עם הצלחה בינלאומית וביקורות מהללות, פסנתרן הג'אז שי מאסטרו מגיע מניו יורק למופע יחיד בישראל במהדורת החורף של פסטיבל הג'אז באילת. ריאיון
"אני מנסה להסביר לקהל שבא להופעות שלי לא לצפות לכלום חוץ מלצאת להרפתקה יחד אתנו", אומר המוזיקאי שי מאסטרו, הנמנה על שרשרת המוזיקאים הישראלים המצליחים בזירת הג'אז העולמית. "אני עולה על הבמה, עוצם את העיניים ומנגן צליל או שניים, ומשם זו מדיטציה של שעתיים שלאחריהן מתעוררים בצד השני. מה שאני רוצה זה לעבור עם הקהל חוויה קולקטיבית של גילוי. פחות לשבת ולקבל בידור לשעתיים, ויותר לעבור משהו ביחד אתנו, כי אנחנו רוצים לעבור משהו."
דרך אחרת ליצור מוזיקה
בשנה האחרונה הוציא מאסטרו את The Dream Thief, אלבומו החמישי והאלבום הראשון שהוציא כאמן החתום בחברת התקליטים ECM. יחד עם הטריו שלו ועם האלבום החדש הוא מגיע להופעה בפסטיבל הג'אז באילת, מוסד מוערך ומוכר בארץ ובעולם, שהתרחב בתשע השנים האחרונות גם למהדורת חורף.
השנה מוזמן הקהל לשלושה ימים גדושים באירועי מוזיקה מופעים, כיתות אמן, בר ג'אז, ג'ם סשן לילי, ולאווירה הפסטיבלית המיוחדת שמתגברת עם השמש של אמצע החורף באילת. הפסטיבל יתקיים בין התאריכים 16-14 בפברואר, באולמות המלונות השונים. את מאסטרו תוכלו לראות ולשמוע ביום שישי, ה-15 בפברואר, בשעה 16:00, בתיאטרון ישרוטל.
"אנחנו מנגנים בלי סט ליסט", מספר מאסטרו. "יש המון אלתור על הבמה, שנשען על החומר הכתוב. כל שיר שאני כותב הוא מאוד גמיש, ואני מתייחס אליו יותר כמו אל כלי רכב או פלסטלינה שאפשר לעצב בצורה שונה בכל הופעה. משהו שאפשר לתת לו כל פעם צבעים אחרים, תחושות אחרות, מקצבים אחרים. כל הופעה היא שונה לחלוטין. יש לי להקה שאני מאוד אוהב: ברק מורי על הקונטרבס ועופרי נחמיה על תופים, שניהם מוזיקאים גמישים אבל מושרשים במסורת, ועם השכלה מוזיקלית מאוד חזקה, אז אפשר לעוף איתם. וכשמנגנים מוזיקה בצורה כזאת אפשר להגיע למקומות שהם מעבר למה שאני חשבתי שהמוזיקה יכולה להיות.
"כשזה קורה, קורה על הבמה משהו שקשור רק ליום הספציפי הזה, לערב הספציפי הזה, לקהל הספציפי הזה, משהו שלא קרה לפני זה אף פעם, וגם לא יקרה אף פעם אחר כך. משהו מיוחד שאי אפשר להשיג עם מוזיקה שהיא יותר 'מוצר'. כזו שחושבים עליה מאלף עד תו ואז מציגים אותה בכל מיני מקומות. שזה גם יפה. אני אוהב את זה, אבל זו פשוט דרך אחרת של יצירת מוזיקה."
שי מאסטרו, צילום: גבריאל בהרילייה
"כל שיר הוא יקום משלו"
הקומוניקט מגדיר את הערב שלך כערב של לחנים שמספרים סיפור. איך נראה "סיפור" ביצירת מוזיקה אינסטרומנטלית?
