז אתה יוצא בקריאה לכלי התקשורת ומבקש להתייחס ליוצר הזה, אם לא בחייו אז לפחות עם מותו.
"פניתי לכלי התקשורת כדי שיכתבו עליו וישמיעו את שיריו, כי זו הייתה הבקשה האחרונה שלו בשיחה שהייתה לנו לפני כחודש. נתקלתי בכל מיני תגובות ממש מרגיזות כמו 'את מי הוא מעניין', 'הוא לא רלוונטי' ודברים כאלה. אני איש תקשורת בעצמי, אבל גם אני כפוף לעורכים וזו לא החלטה אישית שלי. כשקיבלתי את התגובות האלה מכלי התקשורת החלטתי לפרסם פוסט. בימינו הרשת החברתית היא אימפריה עם כוח מטורף, אז החלטתי לנצל את הכוח הזה כדי לעשות משהו חיובי לטובת אבשלום ולמלא את צוואתו האחרונה, כדי שיזכרו אותו. כי את שיריו אולי מכירים, אבל את השם שלו מעטים הכירו."
האמת שהיו מקומות שבהם הצלחת כי ראיתי כמה אייטמים עליו אחרי מותו, בעקבותיך.
"כן, כי זה הפך לוויראלי. זה הגיע לעשרות אלפי שיתופים ולייקים וכלי התקשורת נרתמו בסוף, רק בזכות זה. אבל איפה הייתם לפני זה? הבנאדם נפטר כבר שלושה ימים קודם."
זה פותח אותנו לשאלה הרחבה יותר, על היחס של התרבות שלנו לאמנים הוותיקים, שכל פעם צץ מזווית כואבת אחרת.
"תראי, תמיד מדברים על כך שיש זיקה ושצריך לחלוק להם כבוד, אבל בפועל אני לא רואה שעושים עבורם משהו ממשי. רק כשהם נפטרים או נקלעים למצוקה וצריך ליצור באזז ויראלי כדי שיתייחסו אליהם. למה זה לא קורה מלכתחילה? זה צריך להיות מובן מאליו שידאגו לוותיקים. אם לא כלכלית, אז לפחות מבחינה רוחנית - לתת להם במה, להזמין את אלה שלא מוזמנים לתכניות כלשהן בטלוויזיה, להעניק להם את התחושה שמעריכים את פועלם. זה לא משהו שעולה כסף, או מצריך זמן או השקעה.
"אם מביאים את אותו אמן חמש פעמים לתכנית, הם יכולים להביא ארבע פעמים ולהקדיש פעם אחת לאמן ותיק כלשהו. התקשורת יכולה לפנות דקה. זה לא עולה כל כך הרבה כסף. עובדה שכשהם נפטרים, פתאום כל כלי התקשורת עטים על אמנים שלא קיבלו את הבמה בעודם בחיים. אני מודע לזה שיש פה פחות רייטינג, גם אני עובד לפי רייטינג, אבל השאלה היא אם רייטינג זה מה ששולט בנו."
20 אלף אמנים מכל הדורות
אם כבר פתחנו כבר את הבמה הזו, בוא נסמן אמנים נוספים שחיים עדיין וראוי לתת להם את המקום.
"צדוק סביר, החקיין הראשון בארץ, היה כוכב בשנות ה-50 והיום הוא צמא לבמה. ולא מדובר פה על כסף בכלל. קחי את עוזי פוקס. לא צריך להגיד מי זה. הבנאדם מופיע ויש לו הרבה מה לתת אבל הוא מרגיש עדיין את זה שלא מעריכים אותו מספיק. או המוזיקאי שייקה פייקוב, שזוכה, אמנם, לאחרונה להערכה, אבל לפני שפרסמנו את המצוקה שלו אף אחד לא התייחס אליו. יש את מוני אמריליו, יש את אבנר גדסי.
"הייתה עכשיו ב'ידיעות' כתבה שקיבצה את האמנים הוותיקים שמרגישים חוסר הערכה או חוסר כבוד, ולא חסרים כאלה. אפשר למצוא אינספור. אז ברור שאי אפשר לתת מקום לכולם, אבל פה ושם אפשר לשבץ אותם איכשהו. אנחנו רואים את הכל דרך מה שזה תורם לנו, מה האינטרס שלנו, מה יוצא לנו מזה, ומה שלא מעניין ולא 'אין' הוא כאילו לא רלוונטי. וזה לא אמור להיות ככה. יש מקום גם לעבר וגם להווה. אסור להזניח את העבר."
