|
|
שולחים לי הודעות מטורללות כמו 'השירים שלך גרמו לי להיות שלמה עם עצמי', או 'אחותי, שינית לי את החיים'. זה מטורלל ברמות. הגעתי לנקודה בקריירה שנוער זר מתייג אותי בפוסטים שבהם הוא מבצע קאברים לשירים שלי. זו נקודה שבה את מבינה שפרצת את מחסום המשפחה והחברים וזה יותר גדול מזה. יש אנשים שמקשיבים למוזיקה שלך בבית שלהם, בחדר שלהם, עד כדי כך שהם רוצים לעשות את זה במילים שלהם."
|
|
|
|
אחרי ששרה ברחובות, עברה ב"כוכב הבא" וסגרה 30 הופעות בשנה, קלברמן משיקה אלבום בכורה לפני כשנה חיפשתי מוזיקאים שמנגנים ברחוב לצורך כתבת טלוויזיה שעשיתי, וככה הכרתי את עלמה קלברמן, אז בת 20, שסיפרה על התקופה בה ניגנה ושרה ברחוב עם מנור רוקוביט. השניים קראו לעצמם "עלמנור". קלברמן ייצגה, באופן מסוים, את דמות היוצר הצעיר שמרוכז במטרה שלו ומבין שהרחוב יכול להיות במה לגיטימית בדיוק כמו הבמה שמספקת תכנית הטלוויזיה "הכוכב הבא", שגם בה השתתפה.
משהו בדמות של הילדה הצעירה הזו, מין תינוקת-מבוגרת מוכשרת ומלאת אישיות שנוגסת בכל אפשרות שנקרית בדרכה בנחישות ואנרגיה של אחת שיודעת, נגע בי כבר באותה שיחה ראשונה. התחושה הייתה שהיא מאלה ששמות את כל הנשמה שלהן על המדרכה ומעיפות אותה לכל הכיוונים, בלי פחד להישרט או להיכוות, ובידיעה מוחלטת שהיא תשוב ותעמוד בכל פעם מחדש על הרגליים.
שירת נשים
"לו היית פה/ מה היית אומרת/ מה היית מספרת/ האם היית מדברת איתי?// לו היית פה/ מה היית חושבת/ עם מי היית יושבת/ האם היית אוהבת אותי?// הייתי צופה בך מרחוק עושה גלים של צחוק// ואולי במקום הייתי שומעת קטעי שיחות שלך עם אחרות/ יודעת לפחות שזכיתי להיות// כשהיית פה/ איך היית שותקת/ בשקט מתנתקת/ אף פעם לא צוחקת איתי/ בטח שלא בגללי" ("לו היית", מילים ולחן: עלמה קלברמן)
במוצאי השבת הקרובה, 6 באפריל 2019, תשיק קלברמן את אלבום הבכורה שלה, "שֵׁדָה", שיצא ממש בימים אלה גם בפורמט הפיזי - שהוא כבר פחות שכיח ומובן מאליו בתקופה הדיגיטלית. ב-20:30 בערב תעלה לבמת פאפאיתו עם ההרכב שלה שכולל את עפרי כספי בבס, עדן ג'משיד בצ'לו, יואב לחוביצקי על התופים, עומר ריז'י בקלידים וניצן ציפרוני בגיטרות חשמליות. בהופעה היא תארח את מיקה טל.
עלמה קלברמן, צילום: שליו מימון
"יש בך קסם/ואת מכשפת/ אין זה הוגן/ כלפי המתאהב/ אוי, מה עשית לי ללב?// לא די לך לדעת/ שרציתי המון?/ היית חייבת להשאיר בי טעם/ של הרבה יותר מעוד// איתך זה הכי גבוה/ והכי אפשר ורצוי לנגוע/ ובך הכי בא לי/ ונראה לי שתמיד יש למה לצפות// יש בי שקט/ כשאת מנשקת/ כי יש לך טעם/ שמעביר בי רטט// והטירוף שבלב עולה לי מהר לשפתיים/ מהר לעיניים, מהר לידיים/ מספיק מהר – אפשר כבר לצעוק// איתך זה הכי גבוה/ והכי אפשר ורצוי לנגוע/ ובך הכי בא לי/ ונראה לי שתמיד יש למה לצפות// בשיכרון חושים אני סביבך ואת סביבי/ והכל אפשרי/ וטוב לי להיות מעורבבת ככה, ביחד, בלי פחד, מיטה אחת, למעלה" ("שדה", מילים ולחן: עלמה קלברמן)
לפני כשנה יצא השיר "שדה" כסינגל השני מתוך האלבום שלה, והפך את קלברמן לאחת מיקירות הקהילה הלהט"בית. הוא לא חריג בין 11 שירי האלבום, שרובם עוסקים במעין דיאלוג חשוף וחזק בין קלברמן לבין מאהבות לשעבר או לעתיד שלה, בלי לרמוז ובלי לעדן. מול האמירות הישירות מאוד שלה מעביר הצד המוזיקלי סיפור מעודן בהרבה, כמעט מיינסטרימי. ההיפך מהחספוס שמצופה ממי שמכירה מקרוב את העבודה ברחוב.
