מוזיקה - פסטיבל אישה: ורד דקל פינת סטינג

לרגל פסטיבל אישה 2019 בתיאטרון חולון, ורד דקל לקחה את השירים של סטינג, סובבה, הפכה והפיחה בהם גווני גרוב ופאנק

מה הקשר בין סטינג, אמא פולנייה ומנדלות? את התשובה יכולה לספק רק אחת, יחידה ומיוחדת - ורד דקל, זמרת ג'אז ומלחינה שבאמתחתה ארבעה אלבומים והופעות בינלאומיות, כולל במועדון הבלו-נוט הנחשב בניו-יורק. עכשיו היא נערכת לקראת מופע מחווה שלה לשיריו של סטינג, כשהיא מביאה בהם זווית נשית אקסקלוסיבית. ההופעה תיערך בסוף השבוע הנוכחי, ב-8 במרץ, במסגרת פסטיבל אישה בתיאטרון חולון.

וכמו הסגנונות המוזיקליים שבהם היא מתמקדת – פאנק וג'אז, דקל משדרת פרי-ספיריט. השיחה איתה מבהירה שהיא נושמת, מהרהרת ונעה את הגרוב, ומבחינתה השילוב של העולם האישי שלה עם הטקסטים והלחנים של הזמר זוכה הגראמי היה פשוט וטבעי למדי.

"אני מאוד אוהבת את סטינג", היא מכריזה. "שמעתי אותו כשהייתי צעירה יותר, מהתקופה של פוליס ועד לקריירת הסולו שלו. אף פעם לא יצא לי לעשות מחווה לאמן והוא נראה לי כמו בחירה טבעית. הוא מתחבר לי לג'אז ואני ממש אוהבת את הטקסטים ואת הגרוב שלו. כל הסימנים העידו על win-win situation. הייתה התרגשות לגעת בחומרים כאלה וזה היה כל כך כיף."

ורד דקל, צילום: מיכל מוריוסף

"סטינג מדבר על הדברים החשובים בחיים"

מאיפה התחלת? מה היה השיר הראשון שאותו הרגשת שאת חייבת לבצע?

"Fragile היה השיר הראשון. עשיתי את הבחירות לפי טקסטים שדיברו אליי. היה לי חשוב למצוא מילים שאני מרגישה שיש לי אפשרות לתת בהן את הזווית שלי, זווית נשית, ראייה אחרת. הוא מדבר על דברים כאלה יפים, הרבה מהשירים שלו הם על הומאניות ואהבה, הדברים החשובים בחיים. כל מיני דברים כיפיים כאלה שרציתי לשיר."

למה הכוונה ב"זווית אישית ונשית"?

"לדוגמה, Desert Rose. פתאום חשבתי על זה: אני ורד שזה Rose ואני גרה בארץ ישראל שקרובה למדבר. הסיפורים התחברו לי. יש את השיר The Shape Of My Heart שאני מאוד אוהבת שהחלטנו לשיר אותו בזכר. יש שם את העניין של חיפוש אחרי אהבה ואחרי משמעות, אבל מזווית של אישה ששרה את זה. הקהל יזהה את השירים שהוא אוהב, אבל בעיבודים יש ניחוח אחר וזה עובר בתוך הביצוע.

"יש שירים שלקחתי אותם בגישה יותר הומוריסטית, כמו Can't Stand Losing You, שעשיתי אותו קצת יותר הומוריסטי. בבית האחרון הוא אומר, I guess this is our last goodbye/ And you don't care so I won't cry/ But you'll be sorry when I'm dead/And all this guilt will be on your head/I guess you'd call it suicide/But I'm too full to swallow my pride. פה הדהד לי קול של אמא פולנייה שאומרת, 'לא אכפת לך', 'את כבר תצטערי כשאני אמות'...