מה הוביל אותך, כאדם בן 30, לחקר העבר בצורה כל כך משמעותית?
"אני משער שהשיגעון החל לפני הצבא. מאז הנעורים נמשכתי לכל האמנים הוותיקים במוזיקה הישראלית הישנה והטובה, ואחרי הצבא הרגשתי שגם באינטרנט ובאנציקלופדיות המקוונות חסר לי מידע על האמנים האלה. מתוך צורך רגשי לתעד את המורשת שלנו התחלתי להתקשר לכל מיני מוזיקאים, מהשוליים ועד המוכרים ביותר, לפגוש אותם ולראיין אותם ולכתוב את הסיפור שלהם, באתר שאני קורא לו 'דודיפדיה' שנמצא ברשת.
"במקצוע שלי אני כותב ומראיין אמנים שיוצרים מוזיקה חדשה, אבל כתחביב קמתי יום אחד ואמרתי לעצמי, הנה, יש היסטוריה שלמה שכמעט ולא תועדה, והתחלתי לפני ארבע שנים את פרויקט התיעוד שלי שיש בו היום מעל 20 אלף אמנים מכל הסגנונות המוזיקליים ומכל הדורות, בין שנות ה-30 ועד שנות ה-90. אני גם אוסף הקלטות גנוזות של אמנים כמו אריק איינשטיין, כוורת, שלמה ארצי ושלום חנוך, ומה שאני אוהב בפרויקט הזה, שהוא לא תלוי ברייטינג אלא קשור נטו בהערכה למוזיקאים ולאמנים שעיצבו את פסקול חיינו."
אתה זוכר איזה סיפור מעניין שנתקלת בו תוך כדי התיעוד הזה?
"פעם ראיינתי את זמרה אורנת, זמרת סופרן משנות ה-50, והגעתי אליה עם האקורדיוניסט דני בן עמי למחלקה הגריאטרית בבית החולים בבני ברק. כשהגענו אליה היא לא זכרה איך קוראים לה ולא יכלה לספר על עצמה. היה לה אלצהיימר והיא הייתה עיוורת, אבל ברגע שדני ניגן באקורדיון תו ראשון משיר ישן שלה, היא נזכרה בכל מילה ובכל שיר ופתאום נזכרה גם בכל הסיפורים שלה ובכל ההיסטוריה שלה. רק ככה הבנתי את הכוח שיש למוזיקה על בריאות של בנאדם."
דודי פטימר (צילום: יח"צ)
לך עצמך יש נגיעה אישית למוזיקה?
"אבא שלי אספן כלי נגינה, האוסף שלו מוצג במוזיאון בירושלים, ואני למדתי גיטרה אבל לא השתלטתי על זה כל כך. אני כותב פזמונים לזמרים, ים-תיכוניים בעיקר."
לא נעים להגיד, אבל בשכחה אין הבדלה עדתית.
"נכון. שוכחים פה את כולם, בגלל הגיל, ולא משנה אם זה מזרחי או לא."
יש אמנים שאתה בקשר קבוע איתם?
"אני בקשר עם כולם, כל מי שאני מתעד או מראיין, מהוותיקים - אני בקשר איתו. אני גם משתדל להביא אותם לרדיו, בלי שיקולי רייטינג, אבל חלק מהם מסרבים, רק בגלל שהם פגועים כל כך מהתעשייה ומהתקשורת. צריך לייצר עבור האמנים האלה במה, מקום שיאפשר להם להופיע ולהתפרנס ולקבל כסף על עבודתם. יש אמנים שלא מביאים קהל, אבל אם מביאים כמה אמנים שהיו תותחים בתקופה ההיא זה יכול לתפוס חזק לדעתי. אני עצמי יוזם מופעי מחווה לאמנים האלה שיתחילו ב-24 ביוני באמפי בבית ליד. נתחיל עם שייקה פייקוב, ובכל חודש נערוך מופע לאמן ותיק אחר, בנוכחותם, כשההכנסות הולכות לאמנים עצמם."
04/06/2017
:תאריך יצירה
|