בגיל 26 נמצא הפסנתרן והמלחין גיא מינטוס בעיצומו של פרק מסעיר בקריירה המוזיקלית שלו. שמו מצטרף לרשימה המפוארת של מוזיקאי הג'אז הישראלים בניו יורק, וגם את זה אפשר להגיד בקושי, בין הנסיעות הרבות שלו להופעות בעולם כולו. בשנה הקרובה יופיע עם "תזמורת ירושלים מזרח ומערב" שהזמינה אצלו יצירה שיכתוב במיוחד עבורה, שיתוף פעולה דומה מצפה לו השנה גם עם התזמורת הקאמרית הישראלית.

עם התזמורת הסימפונית של ביירן גרמניה ישחזר קונצרט היסטורי שנתן לאונרד ברנשטיין ליד מחנה הריכוז דכאו, במסגרת המחוות לברנשטיין שהשנה מציינים את שנת המאה להיוולדו. לפני שבוע השיק בארץ את אלבום הבכורה היפהפה של הטריו שלו, "הבית שבין לבין", ובמסעותיו בעולם הוא גם מספיק להתנדב במחנות פליטים, לעשות סדנאות עם ילדים ולחפש את הדרך לחבר בין מוזיקה, אהבה ואנושיות, ואיכשהו, בפיו זה נשמע כל כך קל.
 
"בניו יורק יש הרבה ויז'ן"
 
"התחלתי בערך בגיל עשר לנגן על אורגנית, לא איזה סגנון קלאסי או ג'אז בהכרח", הוא מספר. "בגיל 13 קיבלתי לבר מצווה את הפסנתר הראשון ואז התחלתי ללמוד בתלמה ילין עם עמית גולן, ובזכותו התאהבתי בעולם של הג'אז. הוא זה שהדביק אותי גם בהתלהבות וברעיון של לעבור לניו יורק, וזה נהיה מין חלום כזה.

"בלי להיות שם אפילו פעם אחת היה לי ברור שזה החלום, הגעתי לשם בפעם הראשונה רק חמש שנים אחר כך, ובאמת כשהגעתי לשם זה היה כמו שדמיינתי, מלא בהתלהבות ובהתרגשות גדולה. קיבלתי שם מלגה בבית ספר שאפשרה לי להגיע ישר אחרי הצבא, ומאז אני שם."


גיא מינטוס, תמונת יחסי ציבור

זה נשמע כל כך קל בפיך. מה קורה בניו יורק שלא קורה פה?

"מהפרספקטיבה שלי זה לא קל בכלל, אבל אם זה נשמע ככה אולי יש בזה משהו. מה שיש בניו יורק זה כמובן סצנה גדולה יותר של מוזיקה, אפשר להגיד שיש יותר הזדמנויות, אבל יש גם הרבה יותר מוזיקאים. ההיצע שם הרבה יותר גדול מהביקוש. כמוזיקאי, אני חושב שהפער בניו יורק מבחינת הביקוש למוזיקת ג'אז וההיצע שיש, יותר לרעתו של המוזיקאי מאשר בארץ. לדעתי פה, אם כבר, היחס קצת יותר טוב.

"אבל מה שיש שם, וזה מה שנתן לי הכי הרבה, זו פשוט ההשראה. כשאתה מגיע לשם אתה מקבל את הדרייב הזה של להיות במקום שיש בו אנשים – לא רק מתחום הג'אז או המוזיקה, אלא מכל תחום – המוחות הכי מבריקים, שמגיעים לשם במטרה לעשות משהו עם איזה רעיון או איזה ויז'ן או איזו תשוקה שיש להם, והם כולם בתוך האי הפצפון הזה, וזה נותן המון השראה, ודוחף אותך לשאול את עצמך, מה באמת חשוב לי, אני פה בשביל לתת משהו בעולם הזה. זה מפקס אותך.

"זה תהליך ארוך. כשאתה שואל את עצמך את השאלות האלה, ונמצא בסביבה שדוחפת אותך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך, בסוף קורים דברים. זו דרך מאוד מפרכת, זה המון עבודה, זה לדעת לקבל המון 'לא' ולחשב את המסלול מחדש כל פעם, אבל כשנותנים את הנשמה זה קורה, יש לזה תוצאות. אין אפס."

