הפסנתרן המוערך עומרי מור עושה ראש בראש עם הזמר והסקסופוניסט האתיופי בריהון במופע הנעילה "אנדלוסיה-אתיופיה" של פסטיבל הולגאב בבית הקונפדרציה. ריאיון
זו השנה התשיעית בה מתקיים "פסטיבל הולגאב ליצירה ישראלית-אתיופית" שהפך כבר למסורת ידועה מבית היוצר של בית הקונפדרציה בירושלים. על ניהולו האמנותי של הפסטיבל מופקד אפי בניה, שאף הגה את רעיון הפסטיבל.
המהדורה הנוכחית של "הולגאב" תציג בפני הקהל הרחב 17 מופעים הכוללים כמה מהקולות הצעירים והמבטיחים של הסצנה הישראלית-אתיופית במוזיקה, שירה, תיאטרון ומחול, ולצדם אמנים ותיקים יותר, חלקם מעמודי התווך של התרבות האתיופית.
עומרי מור, צילום: יוסי צבקר
"זה לא מופע ג'אז"
המופע הנועל את הפסטיבל הוא "אנדלוסיה-אתיופיה", הפקה מיוחדת, גם אותה הגה בניה, המחברת בין קצוות שונים של היבשת האפריקאית, כשמעליהם מרחפת ההרמוניה המערבית – פירות שיתוף הפעולה המוזיקלי בין הפסנתרן עומרי מור לבין הסקסופוניסט והזמר אבטה בריהון.
"ההופעה הזו היא לא הופעת ג'אז", מספר מור, "אלא יותר ערב של מוזיקה מסורתית. יש פה מוזיקה מסורתית אתיופית ומוזיקה מסורתית צפון-אפריקאית שנפגשות, יחד עם נגנים מודרניים, כך שהדגש הוא על מסורת. זה ערב שאני מקווה שיזיז אנשים מבפנים. זה לא בהכרח אומר שהם יבואו וירקדו עכשיו, אלא שיש משהו במוזיקה האתיופית, ובנגינה ובשירה של אבטה, שהוא מאוד עמוק ופנימי. אבטה ואני מנגנים מספר שנים ביחד בכל מיני קונסטלציות, והוא באמת אחד המוזיקאים הכי מעניינים, לדעתי, שחיים בארץ, והכי מקוריים. הוא גם זמר וסקסופוניסט, שניגן עם גדולי המוזיקאים האתיופיים, כמו מחמוד אחמד, שגם הוא יופיע בפסטיבל השנה."
אבטה בריהון, תמונת יחסי ציבור
מה חיבר ביניכם במקור?
"אני לא זוכר איך הכרנו, אבל מיד התאהבתי בו. גם באישיות המוזיקלית שלו וגם באישיות שלו שיוצאת החוצה דרך המוזיקה. יש בו משהו שאין לאף מוזיקאי אחר בארץ. הוא פשוט מרגש. כשהוא פותח את הפה ומתחיל לשיר אנשים נמסים. אני חושב שבאבטה יש משהו פשוט ובלתי אמצעי שישר חודר ללב. השירה שלו ממיסה את כל שכבות הציניות. הוא באמת מוזיקאי אדיר."
מה מצפה לקהל במופע הקרוב?
"המופע הזה שהגה אפי בניה ונוצר במיוחד לפסטיבל הוא מופע מקור שמבוסס על כל מיני דברים קודמים שעשינו, ומה שמיוחד בו זה שננסה ליצור חיבור יותר טבעי בין המוזיקה הצפון-אפריקאית, המוזיקה האנדלוסית והמוזיקה האתיופית. כמעט כל האלבום שלי מבוסס על שילובים בין מוזיקה אנדלוסית לג'אז, ועצם זה שבהופעה ינגן אתנו אלעד לוי על כינור אנדלוסי, מה שנקרא קמנצ'ה, זה כבר משהו שמביא את הצבע הזה. אברי בורוכוב ינגן אתנו על הבס, ואמיר ברסלר על התופים.
"בעצם ניסינו למצוא את נקודת החיבור בין המוזיקה האתיופית למוזיקה הצפון-אפריקאית", ממשיך מור, "שהרי שתיהן, בכל זאת, מאפריקה, אז יש קווים משיקים, אם ברמת המקצב ואם ברמת המלודיה. אם היית שואלת את אבטה, הרבה מהתפילות שהם שרים בבית הכנסת האתיופי נשמעות כמו גוספל, או בלוז. ממש כמו מה ששרים בכנסייה השחורה בארה"ב. אפשר להגיד שזה המקור של הדברים האלה. מבחינתו, הוא לא שר בלוז אלא תפילה אתיופית-יהודית."
