מוזיקה - המסע הבין-דורי של בלט ירושלים

נדיה טימופייבה, המנהלת האמנותית של בלט ירושלים, נערכת לערב גאלה לכבוד אמה המנוחה, אגדת הבלט נינה טימופייבה

מה צריך לעשות כדי למשוך כיום קהל לבלט הקלאסי? אם שואלים את נדיה טימופייבה, המנהלת האמנותית של להקת בלט ירושלים, לא נדרשת פעולה מיוחדת.

"הקהל מאוד אוהב בלט קלאסי, במיוחד בסגנון הכי קונסרבטיבי שלו, עם הטוטואים – לזה יש תמיד ביקוש", היא אומרת. "גם כשבבלט הישראלי עושים את אגם הברבורים, אפילו שהחלק הראשון הוא קלאסי והשני מודרני, האולם מפוצץ בקהל. כשמביאים לישראל להקות מחו"ל תמיד אנשים ירצו להגיע כי זה משהו עתיק, זו ההיסטוריה שלנו. קל להבין את הבלט הקלאסי והוא פשוט ויפה. לא צריך למשוך אליו, זה ז'אנר קיים שמושך תמיד את העין ותואם לכל הגילאים."

הכוכבים של נינה

טימופייבה נמצאת בימים אלה בהיערכות לקראת ערב גאלה מיוחד לכבודה ולזכרה של אמה, נינה טימופייבה ז"ל, הבלרינה האגדית של המאה ה-20 ומייסדת בית הספר לבלט ירושלים, שהלכה לעולמה לפני שנים אחדות. בערב הגאלה, שייערך ב-4 בספטמבר בבנייני האומה, יתארחו כוכבי ענק של הבלט העולמי: סבטלנה זחרובה, דניס רודקין, לוסיה לקרה ומרלון דינו, יוואן וסילייב, קריסטינה קרטובה, מריה אייכואלד, רומן לזיק, מריאנה ריז'קינה ותימור אסקרוב.

מימין: לוסיה לקרה ומרלון דינו, משמאל: נינה טימופייבה (תמונות יחסי ציבור)

היו לכם שיתופי פעולה איתם בעבר?

"לא. מה שמשותף לכולם זה הקשר שהיה להם עם אמא שלי. זה מופע מאוד מיוחד לכבוד אמא. למרות שהיה לה מאוד קשה בארץ, היא בכל מקרה החליטה להישאר כאן. משנת 91' כשעלינו לארץ, היו הרבה מצבים שהזמינו אותה לחזור. אמרו לה, 'נינה, תחזרי. מה את עושה שם?'. אפילו עם כל הקושי, היא אמרה לא. רצתה להישאר בישראל כי הרגישה שזה החזון שלה ולא היתה מוכנה לוותר עד גיל 70, עד שהבינה שאני יכולה להמשיך את הדרך ונתנה לי את כל הכלים כדי שאוכל להחזיק את בית הספר בלעדיה.

"כל הכוכבים מתייחסים לאמא שלי בכבוד מאוד גדול. כשפנינו אליהם וביקשנו שישתתפו במופע החגיגי לכבודה הם הסכימו. מאוד קשה להשיג אותם כי הם הטופ שבטופ. אני לא זוכרת מתי היה קאסט כזה בארץ בערב אחד."

מה מחכה לקהל בערב הזה?

"כל זוג שמשתתף מגיע גם בסולו דואט קלאסי וגם עם ריקוד ניאו-קלאסי. יהיו עשרה ריקודים של האורחים. התלמידים שלנו פותחים את המופע בריקוד של בית הספר שאמא שלי הקימה. יש ריקוד של הלהקה שאמא התוותה בו את הדרך ואז עוברים לכוכבים עצמם בהיי-לייטס של הבלט, הקטעים הכי מוכרים ואהובים על הקהל."

יוואן וסילייב (צילום: Sergey Tyaghin)

ומה את חושבת לגבי שילוב של אלמנטים מז'אנרים אחרים בתוך הבלט הקלאסי?

"המקצוע שלי הוא בלט קלאסי, אבל אני כבר המון שנים בארץ, ואני לא רואה את עצמי יכולה ליצור פה רק בלט קלאסי. אני מערבבת. למדתי הרבה ודווקא מאוד אוהבת לחדש את הבלט הקלאסי, להזרים אליו משהו חדשני. הבלט הקלאסי עצמו בנוי בשביל להקות ענקיות. כשאת יושבת בתיאטרון גדול, את עדיין לא רואה כלום וברגע שנפתח המסך את רואה את התפאורה, התזמורת ומאה אנשים על הבמה - וכבר יש הופעה מרשימה.

"בלהקה שלנו יש תנאים אחרים: הבמה יותר קטנה, התפאורה יותר מצומצמת, הרבה פחות אנשים על הבמה. אנחנו חייבים לעניין את הקהל עם משהו אחר. אנחנו צריכים להתאים את עצמנו למקום שבו אנחנו פועלים."

