עצי ברוקולי ושיחי פטריות
מה זה חלמון?", שואל בן הארבע וקצת. "נכון בביצה יש לבן וצהוב?", אני אומרת. "נכון", הוא עונה. "ונכון שאת הלבן אתה ממש אוהב ואת הצהוב קצת פחות, למרות שסבתא רינה ממש אוהבת את הצהוב ולפעמים אתם מחליפים?", אני אומרת. "נכון", הוא עונה. "אז הצהוב שאתה לא אוכל מגיע, כך מסתבר, מכוכב אחר". "מה?", הוא פוער זוג עיניים. "כן, ככה לפחות אומרים בהצגה שאליה אנחנו הולכים היום". "באמת?". "באמת".
אנחנו נכנסים לאולם קפה תיאטרון בקאמרי. מתיישבים במקומות כשאור אולם עדיין דולק. על שולחן לא גבוה שעל הבמה מפוזרות מיניאטורות של ירקות – עצי ברוקולי, שיחי פטריות, ענפי ג'ינג'ר, סלעי תפוחי אדמה, כדורי בצלים, בלוני חצילים, שוק שלם. בן הארבע עובר אחד אחד. "מגניב", הוא אומר. אני מסכימה.
מצד ימין יש מעין עמדת די. ג'יי. ובחלל הבמה, בעיצומן של הכנות, כך נראה, בחור ובחורה לבושי שחורים. אור אולם דולק. הילד, שמתורגל בהצגות תיאטרון, תוהה למה האולם לא מוחשך." נדמה לי שזה מופע קצת אחר", אני אומרת כשצבי סהר, יוצר ההצגה, הבמאי ואחד משני מפעילי המיניאטורות, מסביר לקהל מה יתחולל פה עוד מעט. כשמדובר ב-Puppet Cinema, ז'אנר שעוד לא לחלוטין התאזרח בישראל, ובעיקר כשקהל היעד צעיר מינוס, יש נחיצות להסבר כלשהו על חוקי המשחק.
מסע בין חלמונים, צילום:יאיר מיוחס
מסע גילויים פרוע ונוגע ללב
אז מה זה בדיוק Puppet Cinema? בהצגה "מסע בין חלמונים" של אנסמבל עיתים, מדובר בבובות מזעריות, שמואנשות מול עיני הקהל. מפעילי הבובות מכוונים את האובייקטים המזעריים למצלמת וידאו שמשדרת בזמן אמת כל תנועה על המסך וכך מתרקם לו סיפור בכמה שכבות ותדרים. את עלילת הסיפור מניעים המפעילים כולל רצף מקוטע של מילים, חלקן קונקרטיות אחרות בג'יבריש, קולות ואינטונציות משתנות, שמכווננים את מצב הרוח הכללי של גיבורי המחזה או ממחישים מחשבות בקול. המלל-לא-מלל הזה מעצים את הפנטזיה ומקסים במובן הקסום של המילה. את המוזיקה והאפקטים המיוחדים של הסאונד מנגן/מתפעל בלייב מעמדתו שעל הבמה, המלחין, המעבד והמפיק המוזיקלי, קובי שמואלי. זה פרוע, מצחיק, נוגע ללב, מפתיע ומקורי, לוקח את הצופה לטיול במקומות מוכרים-לא-מוכרים ונוסק גבוה ורחוק מאולם התיאטרון שבו כל זה מתרחש, גבוה ורחוק מכאן ולמרות זאת קרוב ממש.
אני מנסה להיזכר – זה היה Space oddity של דיוויד בואי שהתנגן שם ברקע לפני שהכל התחיל? איכשהו זה מסתדר עם ההומור הדק והדיוק המחשבתי שמלווה את המופע הזה שהוא למעשה, נו, אין דרך אחרת לומר את זה – אודיסאה בחלל (תודה לכם ארתור סי. קלארק, קובריק והומרוס) אבל קצת אחרת. אודיסאוס, במקרה זה, הוא רובוט שכמו החללית שלו מורכבת מחלקי מכשירי חשמל, ליתר דיוק ממשהו שנראה כמו תקע שממנו יוצאים חוטי חשמל. בכוכב הלכת שאליו התרסק הוא מוצא חבר חוצן, בצל ירוק שמאזכר משהו את ביקר מהחבובות, שיוצא איתו למסע גילויים בעולם החדש. כשהרעב פוקד את החברים נעשה הבלתי ייעשה שבעקבותיו נערכת מתקפת פטריות עצבניות. נוותר על ספוילרים רק נאמר שהסוף שמח עצוב – אי.טי חוזר הביתה.
מסע בין חלמונים, צילום: שמחה ברבירוצבי סהר ומיכל וקנין, שותפה ליצירה ולבמה, ביחד עם קובי שמואלי, יצרו מופע תיאטרוני וירטואוזי שלא דומה לשום דבר אחר. למעשה זהו קצת מעשה קוסמות והרבה דמיון ומעוף. החבורה המוכשרת הזו כבר עשתה את זה קודם בתרגום של "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן לשפת ה-Puppet Cinema, אך נדמה לי שזו הפעם הראשונה בה יצרו מופע לקהל צעיר. בכל מובן שהוא זהו הישג לא מבוטל שמאפשר חשיפה והסתגלות לשפה חדשה, עולם חדש בו הדרכים אינן סלולות ומציעות לטייל מסע גילויים מפעיל ומעורר.
מומלץ בחום לילדים מגיל 5 ואילך.