"אום כלת'ום נון סטופ"
כבר למעלה מעשור נחשב מור (34) לאחד הקולות המשמעותיים והמוערכים בג'אז הצעיר והעכשווי. מהעולם הקלאסי התפתח לג'אז, ומאז המפגש שלו עם נגן העוד נינו ביטון הפך החיבור שהוא עושה בין הכשרתו המערבית לבין המוזיקה הצפון אפריקאית לאחד המאפיינים המובהקים של יצירתו. ולמרות הסיווג המיידי שלו כפסנתרן ג'אז, משהו בו משדר תדר שג'אז הוא רק אחד החלקים שבו, וגם מור עצמו לא לגמרי לוקח את ההגדרה.
"אני לא מגדיר את עצמי כנגן ג'אז פרופר", הוא אומר. "בכלל לא. נראה לי שבעיני ג'אזיסטים פיוריסטים אני לא נחשב נגן ג'אז."
אז איך אתה מגדיר את עצמך?
"אני מגדיר את עצמי כמוזיקאי. כל דבר שאני מוצא בו יופי או שמסקרן אותי, אני גם רוצה ללמוד אותו, לנגן אותו. לא מעניין אותי אם זה ג'אז, או שיר ילדים בוסני. אבל אני חושב שגם זה מה שמאפיין את נגני הג'אז. אם תיקחי, לדוגמה, את אחד הסטנדרטים הגדולים של הג'אז, SOMEDAY MY PRINCE WILL COME, זה בעצם שיר ילדים של דיסני ש מיילס דייוויס פרסם אותו. בגלל שדייוויס לא היה סנוב הוא מצא הרבה יופי בקטע הזה והיום זה הפך להיות סטנדרט שכל הנגנים מנגנים אותו. אז אני חושב שחלק מהמהות של נגן ג'אז זה לקחת את החופש לנגן כל דבר שאנחנו אוהבים, מבלי לחשוב על הז'אנר שלו."
עמרי מור ואבטה בריהון, תמונות יחסי ציבור
והחיבור הזה שכל כך משמעותי אצלך למוזיקה צפון אפריקאי הוא משהו שהכרת גם מהבית?
"לא גדלתי במשפחה אנדלוסית, אם כי אני חצי עירקי מצד אמא שלי, אז סבא היה שומע אום כלת'ום נון סטופ בבית שלו. נחשפתי לצלילים המצריים, שהם אמנם שונים משמעותית מהמוזיקה האנדלוסית אבל זה לא היה זר לי. המפגש שלי עם המוזיקה האנדלוסית התרחש כמעט באותו זמן שבו פגשתי שלושה מהמנטורים החשובים שלי במוזיקה, שהם בעצם שלושת הענפים העיקריים שהולכים איתי עד היום. שלושת ההשפעות. מוזיקה קלאסית, ג'אז, ומוזיקה אנדלוסית.
"בקלאסית זה פרופ' בנימין אורן, שגם לימד אותי לקרוא תווים, כי עד אז ניגנתי משמיעה, ולא הבנתי בכלל מה הקטע ולמה צריך תווים. הוא אשכרה לימד אותי תו תו. בג'אז זה ארני לורנס המנוח שהיה מנטור שלי, מוזיקאי ג'אז שעשה עלייה וניגן עם דיזי גילספי, קלארק קני, עם כל הגדולים. הוא הגיע לפה ולימד דורות של מוזיקאים וגם הקים את מגמת הג'אז בניו סקול בניו יורק. אני הייתי מבין תלמידיו בארץ, וגם זכיתי להופיע איתו יותר מאוחר.
"המוזיקה האנדלוסית זה נינו ביטון, נגן העוד והזמר והמולטי אינסטרומנטליסט שפגשתי כשהייתי בן 14. מיד נמשכתי קודם כל לנגינה שלו, שהרגשתי שיש בה מין דלת לעולם מופלא של מסורת עתיקה. התחלתי ללכת לנינו לשיעורים, שהיו לא פורמליים, ואני חושב שמה שקסם לי כל כך זה הפולקלור של המוזיקה הזאת, שחיבר אותי בצורה בלתי אמצעית לבלוז. במקום לנגן את הבלוז האמריקאי מצאתי את הבלוז שיותר קרוב אליי. בלוז אישי.
"כמו שארני לורנס אומר, Don't go to the blues, bring the blues to you - אני חושב שזה מה שעשיתי באופן בלתי מודע עם המוזיקה האנדלוסית והצפון-אפריקאית. פשוט חשבתי שמצאתי את הבלוז שלי. מוזיקה עממית, ההרגשה הזאת שקשה להסביר. יש שם את הבלוז הזה.