מה שמתחבר יפה, אני משערת, לשם של האלבום החדש, "הבית שבין לבין"

"נכון. באמת, קודם כל לגור בניו יורק, כשתוך כדי הלימודים הייתי מגיע לארץ בחופשות, ואחרי שסיימתי את הלימודים התחלתי, בעצם, לטייל הרבה מאוד בעולם, בכל מיני מדינות, בשביל הופעות שונות וכל מיני פרויקטים, אז היום קשה להגיד אפילו שאני חי בניו יורק כי אני כמעט לא שם, אז כאילו, המצב הזה שהבית הפיזי זה דבר מאוד דינמי, גורם לך קודם כל לחפש את הבית שבפנים, בהרגשה, ולמצוא את התחושה של הבית, של הסֶנטר שלך, של המהות של מה שאתה באמת צריך כדי להרגיש בבית. זה מדבר על המצב הזה של למצוא בית בבין לבין של הדברים, וזה גם בית בין סגנונות שונים." 

"האמת שאין לי אפילו איזו אחיזה של להגדיר את המוזיקה כג'אז. ברור לי שהגדרות נחוצות, זה חלק מהשפה, צריך להגדיר דברים, בייחוד כשצריך להעביר אותם הלאה, וג'אז זו באמת מוזיקה שביליתי איתה המון זמן והיא חלק גדול ממני, אז אם יבקשו ממני להגדיר אני אגיד ג'אז, פשוט כי אין לי הגדרה יותר מדויקת, אבל יש בזה גם הרבה מאוד דברים אחרים, ואולי בגלל זה הרגשת שזה שונה לך מהדברים שאת רגילה לשמוע בג'אז החדש.

"יש שם הרבה רעיונות שבאים בכלל ממוזיקה קלאסית, הרבה רעיונות ממוזיקה ישראלית, ממוזיקה מסורתית של כל מיני מקומות, בייחוד מהמזרח התיכון, מוזיקה תורכית, מוזיקה יוונית, מוזיקה ערבית, יש שם באמת מוזיקה צוענית, השיר הלפני אחרון זה שיר תורכי צועני שחיברנו אותו, בעצם, עם בלוז. זה מה שיצא שם..."


גיא מינטוס, צילום: William Coupon

 
ילדים במחנות פליטים
 
בשנת 2014 יצר מינטוס עם הבמאי ג'ייסון קרמק את הקליפ לסינגל הראשון מתוך האלבום, אותו צילם באבו גוש, באר שבע, כפר קרע ורמלה, כדי לצלם ילדים מדתות שונות ולהמחיש עד כמה דומה השונה.

כשהופיע ביוון התנדב במחנה פליטים באי סאמוס, התחבר עם חוסם, ילד סורי שעושה ביט בוקס והופיע איתו. במהלך סיבובי ההופעות שלו הוא מעביר סדנאות עם ילדים בכפרים נידחים בהודו, בבית הספר היהודי בקזבלנקה, בבית הספר הערבי-יהודי 'הגר' בבאר שבע, ושוב, גם הפעם, איכשהו, זה נשמע מפיו קל.

"אני והבמאי של הקליפ חשבנו מה נוכל לעשות שבאמת יביא איזו אמירה שהיא לא בהכרח פוליטית, פשוט אנושית. פשוט עניין של להבליט את הצד האנושי והפשוט בכל הסיפור, והגענו לרעיון הזה של ללכת למקומות. כל דבר ממש הוביל לדבר הבא. התכנית בשלמותה התגלתה רק אחרי שהיא כבר קרתה... ואז נסענו למקומות האלה. הרעיון היה לצלם פורטרטים של ילדים מכל מיני דתות, מכל מיני מקומות, מכל מיני רקעים, והסיפור שנכרך סביב המשימה הזאת בדרך, נהיה כמעט יותר מעניין מהמשימה עצמה, מה שצולם והפך לסרט הזה."

שם הכרת את כריסטינה.

"כריסטינה היא ילדה מבית הספר 'סנט ג'וזף', בית ספר נוצרי ערבי ברמלה, והיא פשוט הייתה שם כשצילמנו את הקליפ וציירה כל מיני דברים, כמו שרואים את הילדים עושים בקליפ, בזמן שניגנתי להם. ברגע שהקליפ יצא היא נורא נורא התחברה לזה. זאת ילדה בת שבע או שמונה, וזה היה מדהים איך משהו במנגינה הזאת, בקליפ הזה, במוזיקה, נוגע בה. אמא שלה אמרה לי שהיא מקשיבה לזה בריפיט, וזו לא מוזיקה שילדים... לא יודע. אז הם באו לכמה הופעות שהיו לי אחרי זה, והייתי אצלם לארוחת ערב, וזהו. זה דברים נורא פשוטים ואנושיים. אבל זה פשוט כיף של לחלק את המוזיקה, ואת האהבה שמתוכה היא נוצרת, ולהעביר את זה הלאה, ולראות מה קורה. זה מה שזה, בגדול."

