חלוץ החיבור בין מזרח ומערב והאיש שהמציא את מוזיקת העולם אינו מפסיק ליצור, לשאוף וגם לא פוחד להעביר ביקורת. האלבום החדש של שלמה בר והברירה הטבעית מצוי עם יד אחת על דופק המודרנה (אלקטרוניקה), מחובר עמוק לווריד של התרבות ישראלית ולראשונה נוגע בטקסטים אישיים.
בגרות היא חלק בלתי נפרד מאיכות
"עננים נמוכים", האלבום החדש והיפהפה של שלמה בר והברירה הטבעית, לא מיועד למיטיבי הלכת בלבד. מהתפילות שנושא בר ייהנו הנאה גדולה גם אנשים בעלי זהות שורשית פחות ברורה, כמוני, למשל. ייתכן שזה קשור גם לפתיחות המוזיקלית המפתיעה של "הברירה" לצלילים האלקטרוניים של המחשב שמצאו את מקומם לאלבום הזה, כשהם חיים בהרמוניה מושלמת עם העשייה הטבעית של "הברירה", מחזקים את נוכחותו של האיש שקולו נשמע כמו אבן מדברית מוצקה, ומדגישים את האיכויות השבטיות-תנ"כיות המאפיינות כל כך את בר בפרט ו"הברירה" בכלל.
זה האלבום האחד עשר של ההרכב, ועל ההפקה המוזיקלית והעיבודים של האלבום הזה אחראים שלמה בר ואילן בן-עמי. שלושה מהשירים זכו גם לתחזוק של יזהר אשדות בהפקה המוזיקלית. "את ההתחברות למחשב אפשר לזקוף לזכותו הסבלנית והמאוד מכוונת של אילן בן-עמי, גיטריסט הלהקה", מספר בר. "עד שהתקרבתי לזה קצת פחדתי. זה השתנה ברגע שהבנתי מה לא לקחת ובמה לא להשתמש בעבודת המחשב. זאת אומרת, העדפתי שהמוזיקה תנוגן בידיים, שזו תהיה המהות. ממחשב אתה לא יכול לקבל את התקיפות והרצון של האדם, הוא לא יכול להחליף אדם. מחשב זה כמו זיכרון להשכיר, וזה דבר מאד חשוב למוזיקאי, כי אתה יכול לנסות דברים, לשנות דברים, להיות יותר יעיל. אבל זה גם יכול לטמטם ולגנוב אותך בצורה רצינית. המחשב זה כלי יפה וחשוב אם אתה יודע לאן ללכת. אז אתה נעזר בו".
- ממש ישבת ועבדת על לופים? נחמד לדמיין דווקא אותך בסיטואציה כזו.
"בהתחלה ניסינו כל מיני דברים, עבדנו גם על לופים, ויש כאלה בתקליט, אבל מעט. כל העניין הוא המינון. אני גם חושב שנפתחנו לצליל המודרני. עשר שנים לא הוצאתי תקליט, זה גם איזשהו סוג של בישול. בסיכומו של דבר, בגרות היא חלק בלתי נפרד מאיכות".
השקט שבתוך המוזיקה
"אדמת הצהריים רטושה – עקרב שורץ בה. כוחה ממית ולנשמתה אין צל. והיוצר אשר מקדם בראה – אינו חפץ בה בגעת הבזלת בברזל. אומרים כי רגביה עזובים ואלוהים הפקירה לבני אדם והם מבוססים בה ברובים ומכסים פניה דם" ("שיר אדמת הצהריים", מילים יעקב אורלנד, לחן שלמה בר)
לפני שלוש שנים הוציאה "הברירה" את האוסף "מים נאמנים", אבל עשר שנים חלפו, כאמור, מאז האלבום ה"רגיל" האחרון שלהם, "יחף", ועד לאלבום החדש, המציג תשעה קטעים, לחנים של בר לטקסטים של אשת חיקו יעל אופנבך, ושל המשוררים יונתן רטוש, אברהם חלפי, אסתר ראב, יעקב אורלנד ויעקב רוטבליט.