"אחר כך זה גם נתן לי פתח למוזיקות אחרות. אני תמיד מחפש חיבורים לא שגרתיים. אז משם יש גם דברים יותר עממיים כמו הגנאווה, שזו המוזיקה של העבדים השחורים שהובאו למרוקו ולאלג'יריה לפני מאתיים שנה, וזה מתחבר אצלי לבלוז ולג'אז. אני מנסה לחבר בין כל מיני מוזיקות ואנשים ולמצוא מה משותף ביניהם. אני חושב שאני עושה את זה בצורה בלתי מודעת."
החיבורים האלה מובילים את מור, לאורך השנים, לשיתופי פעולה חוצי ז'אנרים, עם אמנים כמו ברי סחרוף, שלמה בר, עם התזמורת האנדלוסית, תזמורת ירושלים, תזמורת מזרח מערב, ובעולם עם אמנים כמו המתופף כרים זיאד, עם "אל גוסטו", תזמורת אלג'יראית שמור ותום כהן הם שני הישראלים היחידים שמנגנים בה, ועם מעלם אבדל כביר מרשאן, מזמרי הגנאווה הגדולים בעולם.
עומרי מור, צילום: יוסי צבקר
"ברי סחרוף הוא מודל בשבילי"
פרט להופעה ב"הולגאב" תוכלו לשמוע את מור גם ביום חמישי הקרוב בערב שכולו חומרים שלו, עם אמיר ברסלר וגלעד אברו, במועדון "הכוכב השמיני" בהרצליה (21:00), וכמו כן הוא מנגן עם ברי סחרוף, גלעד אברו ואיתמר דוארי כחלק מפורמט סחרופי קצת אחר מהרכב הרוק הקבוע שלו.
"כל העבודה עם ברי היא ברכה בשבילי, כי ברי הוא סוג של מודל מצוין לחיקוי בשבילי, גם כבנאדם", אומר מור. "אני מאוד נהנה להיות במחיצתו ומברך על הזכות לנגן איתו. אנחנו מנגנים בעיקר קטעים שלו, אבל הוא כל כך פתוח ונדיב שיצא שניגנו כבר לא מעט קטעים שלי ושל איתמר דוארי בהופעה, ויש הופעות מגניבות ביותר."
ברי סחרוף, צילומים: רונן ללנה, יוסי צבקר, Adam Newby
משהו בשיחה איתך משדר פתיחות גדולה מהרגיל להתנסויות יצירתיות, עד כדי לשאול איך זה שאתה עדיין לא כותב "שירים" במובן היותר פשוט של המילה
"יש לי רצון מאוד גדול, ולצערי עוד לא הצלחתי, או לא ניסיתי מספיק. אני חושב שהחיבור לטקסט הוא דבר שעוד לא התוודעתי אליו מספיק, אם בכלל."
ואיך זה שלא הצטרפת כבר לרשימת מוזיקאי הג'אז הישראליים שחיים בניו יורק?
"אני בדיוק מדבר על זה עם כל מיני אנשים. אני חושב שלא הרגשתי מוכן, או שפחדתי מכל מיני דברים שהעיר הזו יכולה להוציא ממך, אבל אני חושב לעשות את זה עכשיו. אני רוצה לטעום מזה."
לאלבום הבכורה שלך שיצא השנה אחרי לא מעט שנים שבהן המון אנשים חיכו לו, קראת
It's about time
. מה גרם לך לחכות כל כך הרבה זמן?
"האמת היא שאת השם של האלבום המציאה בת הזוג שלי, אבל כן, חיכיתי הרבה זמן עם האלבום כי חששתי שאולי אני לא מספיק מוכן, שאין לי מה להגיד, אין לי עם מי לנגן. כל הבולשיט הרגיל. עכשיו אני כבר מנסה ללקט חומרים לאלבום הבא וזה הרבה יותר קל אחרי שראיתי שעשיתי את זה."
המופע "אנדלוסיה-אתיופיה" יתקיים ביום
רביעי, 26 בדצמבר 2018, 21:00, זאפה ירושלים.
פסטיבל הולגאב ה-9 ליצירה ישראלית - אתיופית
בניהולו האמנותי של אפי בניה, בהפקת בית הקונפדרציה
יתקיים ב-26-20 בדצמבר 2018 באולמות שונים בירושלים.
מחירי המופעים בתשלום: 40 ש"ח עד 120 ש"ח. להזמנת כרטיסים
: 02-6245206, שלוחה 4 או באתר בית הקונפדרציה