סימון האינסוף
 
המופע "שמונה" (OCHO) שעלה במסגרת פסטיבל ימי הפלמנקו של קרן עדי, משמעו סימון האינסוף. דמויות נעות על במה חשוכה. הן מחליפות את מיקומן במה שאפשר להבחין כתבנית אך פירושה עדיין לא ברור.

באפלה נשמעת שירתו הערבה של גבר. לעיתים בקצה הצליל צרידות, ושוב חוזרת המתיקות והזמרה ממשיכה. עדיין חשוך. יש דמויות אפלות על הבמה, ובבת אחת משתלחות זרועות לבנות לתוך החלל. הדמויות נעות, פוסעות, משנות מיקומן ואז מתחילה הנגינה והריקוד בעקבותיה.

ארבע נשים בשחור עם פס זוהר בשולי הבגד. אין אלו בגדי הטאפט והתחרה הידועים, אלא בגד שחור בלבד, כשהחצאית בדגמים שונים. פשוט וללא קישוטים. נקישות העקבים מתחילות לאט. כמו בשיחה, הרוחות צריכות להתחמם, הלב צריך להיפתח. האופי של כל רקדנים נבנה לאט ובקפדנות, וההבדלים מזעריים אך יש ארבע ישויות שונות על הבמה - שני זמרים שגם הם שונים זה מזה וגם מתופף וגיטריסט.




שמונה, ,ocho, צילום: פליקס ווסקז


 
לאן הם הלכו?
 
לאט מתפתח המחול ולאט נושרת הנזירות וההתחלה המהוססת והחושניות הגלומה בגוף המחולל ובריקוד עצמו הולכת ונגלית. זמר שני מתגלה, גם הוא נפלא, וכך גם הנגינה והתיפוף. לאט מתמלאת הבמה בפלמנקו, ולכל רקדנית הביטוי שלה, פריטת האצבעות שלה, נקישת הרגלים וטפיחות על החזה והירך.

הן לא בתחרות אלא בדו שיח. ההתגרות של המבט, סיבובי הראש החדים אינם מתגרים בקהל או בבן הזוג אלא בפלמנקו עצמו, בעברו, בגבולותיו שנראה שהן חוצות אותו, שהן הולכות ונעשות  נועזות יותר מקטע לקטע.

כשהן יוצאות אחרי קטעי סולו וקבוצה הגברים נותרים לבד על הבמה, הגיטריסט מופיע בקטע סולו עשיר וחזק ומהיר וצבעוני, ואז מצטרפים הזמרים והמתופף וזה קטע מוזיקלי יפה להפליא.
כעת יוצאים הגברים המנגנים והבמה לפתע ריקה מדי. התחושה של מחול ספונטני שאליו מצטרפים לפי איזה קוד מוזיקלי הידוע למשתתפים בלבד קצת מתעמעמת. לאן הם הלכו?

כשהן חוזרות הן שוב בשמלות השחורות הפשוטות, אך הריקוד בליווי הזמרים והמתופף ועתה גם הגיטרה נעשה פראי יותר, אישי ונועז. המבנה של הספרה שמונה חוזר על עצמו אך הוא לא ניתן למיצוי. הוא מאפשר חלוקת החלל בצורות שונות ולרגעים מפתיעות,  בעיקר לקראת  הסוף כאשר הן חוזרות על המבנה הראשוני ונעות כל אחת סביב עצמה וסביב חברתה.

הריקוד שלהן הוא דיבור ושירה, ודרמה עלומה אך מלאת כוח, וחיוך פתאומי ונדיר נותן פתאום אפיון שונה לתנועות הגו והכתפיים והאגן המתערסלים, פיתולי הזרועות ופריטת האצבעות המהירה, סיבובי מפרק הידיים שהם עדינים ומפתיעים, שהם איסוף ופתיחה ופיזור הנאסף שוב לתוך עצמו.



שמונה, ,ocho ארבעת הרקדניות בשמלות זנב, צילום: עדי אלון


רקדניות נפלאות, נגנים מרגשים

מאחר שבתכניה לא מצוין מי מהרקדניות מופיעה באיזה קטע, אציין את שמותיהן ביחד - עדי מובדט, עדי עקיבא, אדוה ירמיהו ויעל טוכפלד - נפלאות, כולן. נדיר לראות מופע פלמנקו מלהיב חף כל כך מכל גנדור מיותר, מהבעות פנים שאינן חלק מהמחול, מנפנופי שמלות מרהיבים אך לא הכרחיים.

מימין: עדי עקביא ואדווה ירמיהו. משמאל: עדי עקיבא, צילום: פליקס ווסקז


כל המבצעים מעולים - פפה דה פורה, חואנפראן קארסקו - הזמרים, וכן חוזה לואיס מדינה הגיטריסט ואנטוניו מונטיאל בתיפוף שהיו מרגשים.

תודה לקרן עדי שהשכילה לתמוך בפלמנקו המקומי, ובזכות עבודתה בקרוב לא נדע עוד לומר מה ההבדל בין הפלמנקו המקורי - שגם באשר למקורו יש ויכוחים ואי הסכמה - לזה הישראלי. 



שמונה, ocho צילום: Florencia O'Ryan Zuniga