"שירי המשוררים שבאלבום הם שירים שהייתי מחויב להם לפני שנים רבות: לפני כעשר שנים עשיתי תכנית בשם `הבריאה` והשירים האלה הופיעו באותה תכנית וגם הוקלטו לרדיו. בינתיים הם עברו תהפוכות. שמעתי את השירים האלה בביצוע שעשיתי להם לפני שנתיים והם שונים מאוד מעכשיו. מילאנו אותם, הוספנו להם דברים, ובסוף הבנו שצריך להוריד הכל, במיוחד כשמדובר בשירה עמוקה כמו זו של אורלנד ורטוש. זה תהליכים. הדבר החשוב ביותר במוזיקה, זה השקט שבתוכה. המתח. אתה לא יכול להשיג מתח אמיתי אם אין שקט בתוך המוזיקה, הפסקות קטנות. וכמובן שזה מצריך טקסט שיכול להחזיק שקט כזה. הזמן לא פוגע בשירים טובים, אלא משבח אותם. הרגשתי שעכשיו זה הזמן לשיר אותם, הם שקעו בי מספיק. עכשיו, אחרי שהוצאתי אותם באלבום, אני יכול להתחיל לעבוד מחדש".
"פעם ראשונה שאני שר על עצמי"
"מסתכל מבעד לחלון עננים נמוכים. בשעה שהשקיעה מאבדת את אורה בפנים נעים געגועים כעננים. זיכרונך עוטף אותי, רגעים יפים חודרים אל תוך עיניי, המון המון געגועים לבני, הייה לצדי, על כתפיי אשא, על כתפיי אשא אותך אותך אותך אותך". ("עננים נמוכים", מילים יעל אופנבך, לחן שלמה בר)
- את ארבעת הטקסטים הנותרים באלבום כתבה זוגתך, יעל אופנבך.
"הייתה פה איזו התקרבות יצירתית של שנינו, ואין ספק שהיא כתבה בכישרון רב, כי בחלק מהשירים המוזיקה נכתבה לפני המילים, ולכתוב מילים על מוזיקה קיימת זה לא פחות קשה, אם לא יותר. הגעתי לתודעה שכשיש בין בני אדם אמון ואהבה, יש יצירה, בניגוד למה שהגוף שלנו דורש, שזה כל הזמן להחליף ולהתרגש. גם את זה כבר עשיתי, אבל הגעתי למסקנה שזה מפגר את האדם והופך אותו לטיפש.
"יש שיר אחד שאני יכול לספר לך עליו דבר מאוד מרגש בעיניי, השיר `עננים נמוכים`. זה שיר שנולד כשהתחלנו לעבוד ולנסות דברים במחשב, ופתאום הרגשתי געגועים מאוד חזקים לבני הבכור שלא ראיתי כבר שנים, ואז שרתי אליו, לגעגועים שלי אליו. לא ידעתי בכלל מה אני עושה. לא חשבתי, הרי אתה לא יכול לחשוב על געגוע – אתה חי אותו. והשיר הזה יצא כמו לידה.
"ובאתי ליעל, ואמרתי לה שבשבילי זה שיר געגועים לבן שלי, שזו הייתה כל הכוונה שלו, אז היא כתבה, ועשתה את זה, לפי עניות דעתי, בצורה נפלאה ביותר. היה רגע ששאלתי אותה איך הצליחה לכתוב כל כך נפלא את הגעגועים שלי והיא ענתה, `ניסיתי להיות אתה`. ואני חושב שהשיר הזה הוא באמת תוצאה של אהבה בין בני אדם. בעצם זו פעם ראשונה שאני שר ממש על עצמי".
"חשיפה זה לא ערך בעיני"
- זה באמת עוד שינוי, הטקסטים באלבום הזה אישיים יותר מתמיד.
"אני חושב שאמן, אדם שעוסק במוזיקה, מגיב קודם כל למציאות שלו, ולצלילים הסובבים אותו במציאות שלו, כמו הלופים והמודרנה, ומצד שני, מגיב גם למה שהוא רוצה להגיד, למציאות של העם שלו, של מה שקורה לו מסביב. שיר שיש בתקליט כמו `אדמת הצהריים` למשל, זה שיר זעקה, על האדם המלכלך את העולם. עד היום הרגשתי שאני צריך לשרת דברים מסוימים. אם לא היה בא שיר כמו `עננים נמוכים` לא בטוח שהייתי שר משהו אישי כל כך".