איך קרה שהגעת למחנה פליטים ביוון?

"זה יצא ככה. הייתי שבוע על האי הזה, שהוא בין תורכיה ליוון, כך שהמון אנשים עוברים שם, וזה היה ממש קצת אחרי השיא של המלחמה אז היו שם המון פליטים סורים שפשוט חיכו בתנאים מאוד קשים. אז התחלתי לשאול ולברר בכל מיני ארגונים אם צריך אישור בשביל להיכנס לשם. מפה לשם זה הסתדר, ופשוט הלכתי. בהתחלה היינו צריכים להתווכח עם המשטרה היוונית, כי צריך אישור מיוחד בשביל לנגן, אז בסוף ניגנתי להם עם המלודיקה, והילדים היו בטירוף. הם טפסו עליי תוך כדי שאני מנגן. הם נורא התלהבו רק לראות כלי נגינה בכלל, לשמוע צלילים. הם חיים שם ממש בתנאים מאוד קשים. כאילו, מאוד. לא נעים לי להגיד מה זה הזכיר לי."

מאיפה מגיע הפן הזה שלך? מה מניע אותך?

"האמת שאין לזה ממש איזו אג'נדה מאוד ברורה או אחידה שעומדת מאחורי זה, חוץ מזה שפשוט, מוזיקה זה מפתח ללב של אנשים בכל העולם. זה נותן לי כל כך הרבה, אז אם יש לי הזדמנות לחלוק את זה לא רק באולמות הקונצרטים או במועדונים מול אנשים שיכולים להרשות לעצמם לקנות כרטיס, להתלבש יפה ולבוא לקונצרט, ויש עוד הרבה אנשים שהם לא שם מכל מיני סיבות, גם להם מגיע לחוות את זה." 


עטיפת האלבום של גיא מינטוס, A Home In Between

 
"היה לי ברור שאני רוצה לעשות טריו"
 
ספר לי על הטריו שלך

"ההרכב שהקליט איתי באלבום זה קודם שני חברים. נפגשנו בניו יורק, המתופף, פיליפ לם, הוא הולנדי, והבסיסט הוא ישראלי, תמיר שמרלינג, אבל הכרתי אותו רק בניו יורק. אגב הרבה מוזיקאים ישראלים בניו יורק, לפעמים אתה מכיר שם יותר מוזיקאים ישראלים מאשר פה.
"מהרגע שהגעתי לניו יורק היה לי ברור שאני רוצה לעשות טריו. בעולם הג'אז טריו זה מין פורמט קאנוני כזה שיש לו היסטוריה, וזה היה מאוד משמעותי בשבילי. תמיד היה לי בראש שיום אחד אני אעשה טריו משלי. היה לי אז גיג קבוע במקום שנקרא הגראז', וכל שבוע ניגנתי עם אנשים אחרים וניסיתי שילובים מטורפים אחרים, עד שבסוף הקומבינציה הזאת הכי מצאה חן בעיניי, אז הלכתי על זה.

"לפעמים זה גם קצת משתנה, כי פה בארץ הופעתי עם שני נגנים  ישראלים שאני מנגן איתם בכל הביקורים שלי פה, ובברלין אני אופיע באפריל וגם שם יש לי שני חבר'ה שהופעתי איתם כמה פעמים. ככה שיש לי שלוחות כאלה של טריו במקומות שונים, אפשר להגיד. עם החבר'ה מניו יורק אני מופיע בארה"ב ולפעמים הם באים איתי לאירופה, ויום אחד אולי גם לארץ."
 
זכות גדולה
 
השנה תופיע גם עם תזמורת ירושלים מזרח מערב, עם התזמורת הקאמרית, ותשתתף במחוות לציון מאה שנה להולדתו של לאונרד ברנשטיין

"אני עוקב אחרי העבודה של 'תזמורת מזרח מערב' כבר לא מעט שנים ומקבל מזה המון השראה, בעיקר מרחוק, ופתאום אני מקבל את ההזדמנות לעשות איתם פרויקט שלם ועוד לכתוב להם יצירה, ומבחינתי זה וואו, כבוד, זכות גדולה.