"'שדה' זה שיר על האהבה הראשונה שלי", מספרת קלברמן, "אהבה שהייתה לא הייתה. 'שדה' זה מושג מורכב. מצד אחד הוא קוסמי ומכושף ומצד שני זה קצת שלילי, קצת בלתי ניתן לעצירה, וכזו הייתה האהבה הזו. לא תוכנן שזה יהיה שיר היציאה שלי מהארון, אבל בדיעבד הוא היווה את היציאה הפומבית ממנו. זו הצהרה. זה שיר לסבי שמתפרסם ככה בתוך קהל כזה, והרבה זמן פחדתי להוציא אותו. לא רציתי. לא העזתי להניף את הדגל הזה. תוך כדי תהליך העבודה הבנתי שהשיר הזה צריך לצאת כי הוא טוב וצריך לשים אותו בחוץ. ואז, או שהולכים איתו עד הסוף, כמו כל דבר, או שלא. בדיעבד זו הייתה המתנה הכי גדולה."
לצאת מהארון זה עדיין כזה ביג דיל ב-2019?
"בחוויה האישית שלי גם אני חשבתי, מה זה משנה? למה לדבר על זה? זה חלק ממני וזהו. אבל עם הזמן זה הרגיש יותר ויותר כמו משהו שהוא מאוד דומיננטי בחיים שלי. אחד הדברים שהכי מעוררים בי השראה זה נשים. זה אחד הדברים שאני הכי כותבת עליהם, וזה נהיה משהו שחייבים לדבר עליו, ולא להתייחס אליו כאל דבר מובן מאליו, כי זה לא.
"למרות שכבר 2019, זה עדיין לא עובר לכולם בגרון בקלות. זה לא בהכרח ביג דיל, אבל זה עדיין מין משהו מסקרן כזה, לא מספיק מוכר, לא מספיק מדובר, ברמה הכי בסיסית. בשביל סטרייט שלא מכיר מישהו מהקהילה הלהט"בית זה דבר מסקרן, זר, שונה, והוא חייב לשאול שאלות. כל מפגש כזה מייצר את אותן השאלות. מהכי בוטות, כמו 'מה זה נקרא שאתן שוכבות?' ו'איך אפשר?', ו'לא חסר לך?', ועד..."
"אף פעם לא היית עם גבר?"
"בדיוק, ו'איך הגיוני שלאקסית שלך יש חבר היום? היא לא לסבית?', ו'איך את יכולה לדעת שאת לסבית אם אף פעם לא היה לך חבר?'. כל אלה שאלות טובות שיש להן תשובות טובות, שחייבים לשאול אותן, בדיוק כמו שאם אני אסע להודו אני בטח אשאל אותם את השאלות הכי בסיסיות. זה שם."
"את מקודשת לי, הרי/ את מקודשת לי, הרי/ שפירושו שהדברים מונחים במקומם/ ובאת לי לא סתם" ("קידוש נשמות", מילים ולחן: עלמה קלברמן)
אז רוב השירים באלבום שלך הם על נשים
"קצת לצערי, כן. קיוויתי שזה לא יהיה רוב התוכן. פעם כתבתי יותר על נושאים חברתיים ושאלות קיומיות, והיום קצת יותר על אהבה."
ואת בזוגיות עכשיו?
"לא... לא בזוגיות כרגע. כרגע כותבת על נשים סטרייטיות בעמדות כוח שניסיתי להעביר לצד שלנו..."
למה ככה?
"זה תמיד ככה. אנשים סביבי שמכירים אותי אומרים לי, את חייבת להפסיק עם הסטרייטיות האלה. אבל זה לא יקרה. בסוף זה תמיד מה שנותן לי השראה. מה אני אעשה. כל השירים הכי יפים הם עליהן. כשהייתי יותר צעירה הייתי רק עם סטרייטיות, תכלס."
יותר צעירה?