עם הפוינט בכיוון ניאו-קלאסי

טביעת האצבע הייחודית של בלט ירושלים, לדברי טימופייבה, נעוצה בכך שהיא פועלת בסגנון הקלאסי בלי לעזוב את נעלי הפוינט.

"המדינה שלנו כזאת קטנטונת ויש המון להקות וכל אחת מהלהקות הגדולות, בת שבע, קמע, ורטיגו, הקיבוצית, יש להן קו משלהן. זה מגניב", היא מסבירה, "הסגנון הקלאסי אחיד לכל העולם .יש ניאו קלאסי שזה בסגנון של יירי קיליאן ויכולים להגיע מודרני כמו מטס אק ומשם אפשר להגיע למקום יותר עכשווי כמו בת שבע, אבל גם בין הלהקות הקיימות יש לבלט ירושלים סגנון פרטי. אני חושבת שכדי להצליח במדינה, אנחנו חייבים למצוא את הנישה שלנו שאני רואה אותו כסגנון ניאו-קלאסי ואנחנו גם לא יורדים מנעלי הפוינט כמו שעשו בהרבה להקות אחרות.

"בבלט הישראלי יש אפשרויות שונות כי יש תקציב וכמות אנשים אחרת. יכולים לעשות שחזור לבלט קלאסי, כמו ליפהפייה הנרדמת - משהו שאין לי אפשרות לבצע. אז עם להקה של 13-12 אנשים אני צריכה לשחזר את הבלט כך שיהיה מספיק מגניב, מושך תשומת לב, מתאים לקהל ובאותו זמן תואם ללהקה קטנה.

בלט-ירושלים-בלט-עכשווי.jpg

בלט ירושלים (תמונת יחסי ציבור)

"בלהקה יותר גדולה יש אפשרות לרקוד בלטים יותר גדולים. כמו שבאגם הברבורים לא יכולים להיות פחות מ-24 ברבורים על הבמה. אני לא בוחרת כזה פרויקט כדי שלא ייצא מזויף. אני מעדיפה לקחת משהו חדש לגמרי, כמו ב'אילוף הסוררת'. אין כזה דבר בארץ. כן היו כאלה בלטים בהיסטוריה של הבלט, אבל אנחנו הבאנו משהו אחר לגמרי. כל בלט קלאסי תמיד אפשר להשוות עם האורגינל. כשאין מה להשוות, זה יותר נוח מבחינת ביצוע. יש אמנם 'סכנה' שיהיה טוב או לא, אבל גם יותר מיוחד. אנחנו מנסים להשתמש בסגנונות מחול מודרניים על בסיס קלאסי חזק."

השת"פ האסטוני מכה שנית

ואכן, לאחרונה זכתה להקת בלט ירושלים בשבחים על היצירה "אילוף הסוררת" המבוססת על הקומדיה מאת שקספיר, בכוריאוגרפיה של מרינה קסלר מאסטוניה, אותה אמנית שיצרה עבור הלהקה גם את העבודה הנחשבת 'אותלו'. על קסלר כתבה גבי אלדור בביקורת על היצירה: "הכוריאוגרפית האסטונית זוכת הפרסים מרינה קסלר מצליחה, עם קאסט רקדנים קטן, להחיות את הסיפור, את הקונפליקט ואת הדמיון".

מרינה קסלר ורקדני בלט ירושלים במהלך חזרה ל"אילוף הסוררת" (צילום: לאוניד חרומצ'נקו)

טימופייבה, שהייתה כמובן שותפה לתהליך היצירה של "אילוף הסוררת", שעלתה לפני שבועות אחדים על בימת סוזן דלל, אומרת שהעבודה עליה לא היתה פשוטה, בין היתר משום שבמקביל ליצירה עליה לעסוק בעניינים טכניים, כמו ההישרדות הכלכלית של הלהקה, ולא להתרכז אך ורק באמנות עצמה.

"התהליך של היצירה היה קשה מאוד", היא משתפת. "אני רוצה להודות למרינה נאמן, המנכ"לית שלנו, שזה היה הרעיון שלה וגם אמיץ מצדה להביא כוריאוגרפית מאסטוניה שכבר בנתה לנו את הבלט הקודם ב'אותלו' ואיתו זכינו בפסטיבל ברוסיה בסוף יוני מול קהל מאוד קונסרבטיבי. עלינו לבמה אחרי להקה מאוד מרשימה וענקית שביצעה את 'רומיאו ויוליה'. בסופו של דבר, המופע היה כל כך מוצלח והקהל עמד על רגליו, ואנחנו אפילו בכינו על הבמה כי אנחנו לא רגילים לקבל כזה כבוד גם כאן בארץ. פתאום אמרו לנו שאנחנו מעולים, וזה נתן לנו כוח להמשיך.