"עם הקאמרית בסתיו הבא זה גם איזה מין פרויקט חיים כזה, שבעצם אנחנו הולכים לעשות יצירה באורך מלא שאני אכתוב, משהו כמו 20 דקות, עם כמה פרקים, שהיא לפסנתר ולתזמורת. את התפקיד של הפסנתר אני אנגן ויהיה בו המון אלתור. זה חלק מהרעיון של היצירה, שהוא משאיר את הפסנתר עם המון חופש, לאו דווקא משהו קלאסי נוקשה.

"לאונרד ברנשטיין, בכל העולם חוגגים השנה את התרומה שלו לעולם המוזיקה, ותזמורת ירושלים הסימפונית של רשות השידור הזמינו ממני יצירה לכבוד קונצרט מאה שנה שהם עושים ביום ההולדת האמריקאי, 4 ביולי, אז אני כותב ממש בימים אלה יצירה שהיא מחווה לברנשטיין, וזה הרבה אחריות. זו דמות שהותירה בי חותם.

"הדבר השני זה קונצרט שאנגן בגרמניה במאי הקרוב והסיפור מאחוריו הוא שכשברנשטיין בדיוק, ככה, נהפך לכוכב כמנצח, הוא יצא זמן קצר אחרי הפריצה שלו לסיבוב הופעות בגרמניה, לא הרבה זמן אחרי השואה. באותו זמן היו הרבה מאוד פליטים של מחנות ההשמדה, אנשים שכונו 'דיספלייסד פיפל', יענו עקורים, תלושים, חסרי מקום, והם הקימו תזמורות שהיו מנגנות עם המדים של הפסים של אושוויץ ועם הטלאי הצהוב, וזה היה להיט מטורף. בכל גרמניה אנשים היו משלמים בשביל לשמוע את זה. הם היו מנגנים מוזיקה קלאסית ואז התחילו גם לנגן כלייזמר, ואנשים נגנבו על זה לגמרי. זה היה להיט לא ייאמן.

"בתחילת התופעה הזו ברנשטיין לקח קטעים מסיבוב ההופעות היוקרתי שלו באירופה, והחליט שהוא הולך לנצח על אחת התזמורות האלה ועושה איתה קונצרט ליד דכאו. החלק המרכזי בתכנית היה שהוא ניגן וניצח על 'רפסודיה בכחול' של גרשווין."

צמרמורת.

"כן. אז התזמורת הפילהרמונית של ביירן הזמינה אותי, כאילו, לנגן את היצירה הזאת בקונצרט הזה שהם משחזרים עכשיו. גם הבנות של ברנשטיין הולכות להיות שם. מטיסים אותן בשביל זה."



גיא מינטוס, צילום: William Coupon

 
"יש לי אהבה להכל"
 
תגיד, אתה בא ממשפחה שעוסקת במוזיקה או שהם בשוק ממה שקורה איתך?

"אין מוזיקה במקור במשפחה, אבל הם לא בשוק, כי בשבילם זה תהליך מאוד הדרגתי שהם רואים את ההשקעה בו ואת העבודה הקשה עליו יום יום במשך שנים. זה החיים שלי. אז הם מאושרים, אבל הם לא בשוק כי זה לא בא משום מקום.

"אני עובד בשביל זה כל הזמן, והם טסים הרבה פעמים לראות אותי, בעיקר באירופה, אבל גם בניו יורק. נורא כיף לחלוק איתם. אני מאוד אוהב את המשפחה שלי."

מאיפה אתה מביא כל כך הרבה אהבה לכל דבר?...

"לא יודע. מהחיים, מהשמש, מהאוויר... אנחנו נולדים עם זה. זה בפנים. רק צריך להיפתח לזה, נראה לי, לגלות את זה, ואז פשוט אתה נהנה, כי זה שם."
 
ב-22 במרץ 2018 ב-19:00 יופיע מינטוס עם הטריו בבית העמודים בנחלת בנימין, תל אביב, וב-15 באפריל ב-20:30 יקיים מופע סולו בסלון של תרצה בר חיים בנווה מונוסון. במהלך יוני יתקיימו הופעותיו של מינטוס עם "תזמורת מזרח מערב" ברחבי הארץ