"כן. בת חמש עשרה, שש עשרה."
באיוונט של ההופעה שלך כתוב שהכניסה מתחת לגיל 18 אפשרית. באיזה קטע? על מי בדיוק את בונה?
"אחד הדברים שאני עושה בשנתיים האחרונות זה כיתות אמן לנוער בכל הארץ, דרך איגי (ארגון הנוער הגאה – ט.ג.). בשנה האחרונה נתתי על זה גז, וזו חוויה מדהימה עבורי ועבורם. השבוע נסעתי עד אילת בהתנדבות כי אין תקציב ב'איגי', וכי זה הכי משמעותי בעולם. זה תמיד מתחיל ב'אין לי כוח להתרכז שעה וחצי' ונגמר ב'כמה זמן יש עוד? אל תלכי, תישארי'. ותמיד לראות את העיניים הנוצצות שלהם כשאני שרה בלייב, ותמיד בסוף הם רצים אליי כמו מגנטים קטנים, עם 'רק רציתי להגיד, רק רציתי לשאול', הכי מתוק שיש.
"אז היה לי ממש חשוב שהם יוכלו להיכנס ולהגיע להופעה. בהתחלה 'פאפאיתו' לא הסכימו, כי זה בר, ואלכוהול ולילה, אבל ממש התחננתי. האלבום הזה, כמו שהוא שלי, הוא שלהם. אני לא יכולה להסביר לך אפילו. באילת יש לי חברה שאמרה שזה מרחיב את הריאות. זה מרחיב את הריאות להיות נער גאה ששומע מוזיקה להט"בית בשפה שלו. אני לא יכולה לתאר לך את החוויה הזאת. זה לא מספיק קיים. אין לנו כמעט שירים של לסביות. תודה רבה ליהודית רביץ ולקורין אלאל, אבל זה לא מספיק.
"אין כמעט נערה לסבית שלא אומרת לי, 'זה מזכיר לי את האקסית שלי', או 'זה עזר לי להיות מי שאני', 'זה גרם לי להתחיל לכתוב כנקבה לנקבה'. שולחים לי הודעות מטורללות כמו 'השירים שלך גרמו לי להיות שלמה עם עצמי', או 'אחותי, שינית לי את החיים'. זה מטורלל ברמות.
"הגעתי לנקודה בקריירה שנוער זר מתייג אותי בפוסטים שבהם הוא מבצע קאברים לשירים שלי. זו נקודה שבה את מבינה שפרצת את מחסום המשפחה והחברים וזה יותר גדול מזה. יש אנשים שמקשיבים למוזיקה שלך בבית שלהם, בחדר שלהם, עד כדי כך שהם רוצים לעשות את זה במילים שלהם."
"קבעתי הופעה מול 250 אלף איש"
עם כל ההתרחשויות האלה, למה את לא מופיעה עכשיו כמה שיותר ובכל מקום?
"לאט לאט. בקיץ, בזכות 'שדה', חשבתי, אולי אני אצליח להופיע בשבוע הגאווה. החלום הגדול היה שיום אחד אני אופיע במצעד הגאווה הגדול בארץ, בתל אביב, אבל עד אז אני אופיע בדברים הקטנים יותר. התחלתי לקבוע המון הופעות באירועי גאווה, והיו איזה 30 אירועים כאלה השנה, שזה מטורלל, ובסופו של דבר החלטתי לזרוק את החכות שלי גם לירושלים וגם לתל אביב, למרות שחשבתי שזה היה חסר תקווה. השארתי הודעה עם הקליפ בפייסבוק של המצעד בתל אביב, מישהי ענתה לי ונתנה לי את הטלפון של המפיקה, המפיקה ביקשה ממני שאשלח לה חומרים במייל, ואז אמרה לי, 'סבבה, נראה לי שאפשר לקבוע'", היא צוחקת.
"הייתי בשוק. זה חלום שראיתי אותו קורה לפחות בעוד ארבע שנים. וככה, מהיום לעוד שבוע, קבעתי הופעה מול 250 אלף איש, אני ונסרין קדרי על אותה הבמה. ככה גם בבאר שבע, מול אלפי אנשים, עם הראל סקעת על אותה הבמה. מטורלל. פתאום נחתו עליי 30 הופעות בקיץ, כאילו אני איזה רוק-סטארית מטורללת.