"אני מתייחס לכל שיר כמו אל מיני יקום שיש לו חוקים משלו, גרביטציה משלו, דרך מסוימת שבה החומר זז במרחב. הדיסק מורכב מהרבה סיפורים קטנים כאלה שבסופו של דבר יוצרים סיפור אחד. קצת כמו ספר של אתגר קרת."
אתה רואה משהו קונקרטי בראש כשאתה מלחין או מתייחס לזה במובן של התחלה, אמצע וסוף?
"התחלה, אמצע וסוף. הכוונה היא לקחת אותך מנקודה א' לנקודה ב' דרך נקודה ג'. זה בדיוק זה. החופש של המוזיקה זה שהיא מופשטת, אז כל אחד יכול להכניס לתוכה את הדמויות שלו ואת הסיפורים ואת התוכן שלו לתוך המסגרת. יש גם מצבים אחרים, כמו שיר שכתבתי לפני הרבה שנים, בשם painting, שבו פשוט ישבתי וניסיתי להביע דרך צלילים ציור שקיבלתי במתנה. זה ציור שייצג, מבחינתי, מוות ומעבר לעולם הבא, וניסיתי ממש להעביר את התחושה הזאת. התמסרתי לסיפור של הסיטואציה שהייתה בתמונה.
"אז הסיפור מופשט, מי הדמויות אני לא יודע, איך קרה המוות אני לא יודע, אבל כן ניסיתי להתייחס לתחושה של מעבר ממקום למקום. ולפעמים אחרי ההופעות אנשים אומרים לי שהמוזיקה לקחה אותם ממש למקומות קונקרטיים ועזרה להם להתחבר לאיזה שהוא מקום ולסיפור אישי משלהם."
שי מאסטרו, צילום: גבריאל בהרילייה
"הקהל בארץ מאוד מוחצן"
מאסטרו, כאמור, הוא מוזיקאי ישראלי נוסף ברשימת הג'אזיסטים הישראלים שכל כך מצליחים בעולם בשנים האחרונות, ועל כך יכולות להעיד המילים היפות שנכתבו עליו כבר בניו יורק טיימס, בדאון ביט מגזין, ובאתר אול אבאוט ג'אז.
בעשר השנים האחרונות מתגורר הפסנתרן הישראלי בניו יורק, וברזומה שלו עבודה עם שמות כמו דוני מקאסלין, מארק ג'וליאנה, ת'יאו בלקמן וכמובן אבישי כהן, ענת כהן ואמנים ישראלים נוספים המצליחים בעולם. את האלבום החדש שלו הוציא כבר כאמן החתום ב-ECM ובסתיו האחרון הופיע עם הטריו ביותר מ-15 מדינות מסביב לעולם.
"היינו ביפן כבר שמונה, תשע או עשר פעמים", הוא מספר. "בפעם הראשונה שניגנו שם זה היה במקום שנקרא 'קוטון קלאב'. באנו מאירופה ומכל מיני פסטיבלים שבהם היינו, למשל, מול ספרדים שצורחים בהופעות ויש אנרגיה חשמלית באוויר, וביפן ניגנו, והקהל היה שקט לחלוטין. סיימנו קטע, ומחאו כפיים בנימוס. היינו בטוחים שהם שנאו את מה שניגנו. אמרנו, וואי, איזה כישלון... ואז ירדנו מהבמה, והיה פשוט תור משוגע של אנשים שבאו לקנות כרטיסים. הם עפו על זה. ואז הבנתי שיש להם דרך אחרת מאוד להביע את ההתלהבות שלהם. זו תרבות נורא אחרת. המסעות האלה גרמו לי להבין שאנשים מקבלים מוזיקה ומביעים אהבה בדרכים מאוד שונות, אז עכשיו אני פחות מצפה למשהו מסוים, ומקבל את מה שבא."
איך אתה מגדיר את הקהל בארץ בתוך התמונה הזאת?
"מדהים. בארץ זה מאוד חם ואוהב ומוחצן. אנשים מחייכים וזזים עם המוזיקה ועם השירים. יש משהו מאוד ישיר, מאוד קל."
