פעילויות לילדים, הצגות לילדים - דיסקים: ג''יימי פוקס, אנטוני המילטון, Paris

הכריזמה של ג`יימי פוקס עובדת, ולא רק על המסך הגדול, אנתוני המילטון יוצא למסע בזמן אל הסול של שנות השבעים ומהצד האחר של האוקיינוס - השנסון הצרפתי זוכה לתחייה מחודשת.

אוסקר ואר. אן. בי

לרוב האמנים, קשה מאוד להחזיק קריירה כזמרים וכשחקנים בעת ובעונה אחת, אלא אם כן מדובר במולטיטלנט מבורך במיוחד. בין הבודדים שעשו זאת בגדול לאורך שנים רבות אפשר למנות למשל את ברברה סטרייסנד, אבל מול כל הצלחה שכזו, אפשר להעמיד כשלונות רבים. אפילו מדונה, מלכת יחסי הציבור הבלתי מעורערת, החליטה לאחרונה להתרכז בקריירת השירה שלה, עקב כשלונות חוזרים ונשנים בתחום הקולנוע.

והנה מגיח לו ג`יימי פוקס, אחרי שעשה מאמץ ראשון ולא-הכי-מוצלח לחדור לעולם המוזיקה לפני כעשור, נושא מאחורין את הילת האוסקר ושובל ארוך של אומנים אשר ששו לשתף עימו פעולה, ומשלח לעברנו אלבום אר.אן.בי-סול כשר למהדרין. כשהאזנתי לאלבום בפעמים הראשונות, משום מה עלה במוחי שוב ושוב שמו של אשר (Usher), אם כי המוזיקה של פוקס היא נינוחה הרבה יותר, ונוטה חזק יותר אל עבר הסול המסורתי מאשר להישענות על פעלולי ההפקה המוזיקלית.

זה מתחיל עם שיר הנושא של האלבום ("Unpredictable"), קטע מצוין שהיה גם להיט גדול בארצות הברית, ובו אפשר בהחלט לזהות את הדמיון לסגנון המילולי-תזזיתי של אשר, אבל הוא קצת אחר. המקצב הממכר שמוביל את השיר, נגיעות האולד סקול בהפקה, הופעת האורח של לודאקריס והביצוע המצוין של פוקס, בהחלט מושכים את האוזן ומותירים אחריהם סקרנות נעימה.

בהמשך האלבום, ניכר כי האתגר העיקרי שבפניו ניצבו יוצרי האלבום, הוא לייצר אלבום סול נינוח וסקסי שבמוצהר אין לו יומרות להיות הדבר החדשני ביותר, אבל נשמר לכל האורך שלא ליפול לביצה התובענית והנוזלית, שאליה מגיעים רבים מהאלבומים האמריקניים מהסוג הזה, בדרך כלל אחרי רצועה טובה אחת או שתיים. ואכן, שלל האורחים עושים עבודה טובה מאוד (ובראשם הדואט הסוחף עם מרי ג`יי בלייג`), השירים נעימים, בלתי מזיקים אבל בהחלט אינם משעממים, הסקס שופע מכל עבר (במקצבים ובמילים הבוטות למחצה), אבל ההפתעה האמיתית מגיעה מכיוונו של ג`יימי פוקס, עם קולו החם והיכולת שלו לשמר את הכריזמה הטבעית שלו גם כזמר.

Jamie Foxx – Unpredictable, J Records/Hed Arzi

מסע לשנות השבעים

עם כל הכבוד לכישרונו וליכולותיו של ג`יימי פוקס, האלבום החדש של אנתוני המילטון נמצא בליגה שונה לחלוטין. אפשר לשייך אותו אל זרם הנו-סול המוערך והפופולרי של השנים האחרונות, אבל האמת היא שזה לא לגמרי מדויק. שורשיו של האלבום נטועים עמוק בתוך עולם הסול האמריקני המסורתי, הוא מתובל בגוספל ואר.אן.בי, אינו עושה כל מאמץ להציג איזושהי חדשנות או אמירה אופנתית, ובכל זאת מצליח לכל אורכו לשבות את האוזן לחלוטין.

האלבום הזה זועק לסבנטיז מכל כיוון שלא מסתכלים עליו. החל מצילום העטיפה, דרך הדיסק עצמו שעשוי מפלסטיק שחור (משני הצדדים), עם רצועות כשל אלבום ויניל ישן, וכלה במוזיקה עצמה שעשויה בדיוק כמו לפני העידן הממוחשב, נינוחה, מלודית וגרובית, שואבת את עיקר כוחה מהאלמנטים הנכונים, מיכולתיהם של נגני האולפן ושל זמר בעל קול נימוח, שאפשר לשקוע לתוכו בהנאה גדולה.

המילטון לוקח אותנו במסע אל העבר, ורק הסאונד הנפלא של האלבום מסגיר את גילו הצעיר. על רקע של באסים רועמים וגיטרה חשמלית מצקצקת, הוא מזמר לו בהנאה ובכאב ומחזיר לסול את המשמעות המקורית ואת הנשמה, וכל זאת מבלי שום צורך להתלהם או לזעוק בקולי קולות. הוא נשען על שירים נהדרים, על הפקה אקוסטית עשירה ועדינה, עם תופים, פסנתר וגיטרה חשמלית, ועל הרמוניות קוליות עם ניחוח נוסטלגי, שרק עושות חשק להגביר את הווליום עוד ועוד.

Anthony Hamilton – Ain’t Nobody Worrin’, Arista/Hed Arzi

שעה אביבית

ואם אנחנו כבר במצברוח של חדש-ישן, אפשר לדבר גם על אוסף חדש שמגיע מלייבל מוזיקת העולם "פוטומיו", ומאגד חבורה של זמרים צרפתיים, אשר מובילים שם את ה"סצינה החדשה" ("The Nouvelle Scene"). החוט שמקשר את כל האמנים הללו יחד, הוא חזרתם אל ימי הזוהר של שירי השנסון אשר שלטו בכיפה הצרפתית (ובמובן מסוים גם ברחבי העולם), בעיקר בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת.

מבין השמות המוכרים אצלנו, אפשר לדלות מתוך האוסף את קרן אן וקרלה ברוני , כל אחת מקסימה בדרכה, בשירים הלקוחים מתוך אלבומי הבכורה שלהם. שאר השמות שבאוסף, אני מוכרח להודות, לא אמרו לי הרבה, אבל אין בזה שום מגרעת. זוהי שעה חביבה להפליא, אביבית וחייכית, אשר מדלגת לה בין בוסה נובות לואלסים ושלל קולות יפים, מנגינות מתקתקות, וצלילים שישמשו כרקע נעים לכל פעילות אשר תעלה על דעתכם.

Paris, Putumayo/MCI