"עשיתי את העיבודים לפי מקומות שפגשו והפעילו אותי רגשית. הרגשתי שיש לי אפשרות לתת פה עוד זווית. וגם לסטינג יש הומור. הוא אנגלי, עם כל ההומור הבריטי הציני שמתחבא במשפטים מצד אחד, ומצד שני הרבה לב והרבה דיבורים על אהבה ושותפות גורל."

יש חוויה אישית שלך שאת מרגישה שאחד מהשירים שלו היה הפסקול שלה באיזושהי צורה?

"התחברתי אליו כשהייתי מאוד צעירה, מהמקום של 'פוליס' עם כל האש והתעוזה והאדג' הזה שמאוד דיבר אליי. סטינג מתחבר לנעורים שלי, לתקופה בתיכון עם העליות והירידות שלה. בהקשר הזה, יצא לי לראות הופעה מהממת שלו שמתקיימת בסמוך לאסון התאומים. מסריטים אותו לקראת המופע כשבהפקה רואים את החדשות כמו כולנו ולא מעכלים את זה ולא יודעים אם להופיע או לא. יש שולחן גדול וכל האמנים והזמרות ומעלים דעות בעד ונגד ואחת מזמרות הליווי אומרת, 'מה עוד יש לעשות מלבד לשיר?' אז הם עלו לבמה וסטינג פתח את ההופעה ב-Fragile. זו הופעה מאלפת אבל בהקשר של החיים וכל מה שקורה בהם - הטקסטים שלו מאירים אותם."

"אוהבת לשתף פעולה"

מפגש החיים של דקל עם מוזיקה התחיל בגיל שמונה ומשם הלך והסתעף. היא בוגרת בית הספר רימון ומחזיקה בתואר ראשון מ-Mannes College of Music בניו-יורק, ובתואר שני בקומפוזיציה מהאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, שם היא מלמדת כיום ובעבר אף כיהנה כראש המחלקה הווקאלית. בין עיסוקיה השונים, היא הוציאה ארבעה אלבומי ג'אז מקוריים. הראשון שבהם Expanded Interpretations הוקלט בניו-יורק יחד עם הזמר מיילס גריפית, ובשני – Make Way For Love היא משתפת פעולה עם הגיטריסט שי אלון. את האלבום השלישי דקל הקליטה במועדון השבלול עם שישיית נגנים וזמרות. עם "רוזא", האלבום הרביעי והאחרון, היא מופיעה בימים אלה ברחבי הארץ. ואם כל זה לא מספיק, דקל מוצאת זמן גם להלחנת מוזיקה מקורית עבור מופעי מחול והצגות תיאטרון, ביניהן "כפית אוקיינוס" בהשראת המשוררת ויסלבה שימבורסקה.

החיבור הבראשיתי של דקל עם מוזיקה כל כך עמוק עד גורלי ונראה שהיא נושמת, נעה ומהרהרת את המוזיקה בכל אספקט של חייה. "החיים זה מוזיקה", היא אומרת. "העולם מלא מוזיקה. ציוץ הציפורים זה מוזיקה. הרוח זה מוזיקה. לכל אחד מאיתנו יש שירים שפוגשים אותנו בתקופות שונות בחיים. חלק מהמוזיקה ממש צובעת את החיים בפסקול שאת מקשיבה לו. זה גם נמצא בהווה שלנו וכשעוברים תקופה זה קשור לזיכרונות וגעגוע ושמחה."

השינוי בהגשה נשית הוא גם ככה בולט. מה הייחודיות של ביצועים בסגנונות כמו פאנק וג'אז?

"הם מאפשרים לשמוע את הטקסט מזווית אחרת. למופע קראנו 'פאן טסטינג' ולא סתם. קודם כל יש בו פאן והוא חוגג את סטינג ואת היצירה שלו. זו המהות של המופע, לבוא וליהנות מהשירים. המופע צובע את השירים באור אחר אבל בלי לפגום, בעיניי, בחוויה של המוכר והידוע. אני מגיעה מכל כך הרבה מקומות ביחד כך שיוצא מיקס שהוא אני. לא התמקדתי רק בז'אנר אחד, אלא בהרבה סגנונות."