- למה זה לא קרה עד היום בעצם? חשיפה זה לא ערך אמנותי בעיניך?
"אם יש לזה ערך אז זה ערך, אבל חשיפה בשביל חשיפה זה לא ערך בעיניי, מה זה, חדר מיטות? אני מוכן לספר על דברים שעברתי בהם חוויה שעשתה אותי אדם יותר טוב, לא יותר שוויצר".
- אני חייבת לשאול אם ראית בסוף את הילד שכתבתם לו את שיר הגעגועים הזה.
"כן, ראיתי אותו בסוף, כי הוא התחתן בינתיים, ואני כבר סבא, ונפגשנו בזכות אשתו שאמרה לו שצריך לפתוח דף חדש".
בלי סמסון
"עננים נמוכים" הוא גם האלבום הראשון של "הברירה" שנוצר ללא אחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר של ההרכב, סמסון קהמקר, הכנר ממוצא הודי, שפרש לפני שנים מספר במצב בריאותי קשה מאוד, ושוהה כיום בבית חולים סיעודי.
"הברירה המשיכה להתקיים כל עוד סמסון היה", אומר בר. "ברגע שהוא הפסיק לנגן, נשארתי היחידי ממקימי הלהקה שהיו בהרכב, ובגלל זה גם שיניתי את השם ל`שלמה בר והברירה הטבעית`. כל עוד סמסון היה הרגשתי שאנחנו מחזיקים את החבילה ביחד".
- ואיך הייתה ההרגשה להקליט לראשונה בלעדיו?
"בהחלט הרגשתי את זה. חשוב לי להגיד שהרבה רעיונות שנמצאים בנגינה של הכינור באלבום הזה לקוחים כמעט אחד לאחד מהרעיונות של סמסון, כי הוא ניגן חלק מהשירים לאורך השנים, אבל גם השתחררתי מאיזה סוג של מחויבות והלכתי לרעות בשדות שלא הייתי בהם. זה פתח אותי".
- ועכשיו, כשאתם שלמה בר והברירה הטבעית, עד כמה זו להקה, במובן של השיתוף בתכנים ובהחלטות?
"אנחנו כבר כל כך מכירים, במיוחד מנשה (נגן הסנטור) ואילן (גיטרות, עוד, מחשב ושירה), שנמצא בלהקה כבר 13 שנים, ואפשר לומר שאילן חדר מאד יפה לתוך הברירה והוא נושא באחריות לא קטנה מבחינת העיבודים. הצבעים והניסיונות המוזיקליים שנעשו דרך המחשב, זה הרבה אילן. הוא באמת פתח אותי לאט לאט והראה לי דברים".
" כשאמרתי שיש פה שתי חברות שאחת מהן מדוכאת אמרו לי שאני גזען"
- "הברירה הטבעית" הוקמה לפני למעלה משלושים שנה. בעצם הייתם מחלוצי מה שהפך ברבות הימים למוזיקת עולם, בשילוב שלא היה קיים קודם בין מזרח למערב, גם מוזיקלית, וגם טקסטואלית, כשלקחתם מצד אחד טקסטים של סובול ולאה גולדברג ומצד שני של ארז ביטון ורבינדאנת טאגור. איך בעצם נולד אצלכם הסגנון הזה כשלא היה סביבכם שום דבר דומה? ממה הושפעתם?
"זה נולד כתוצאה של צורך הכרחי של המקום והמגוון התרבותי שקיים בארץ ישראל, ואני חושב באמונה שלמה שמוזיקה זו שפה של מקום, היא לא בינלאומית. אני לא מאמין בשפה בינלאומית. היה לנו צורך לחבר את המזרח והמערב, ואם תחשבי על זה, מזרחה לנו נמצא המזרח, מערבה לנו המערב, ואנחנו, פיזית, הגשר בין שניהם. טבעי לי לנגן עם נגן פרסי, אבל לא טבעי שהודי יזמין פרסי לנגן איתו. זה חיבור הכרחי לדעתי, לנסות ליצור שפה שתהיה שלנו, שהיא לא מערבית ולא מזרחית, אלא באמצע".