אילוף הסוררת סמיון לרנר3.jpg

אילוף הסוררת, בלט ירושלים (צילום: סמיון לרנר)

"כל דבר שאנחנו עושים בארץ לוקח כוח. הכל נגד. זה לא שנותנים לנו תקציב ובגלל זה אנחנו מצליחים, אלא ההיפך. אנחנו צריכים להוכיח בכל פעם מחדש שהצלחנו בלי שהיתה לנו עזרה. קשה כי הרקדנים אצלי בלהקה בתנאים קשים מאוד. אנחנו עובדים בשישי בערב, בשבת בבוקר, בכל רגע שהם פנויים. כי אנחנו עדיין לא יכולים לשלם שכר קבוע, חסר לנו תקציב. זה קשה. אנחנו עדיין חייבים להוכיח שיש לנו מקום בישראל.

"במקרה של 'אילוף הסוררת' הכוריאוגרפית הצליחה לבנות לנו את הקומדיה, וזה לתפיסתי עוד דבר שהקהל צריך לראות, משהו שמח, שלא הכל יהיה כבד."

את חושבת שהלהקה הייתה מצליחה יותר אם הייתה פועלת בחו"ל?

"יש לי חזון מאוד גדול. פעם ראשונה יצאנו והיה פחד גדול שאולי אנחנו לא מספיק טובים. בארץ צריך ממש להילחם כדי לבנות משהו חדש ואז להילחם גם כדי למכור את זה ולהביא את הקהל. אנחנו מופיעים מצפון ועד דרום וכל מופע זה קרב להביא קהל. גם עכשיו אחרי 'אילוף הסוררת', קיבלו אותנו בחום. זה נותן השראה להמשיך. ב-14 בספטמבר יש הופעה של אילוף הסוררת בירושלים ומשם ממשיכים לכל רחבי הארץ."

אילוף הסוררת סמיון לרנר4.jpg

אילוף הסוררת, בלט ירושלים (צילום: סמיון לרנר)

הנשמה נשארת על הבמה

טימופייבה, שליוותה את אמה, שהיתה לאגדה בבלט הקלאסי בישראל ובחו"ל, קיבלה ממנה את שרביט הניהול של מפעל חייה, בית הספר ולהקת בלט ירושלים.

איפה את רואה את הנוכחות של אמא שלך ביצירות החדשות של הלהקה?

"האישיות שלה היתה כזאת ענקית. בגלל שכל החיים הייתי יחד איתה וגדלתי בבולשוי, כך שתמיד נחשפתי לאישיות שלה. הראייה שלה על החיים היתה מאוד רחבה, לא רק בהיבט של אמנות ובלט. היא מאוד השפיעה על הראייה שלי, בכל דבר חלק של הנשמה שלה עבר גם אליי. בטח שאני שונה ומשתייכת לדור חדש, ומנסה ללמוד דברים חדשים. אבל מה שאני רואה בדור הקודם שעובר גם לרקדנים שלנו, זה שלא הכסף הוא שמביא לעסוק במחול יחד איתנו. הם באמת אוהבים מה שהם עושים. אנחנו לא יכולים לשלם כמו שצריך.

"בשביל אמא שלי לא היה חשוב כמה משלמים. הבולשוי, האמנות, הבלט - זה היה הכל בשבילה ובשביל יתר הרקדנים בדורה. הם היו שייכים לבמה של הבולשוי, חלק בלתי נפרד ממנה.

נדיה-טימופייבה-ענק.jpg

נדיה טימופייבה (צילום: לאוניד חרומצ'נקו)

"בכל ההופעות היה לי כיסא קטן לצד הבמה ומגיל שנה ליוויתי וראיתי את כל התהליך של הרקדנים. ראיתי אותם נותנים את כל מה שיש להם, הרגשתי את הרוח והנשמה שלהם וזה מה שמושך אותי להמשיך את זה.

"אחרי שהופעה אחת נגמרה אמא לקחה אותי לבמה ואמרה לי, 'נדיה תסתכלי, המופע כבר נגמר אבל כל התפקידים וכל הרוח של הרקדנים עדיין כאן. על הבמה היה עדיין עשן ואבק וחלק של התאורה של המופע שהסתיים – והרגשתי את זה. בגלל שכל החיים הייתי לצדה, לקחתי את הטעם שלה. בגלל שאני ממשיכה ללמוד ורואה מה קורה ומתחדש בעולם, אני מנסה להוסיף. אבל יש לי טעם שקיבלתי כבר אז ואני עושה את השילוב.

"בבלט אי אפשרות להיות מושלם. ברגע שמפסיקים לספק את הכלים, זה לא מושך. הכלים תמיד צריכים להיות ריקים ואז יש טעם למלא אותם."

Nina Timofeyeva Close Up.jpg

נינה טימופייבה (תמונת יחסי ציבור)

ערב הגאלה של בלט ירושלים לזכרה ולכבודה של נינה טימופייבה ייערך ביום שני, 4 בספטמבר 2017, בשעה 20:00 בבנייני האומה בירושלים. מחירי כרטיסים: 354-154 ש"ח (ישנן הנחות לזכאים).

רכישת כרטיסים