"אז הופעות בארים מול ארבעה אנשים זה פחות הקטע שלי. אני רואה את זה יותר גבוה מזה, ומנסה לשמור על זה. לפני חמישה ימים קיבלתי הודעה מבחורה באנגליה שנתקלה במוזיקה שלי. היא כותבת על דברים קווירים, והתאהבה באלבום למרות שהוא בעברית. אחותה הקטנה גרה בישראל. וכל מה שקרה בשנה שעברה עם אירועי הגאווה גרם לי לחשוב שאין סיבה לעצור בארץ. יש כל כך הרבה יהודים וישראלים בעולם, שאני בטוחה שהחוויה של לשמוע מוזיקה להט"בית בעברית היא עוד יותר אינטנס כשאתה מחוץ לקרקע שלך, וזה החלום הבא. יצרתי קשר עם מוזיקאית ניו יורקית ישראלית להט"בית, ושלחתי מיליוני מיילים, ואני מחזיקה אצבעות. מי יודע."
עלמה קלברמן, צילום: שליו מימון
פתאום "הכוכב הבא" נשמע לי קצת מוזר בהקשר שלך, לא? מה היה קורה אם היו בוחרים בך ושולחים אותך לאירוויזיון?
"הרחוב היה הבמה הכי פרועה שיצא לי לעמוד בה, וממנה משו אותנו, את 'עלמנור' ל'כוכב הבא', והגעתי לנבחרת. הספקתי עד שהגיעו ל-16 איש, והאמת שהייתי אז די צעירה פעורה, ולא כל כך ראיתי את זה בשום מימד. זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי על אחת הבמות הענקיות בארץ, ואם הייתי זוכה כנראה שהייתי מסיימת לחטוף שבץ ואז מתאבדת על זה. נראה לי שהייתי מנסה, לפחות. בזה בחרתי. אין לי מסלול אחר. כך או כך זה היה קורה. אחרי ה'כוכב', הדרכים של מנור ושלי התפצלו והתחלתי לעבוד לבד על האלבום ממש לפני שהתגייסתי, בגיל 18."
זה מאוד מתחבר לדבר הזה שהרגשתי ממך, של מישהי מאוד חזקה וממוקדת ביעדים שלה
"זה יותר מזה. ברור שאני אעשה. אני עושה, כל יום. אני לא ישנה, אני עובדת על הדבר הזה, זה פרויקט חיי, וברור לי שזה יקרה. היום אני יכולה להגיד שאיפה שלא תושיבו אותי - אמצא את השפה שלי. כבר יש לי אותה."
סליחה על השאלה הפשטנית, אבל את באה מאיזו ילדות קשה שהפכה אותך נחושה כל כך?
"ממש לא היה לי איזה סלאמז. דווקא סך הכל גדלתי בבית ספר פתוח חלק מהזמן, וקצת פנימייה, וכל הזמן חיפשתי את החופש והיצירה. נראה לי שמה שאת מרגישה זה בטח את הנטייה שלי לעצמאות ולקחת את הכל בשתי ידיים בעצמי. קצת 'אם אין אני לי אין לי', כזה, שזה דבר ששוטף את כל הגזרות בחיים שלי, וגם את הקריירה. וזו שאלת השאלות. אני לא יודעת על מה בדיוק לשים את האצבע. כנראה שיש איזה חוסר בדמות מובילה ואחראית מעליי, ולכן הנטייה הטבעית שלי היא לקחת הכל בעצמי, בין אם אני יודעת איך ובין אם לא, ולעשות."
וזו לא התשובה, החוסר הזה?
"יש לי שני הורים, אקדמאים, הכל על פניו בסדר, היחסים הם בסדר, אבל לפעמים יש דברים שהם כנראה בשפה יותר עמוקה ממה שאני יכולה אפילו לפרש במילים, ויש איזה חור, ויש בחיים הרבה תלאות ותהליכים שכנראה בליבה שלהם הייתי קצת לבד, ומתוך זה ילד מוצא בסוף את הדרך שלו."
עצמאית בשטח
תספרי לי קצת על הבחירה בתאיר סיבוני להפיק את האלבום מוזיקלית
"האמת שהסינגל הראשון היה עם מפיק אחר, וזה לא הסתדר בינינו, ואז תאיר כתב לי הודעה ממש סתמית בפייסבוק, שהוא ראה אותי, ואם אפשר להיפגש, והפגישה הייתה סבבה, אבל כשיצאתי מהבית שלו הוא שלח לי הודעה ארוכה ונורא אמתית כזאת ולבבית, על זה שהוא נהנה מהפגישה, שאנחנו יכולים לעבוד טוב ביחד, שהחומרים טובים ושהוא ישמח שנעשה את זה. ככה, בלי לחכות שנכיר, בלי לשחק משחקים, בלי ניים דרופינג. אז הרגשתי שיש לי מישהו שאפשר לעבוד איתו וזה באמת היה נפלא. זה עדיין נפלא. אנחנו ממשיכים לעבוד ביחד.