- והייתם צריכים להיאבק על זה בתחילת דרככם? כי מההתחלה היו לכם להיטים שהולכים אתכם עד היום כמו "ילדים זה שמחה", או "אצלנו בכפר טודרה".
"בהחלט היינו צריכים להילחם על זה. מול הקהל מאוד הצלחנו. גם גלי צה"ל וגם קול ישראל השמיעו את השירים, במיוחד את `ילדים זה שמחה` ואת `טודרה`. אבל אחר כך התחלתי גם להתבטא פוליטית וחברתית, הרגשתי מגויס, באתי מרקע מסוים ורציתי לדבר עליו ואין ספק בכלל שזה הרס קצת ללהקה. לפני שלושים שנה, כשאמרתי שיש פה שתי חברות שאחת מהן מדוכאת אמרו לי שאני גזען. כשהגשנו את התכנית הראשונה שלנו ל`אמנות לעם`, לא רצו לקבל את זה. ביקשתי שינמקו. אני שר חלפי, סובול, וולך, ביאליק, תנמקו לי. לא טוב? לא שר נכון? למה? `אנחנו לא מנמקים בכדי לא להזמין עלינו לחץ`, זה מה שקיבלתי מהם. אני זוכר את זה, כי זה כמו פצע מהילדות. קמתי ואמרתי להם, `אתם עדה של זונות ויגיע היום שתקבלו סטירה מהעם`".
- והגיע היום הזה?
"עצם העובדה שיש שלל צבעים, למרות שאני קצת מבכה על הרבה צבעים שנשברו, אבל השלל הזה זה כבר ניצחון."
"אם לא היו ילדי הפרחים לא היה בוב דילן"
"בראשית היתה האשה וכל מאודה וכל הבעלים עלו מן הים על כן נותר האדם יחידי בקרב הארץ – והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". ("בראשית", מילים יונתן רטוש, לחן שלמה בר)
- חשבת בתחילת הדרך ששלושים שנה מאוחר יותר יהיה כזה גל של מוזיקת עולם שמהותה אותם שילובים שאפיינו אתכם?
"לא, אבל ידעתי שזו ריצת מרתון. ידעתי, כי לא הייתי זמר רגיל ששר ונחמד. דיברתי, התבטאתי, הבעתי את דעתי. גם היום אני כזה. לא השתניתי. אני חושב שאמנות היא כלי בכדי להעיר ולשנן ולדבר, ולא בכדי למכור אשליות של `כמה אני אוהב אותך, ואת אוהבת אותי והירח זורח`.
"אנחנו לא יודעים לברר בין אמנות לבין בידור. צריך לברר את הדברים. בידור זה צחוק. בידור בעברית זה פיזור, `ויבדר שערי ברוח`. טוב שיש לנו שפה שיודעת להבהיר דברים. הבידור הוא ששולט, אין שום ספק, ובמדינה קפיטליסטית שהאלוהים שלה זה הכסף אין סיכוי שתצא אמנות אמת. פעם טענתי שאם לא היה בארה"ב הגל הזה של ילדי הפרחים, שפתח ועשה אמנים, לא היה קם בוב דילן. מייקל ג`קסון זה תוצר. מקצועית הוא נפלא, הוא גאון, אבל עכשיו יוצאים מפה מוקיונים כאלה שמנסים לחקות אותו. אם כבר בידור, לפחות שיהיה מקורי.
"הכאב הגדול שלי הוא שאנחנו הולכים ויורדים וזורקים את המהויות התרבותיות שלנו. אני רואה את בערוץ שתיים ב`כוכב נולד`, למשל. הרי כל דבר בעולם, אם נולד נכון, עובר תהליכים. זה כמו לידה. ב`כוכב נולד` לוקחים ילד, תוך חודש מאנונימי הוא מגיע לטופ, אחרי שנה שנתיים כבר שכחו אותו, ומה נשאר ממנו ? שבר כלי. אני מאשים את הממסד התרבותי שמשתף פעולה עם זה. אני אומר שכל המוזיקה הזאת היא תרבות של תעשייה, של אנשים שרוצים לעשות כסף ומהר. הרי היום המוזיקה נקבעת על ידי בני עשר, אחת עשרה, שלוש עשרה, וזה הכל מסחרי".