מצד אחד ברקורד שלך יש הרבה לימודים תיאורטיים אבל במקביל רשמת הרבה עשייה בשטח. איך, גם כמורה ומרצה למוזיקה, נעשה אצלך החיבור בין הידע הזה לביצוע?

"אני משתדלת לגשת למוזיקה בחוסר ידיעה למוזיקה. את העיבודים אפילו לא עשיתי ליד הפסנתר. נתתי ללב שלי להוביל אותי. זה לא עניין של תחכום ומורכבות. לקחתי את המילים ונתתי להן להוביל אותי. מעברים קצת שונים ואחר כך גיביתי את זה בידע המקצועי שיש לי."

למשל?

"את Desert Rose חיברתי ל-My Funny Valentine. זה קרה אינטואיטיבית, פשוט גיליתי שיש להם אותם מהלכים של אקורדים. אך כך הבנתי ששום דבר לא קורה סתם. הרגשתי שזה ממש נכון. יצר חיבור ממש קסום ביניהם. שניהם מתחברים לסטינג ומחברים בין עולמות. הפכתי את Desert Rose לשיר שקט והוא עובר בין שני העולמות האלה באופן מאוד מיוחד.

"במופע אני אמנם מובילה את העיבודים אבל שרה אותו עם עוד זמרת - קרן מלכה. כיף לשיר עם עוד זמרת בדואט וזה גם מעצים את האמירה הנשית במיוחד בפסטיבל אישה. קרן טפרברג על התופים שעבדתי איתה בהרכב אחר שלי. יופיעו איתנו גם גיל זוהר בפסנתר ומני וולט על הבס."

את מרגישה שיש משהו שהבאת מתוך הניסיון בשטח הבינלאומי לבמה הישראלית?

"מוזיקה זה מוזיקה זה מוזיקה. בין אם אתה עושה את זה בניו יורק ובין אם באיטליה. זה מפגש שמתקיים בין האמן והמוזיקה והקהל. לפעמים התנאים טובים ולפעמים פחות. אני אוהבת את הקהל הישראלי ולכל מקום יש את הקסם שלו. אבל זה לא כל כך משנה איפה אתה נמצא. מבחינתי לפחות, אין איזושהי חכמה נסתרת בחו"ל.

"הופעתי בבלו-נוט בניו יורק ובאירופה ובסופו של דבר אתה חולק אהבה למשהו עם אנשים וזה נכון שכיף להגיד, 'הופעתי פה והופעתי שם' לרזומה, אבל בשורה התחתונה זו חוויית הביחד והנאה מהמוזיקה המשותפת לאמן ולקהל."

ואם אני ממש רוצה לדעת איך מגיעות לבלו נוט?

"האמת היא שהקלטתי את אלבום הבכורה בניו יורק ואחר כך נסעתי לטייל בדרום אמריקה. הגשנו את האלבום לכל המועדונים הגדולים. באמצע הטיול התקשרו אליי ואמרו, 'בואי תשיקי את האלבום שלך פה'. עם כל אהבתי לבוליביה, אף מוזיקאית לא תגיד 'לא' לזה. זו בהחלט הייתה חוויה חד-פעמית ומהממת. זה מקום מדהים שניגשים אלייך אחר כך."

כמו הברודוויי של עולם המוזיקה.

"לגמרי. זה היה מרגש. היו עוד הרבה רגעים מרגשים נוספים והפרויקט הזה של סטינג מאוד מאוד מרגש אותי."

מה מניע אותך ליצור ולפרוץ גבולות? זה מצריך אומץ גדול ברמת החשיפה וביצירת שיתופי הפעולה.

"יש את העניין של היצירה. אני גם כותבת לתיאטרון וכותבת בעברית. אני חיה יצירה. זאת המהות שלי - יצירה וההתפתחות בתוכה. אין לי דרך אחרת. היצירה לא שואלת אותי, היא דורשת ממני שינוי והתפתחות ולהיות בתנועה.