בישראל מאוד "משתתפים"
"לגמרי. פשוט צוללים. קופצים ראש לתוך העניין. כמו המוזיקאים. אנחנו אנשים מאוד ישירים. אני רואה את זה כשאנחנו הולכים ללמד בשוודיה או בשוויץ ואת קולטת כמה התרבות היא שונה. התרבות שלהם הרבה יותר עצורה. ביפן יותר קשה להם להביע ולשבור חוקים, והמהות של הג'אז היא לשבור חוקים. כמו מה שוויין שורטר אמר, שג'אז, בשבילו, זה I DARE YOU."
מזה יש לישראלים הרבה. מה שמפתיע זה שיש לישראלים, מסתבר, גם מספיק משמעת כדי להגיע למקומות שאתם, מוזיקאי הג'אז שמובילים את הסצנה הישראלית, מגיעים אליהם בעולם
"זה בדיוק העניין. אני מתייחס לזה כמו אל ללמוד שפה. לפתוח חלונות כדי שיהיה מאסטר קי להכל. אז לומדים הרמוניה ורפרטואר וסטנדרטים ואיך ללוות זמרים ואיך לנגן במשקלים שונים, ובסופו של דבר משחררים הכל ושוברים את החוקים. זה בדיוק זה. ישראלים הם חוצפנים. אנחנו לא מפחדים להתלכלך, וקופצים לבוץ אם צריך, ובנוסף, לנו אין בית מוזיקלי כמו שיש לספרדים, נגיד, עם הפלמנקו, או לקובנים עם הסלסה. אין לנו את זה. מוזיקה ישראלית זה דבר מאוד רחב. זה השפעות מתוניס וממרוקו ומפולין ומרוסיה."
כמו האוכל שלנו
"בדיוק. זה הכל מין סלט של תרבויות, אז אני, לפחות, מרגיש שאני מחפש בית במוזיקה, ואני מוצא אותו בג'אז כי זה מאפשר להביא את הכל ביחד. הג'אז לא מבקש להישאר נאמן לסגנון מסוים. הוא אומר לך, 'ברוך הבא עם כל ההשפעות שלך'".
שי מאסטרו, צילום: גבריאל בהרילייה
ניו יורק, ניו יורק
אתה בן 32. בגיל מאוד צעיר ארזת ועשית את המעבר מכרמי יוסף לניו יורק
"כרמי יוסף, עצירה בתל אביב, וניו יורק. ניו יורק זה המכה של התרבות ובמיוחד של הג'אז, וידעתי המון זמן שאני רוצה לנסוע לשם. באיזה שהוא שלב ניגנתי בלהקה של אבישי כהן הבסיסט, במשך חמש שנים, ותוך כדי התקופה הזאת הרגשתי שהגיע הזמן לארוז מזוודות, ונסעתי לניו יורק.
"נחתתי בדצמבר. היה קור אימים, והעיר עצומה והמגדלים גבוהים והאנשים הולכים מהר. ניו יורק, כמו בסרטים. ורואים מלא אנשים ברחוב הולכים עם גיטרה על הגב, עם קונטרבס, בדרך לגיגים. העיר כל הזמן זזה. באתי לשם עם משימה ללמוד ולהתפתח ולהיכנס לסצנה, ו- to get my ass kicked, וזה עדיין קורה, על בסיס יומיומי, שזה מדהים."
מה זה אומר?
"שאני מקבל בראש. אם אנחנו נוסעים לחודש לטור ואנחנו סולד אאוט, אני חוזר לניו יורק וזה לא מעניין אף אחד. כולם עושים את זה. לאנשים אכפת שאתה מנגן טוב, ואם לא, יש פסנתרן אחר שייקח את המקום שלך. מבחינתי זה מאוד מצניע וממקד. וזה משהו שאני צריך. כשנשארים בארץ או באירופה, אפשר לעוף על עצמך. ואז מה שקורה לי כשאני בזון הזה יותר מדי זה שאני פשוט נרדם אמנותית. ניו יורק משאירה אותי ערני, בזון של עשייה תמידית, ועם כל הקור, והמינוס עשרים שיש שם, מדהים לי שם. יש לי סטודיו בבית, ואנשים באים ומנגנים כל הזמן, ומנסים מוזיקה חדשה. אני כותב מוזיקה קלאסית, מנגן, כותב מוזיקה לסרטים, קצת ג'אז מסורתי, סלסה, מוזיקה קובנית, הכל. יש את כל הצבעים וכל הצורות כל הזמן."