"אנחנו נכשלנו מבחינה תרבותית"
- שאלת הביצה והתרנגולת היא האם זה הממסד התרבותי או הקהל שמייצר צריכה.
"אין לי ספק שאנחנו יכולים להבדיל בין טקסט של שירה לבין טקסט של טיפשות. מספיק להתנהג בהפקרות ולהגיד שכל אחד יש לו את הטוב. אז בכדי לעשות את האיכות של חיינו התרבותיים באמת בעלי איכות, יש איזו אחריות מוסרית על אנשי התקשורת לשדר דברים שהם לא רק רייטינג. הרי הרייטינג זו זונה, ואנחנו מתפללים לזונה הזו כל היום. והילדים, מה הם יודעים? מטעים אותם.
"אני אספר לך למשל דבר שממש זעזע אותי. עשיתי עכשיו סדנת תופים לילדים בבית ספר ברמת השרון. הזמינו אותי להתנדב שם כי גייסו כסף לאחד התלמידים שהוא חולה סופני שביקש שיגשימו לו חלום לנסוע לניו יורק ולהיות עם הכבאים שעבדו ביום הפיגוע הנורא ההוא בתאומים. אז כל הבית ספר התגייס למען הדבר הזה, באמת מעשה יפה ונדיב. תרמתי את הסדנת תופים. הגעתי עם התופים, נכנסתי לכיתה, חיכיתי, באו כמה ילדים, אני מתחיל ללמד. באמצע נכנסת המורה ואומרת לי בקול רם, כאילו אני לא עושה כלום, כאילו אני עשוי מזכוכית, `תפסיק פה עכשיו ותצא החוצה, נוריד קצת את הרמקולים שיבואו אנשים סביבכם`. מורה, לא תלמיד! ואני ביקשתי שזה יהיה בכיתה כי אני צריך שקט, למקד את האנשים, לדבר איתם על מוזיקה. הסתכלתי על פני הילדים שהיו שם, וכואב לי להגיד את זה, אבל לא ראיתי בהם רוחניות. ראיתי שובע, ראיתי אטימות. זה מה שאני רואה, מה אני יכול לעשות.
"אנחנו נכשלנו מבחינה תרבותית. אין לי ספק בכלל. אין ערכים. צריך לעשות מהפכה. אתה לא תחזיק כעם בלי ערכים רוחניים. גם אדם שרק מגרה את גופו כל הזמן, הנשמה שלו פעם תזעק. היא תכניס לו. זו הזעקה שלי: `אדמת הצהריים`, `בראשית`, `שירת אשה`".
"הסדר הוא אדם-משפחה-עם"
- נשאר מקום לתקווה במחשבה שלך על העתיד?
"יש לי תקווה. אני מאמין בעם ובתוחלת שלו. אני חושב שאולי אנחנו באיזו מין עננה שחורה אבל אני מקווה שיבוא החזון ושנתאחד סביבו. אני לא רוצה להאמין אחרת. כשאני מסתכל על ההתפתחות האישית שלי, ניסיתי כל החיים כל מיני טריקים, ובסוף הבנתי שהאמת הפשוטה היא הנכונה ביותר. אז כמו שהבנאדם מתקן את עצמו, ככה גם עם יכול לתקן את עצמו. הסדר הוא אדם – משפחה – עם.
"אני באמת רוצה לשרת את שפתי, יש לי אהבה עזה לשפה העברית ויש לנו כל כך הרבה דברים מדהימים בשפה העברית שצריך ללמד אותם לא כאינפורמציה אלא כחוויה. כי כשאתה מלמד משהו כחוויה, הבנאדם בחיים לא שוכח. מספיק עם האינפורמציה! זה לא ערך בפני עצמו, אינפורמציה! הלימוד זה הערך. מה אכפת לי אם לפרח קוראים איקס יו שתיים? אכפת לי להריח אותו ולגעת בו! לפי דעתי אנחנו במשבר שהולך ומחריף, ואני לא יודע איך, אבל אני מאמין שנתקן את עצמנו בעזרת השם".
למועדי מופעים לפרטים נוספים
האתר של שלמה בר
23/04/2006
:תאריך יצירה
|