"העניין של העמידה על במה זה עבורי פן אחר שדורש ממני להסכים להיחשף ברובד אחר שלא ברובד של הכתיבה עצמה. יש לי שני כובעים - של מלחינה ופרפורמרית. היצירה לא מצריכה ממני כלום, היא פשוט מגיעה וזורמת. ההופעה דורשת ממני חשיפה ושיתוף. אני עובדת על זה. זה תהליך אינסופי של לנשום ולשחרר. ואני מאוד אוהבת לשתף עוד אנשים ביצירה וגם שירה עם הקהל. בכלל, שירה משותפת היא דבר מאוד עוצמתי בעיניי."

ורד דקל, צילום: מיכל מוריוסף

ערוץ יצירתי חדש

אז לגבי המנדלות - בכל זאת, יש להעניק תשובה מלאה לשאלה שפותחת את הכתבה - דקל טוענת שנתקלה בהן לגמרי במקרה. והמקריות הובילה לפרויקט עליו היא שוקדת בימים אלה, שמשלב בין מנדלות שיצרה ובין מוזיקה שכתבה בהשראתן.

"זה קרה בטעות לפני שנתיים וחצי", היא משחזרת. "בחיים לא עשיתי משהו שלא קשור למוזיקה. איכשהו באותו זמן הגעתי לאחת מהסדנאות האלה וביקשו שם לצבוע מנדלה. זה היה סבל. המהות של המנדלה היא מהות פנימית, היא לא נועדה ליופי. זה כמו מדיטציה והתבוננות פנימית. לא הבנתי למה אני כל כך סובלת. בעקבות זה החלטתי ליצור מנדלות שונות במשך 30 יום. איכשהו התפתחה שם אהבה מאוד גדולה. יש אנשים שעושים מדיטציות או יוגה ואני גיליתי את המנדלה. נחמד לי שיש לי עוד משהו לצד המוזיקה, עוד ערוץ שנפתח שגם מדבר על התמסרות, זרימה ושינוי."

יש הרבה השוואות בעולם הרוח בין המוזיקה לעניינים האלה, של גוף-נפש והתבוננות פנימה.

"נכון, זה פוגש אותי כל פעם במקום אחר. היו תקופות שהמנדלה חיזקה לי את המהות של האלתור - לקחת קו ולהמשיך אותו, בלי לבקר או לנזוף בו ולנוע איתו בהתמסרות ולהפתעתי ראיתי שזה השפיע על האופן שבו אני כותבת.

"יש לי קבוצת שירים למופע הבא שנקראת 'כל שיר הוא מנדלה'. כשהתחלתי לצייר פתאום כתבתי שירים מתוך זה או בהתאמה לזה. יש שם אותו סוג של אנרגיה. יש פרויקט שארצה לממש בעתיד של מוזיקה כשהמנדלות מוקרנות ב-360 מעלות. זו הפנטזיה, שהקהל יושב ושומע מוזיקה ורואה את המנדלות. האנרגיה שעוברת דרכן והצבעים שלהן מעבירים את הצופה חוויה פנימית. אני לא הולכת למקום של מוזיקה קדושה, אבל אין ספק שזה נותן עוד מימד ומספק איזשהו שקט."

יכול להיות שבעוד כמה שנים נדבר ותגיעי לתחום יצירתי חדש.

"אני פתוחה. המנדלה היתה קריאה פנימית חזקה. רציתי לצלול לתוך זה ולהבין לתוך מה זה מוביל. עם המוזיקה התחלתי כשהייתי בת שמונה, אז אני מניחה שגם שם הייתה איזושהי קריאה."

המופע "פאן-טסטינג" של ורד דקל ייערך ביום שישי, 8 במרץ 2019, בשעה 21:30, במסגרת פסטיבל אישה בתיאטרון חולון. רכישת כרטיסים ופרטים נוספים בטלפון: 03-5023001, או באתר תיאטרון חולון