"תאיר הוא יחסית בתחילת דרכו אבל כבר יש לו גושפנקות מטורללות. הוא כתב את המחזמר 'סוליקה' בתום לב, עם חבר, מתוך אהבה ליצירה, וזכה בפרס אקו"ם על התמליל הטוב ביותר, וזה רץ כבר שנתיים בכל הארץ, עם נסרין קדרי ורעות אלוש. הוא אוהב לגוון והוא עושה גם אינדי פופ, שזה יותר השורש, אבל גם מוזיקת עולם וגם רוק, וזה נורא מתחבר כי גם אצלי האלבום הוא איזה גיבוב. יש בו פתאום פופ מתוק לצד בלדות קורעות לב וחזה."
למה בעצם להוציא היום אלבום פיזי, בעידן הכל כך דיגיטלי הזה?
"כי אני אוהבת. אני אוהבת אלבומים. פעם לא הייתי בקטע, אבל היה לי אוטו בלי כבל אוקס שאפשר לחבר לטלפון, אז היה לי רק רדיו, אבל רציתי לשמוע דברים שלי, אז התחלתי להעמיס דיסקים ונפתחה לי הצ'אקרה, לגמרי. עכשיו זה מקדש של דיסקים בחדר שלי. לקחתי גיטרה והפכתי אותה למדף דיסקים מושלם."
זה המון כסף להוציא אלבום, עם קליפים, עם הכל
"זה טירוף. אני לא יכולה להגיד לך איך עשיתי את זה. כנראה שאלוהים מחזיק אותי מעל המים, כי ה-80 אלף שקל האלה - שזה לא מספיק - זה לא משהו שהיה לי. אז כל יום ביומו אני עובדת בדבר אחר. לא מזמן ספרתי: אני בת 21 ועבדתי כבר ב-35 מקומות עבודה שונים. תמיד בהתאם למוזיקה, מה שמתאים באותה תקופה. בתקופה של הפקת האלבום, לדוגמה, כשהייתי פעמיים בשבוע באולפן, ולא כל מקום עבודה מאפשר את זה, עבדתי בעבודות מזדמנות בכל הארץ."
איזה מקום עבודה הכי מטורף את זוכרת?
"אני צריכה לשחזר כי יש יותר מדי, אבל הקמתי חברת בת קטנה, לאבא של חברה שיש לו פרדס תפוזים. הוא תמיד רצה להקים חברה של מיצים טבעיים עד הבית, ובאינסטינקט שלי אמרתי לו, יאללה, ועשיתי הכל מאפס. בחודשיים היה הכל. מיתוג, סטיקרים, השוואות מחירים, בחרנו שם, בניתי גרפיקות, עשינו הדפסות, קנינו פלאפון, עשיתי ראיונות עבודה, גייסתי עובדים, משמרות התחילו לרוץ, סידורי עבודה, מה לא."
עלמה קלברמן, צילום: שליו מימון
ומה קרה?
"לא הסתדרנו מספיק טוב והוא היה קצר ואחרי חודשיים הוא אמר, 'אני לא מרוויח מזה, אני רוצה להפסיק'. אמרתי לו, אתה יודע שלוקח הרבה יותר זמן עד שמתחילים להרוויח, וקודם כל מפסידים. אבל הוא פשוט חתך. הרמתי לו את כל הדבר הזה והוא פשוט הפסיק בוקר אחד."
איך ידעת את כל הדברים האלה בגיל 20?!
"יש לי את השריטות שלי, את יודעת. את שומעת את הדברים היפים אבל כשאני שכירה זה אסון. אני תמיד על סף פיטורין כי אני יותר מדי מגדילה ראש, ורוצה לשבור היררכיה, ולקחת אחריות, ולהסתכל על הבוסית שלי כעל בת אדם, והיא רוצה רק להיות הבוסית שלי."
"ואילו תתן לי עוד זמן, ותמלא החלל/ אולי יתגלו בי עוד כוחות לסיים המשפט" ("תפילה", עלמה קלברמן)
עלמה קלברמן תופיע במוצאי שבת, 6 באפריל 2019, בשעה 20:30 בבר פאפאיתו בתל אביב
03/04/2019
:תאריך יצירה
|