מחוץ לברנז'ה
יש דבר כזה ברנז'ה ישראלית עם כל המוזיקאים הישראלים שחיים ועובדים בניו יורק? אתם עוזרים אחד לשני? מפרגנים?
"כן. יש ברנז'ה ישראלית מאוד חזקה, וכשמגיע ישראלי חדש זה מיד, 'יאללה, כנס, חיכינו לך'. אני, משום מה, טיפה יותר מתבודד במקום הזה. אני חבר של כולם, אבל אני יותר יוצר את המציאות שלי. רציתי לנסוע לניו יורק כדי להיחשף לתרבויות אחרות חוץ מהישראליות. אני מאוד אוהב ג'אז ישראלי, אבל גם נורא כיף לי לנגן עם בסיסט מפרו או זמרת מצ'ילה."
אמרת "ג'אז ישראלי". איפה באה לידי ביטוי הישראליות מבחינה אמנותית?
"יש ויש. כולנו גדלנו פה, על מתי כספי ועל זוהר ארגוב ועל 'הכבש השישה עשר', ועל מיליון דברים שהם 'מוזיקה ישראלית'. זה בדי אן איי של כולנו, וזה מאוד תלוי בבנאדם כמה זה יוצא החוצה. אצלי זה טיפה יותר מרומז בנגינה."
ועכשיו כשהוצאת אלבום בחברת התקליטים
ECM
,
איפה אתה מרגיש את השינוי?
"זה מייג'ור לייבל. זו קפיצת מדרגה בקריירה מבחינתי. לפני זה הוצאנו שני אלבומים בלייבל צרפתי קטן, ואז שני אלבומים לבד עם המנהל שלי. אני מאוד גאה במוזיקה שעשינו, אבל היה גבול לכמה שהיא יכולה להגיע לאנשים. כשחתמנו ב-ECM זה לחתום עם לייבל גדול, אז יש להם קהל נאמן של עשרות אלפים, אם לא מאות אלפי אנשים שהם טיפחו מאז הסיקסטיז, אז זה כבר שישים שנה.
"כשחתמנו ב-ECM עבדנו עם המפיק האגדי מנפרד אייכר, שהוא כמו סטיב ג'ובס של אפל. זה מדען מטורף כזה שכל מה שמעניין אותו זה מוזיקה, והקסם שיש בה. לא אכפת לו מלמכור תקליטים, שזה מאוד נדיר, במיוחד בשוק של מייג'ור לייבלס, שבדרך כלל מכריחים אותך לעשות קאבר למדונה או לג'סטין ביבר כדי למכור. ומנפרד – לא מעניין אותו. הוא בעד המוזיקה. זו הזדמנות נדירה לעבוד עם מישהו כזה, ומה שקרה לקריירה שלי בעקבות הדבר הזה זו קפיצה מדהימה. הגענו להמון אנשים, נכנסנו לשוק האירופאי הרבה יותר חזק, לגמרי. נפתחו המון דלתות בעקבות זה. אני הולך לנגן עם הפילהרמונית של טוקיו באוגוסט, ואני חושב שזה קשור לזה. אז דברים טובים."
המופע של שי מאסטרו יתקיים ב-15 בפברואר 2019 ב-16:00 בתיאטרון ישרוטל אילת. פסטיבל ג'אז חורף בים האדום יתקיים ב-16-14 בפברואר במלונות אילת. להזמנת כרטיסים: *9066 או 03-5111777. לרכישת כרטיסים