מסורת זיכרון מיוחדת
 
את הדרך מיום הזיכרון ליום העצמאות עושים אנשי קיבוץ נירים במרוץ לפיד ייחודי שמתחיל באדמות דנגור, שם שכן הקיבוץ במקור, ומגיע למיקומו הנוכחי של הקיבוץ, במרחק של כ-18 ק"מ משם.

14 שעות לאחר ההכרזה על הקמת המדינה התרחש על אדמות דנגור (שנרכשו בידי שלום דנגור) קרב בין אנשי נירים לבין חיילי חיל המשלוח המצרי שניסו לכבוש את אדמות הקיבוץ. בקרב הזה הצליחו בני הקיבוץ לגרום לצבא המצרי לסגת מאדמתם, והעניקו לקיבוצם מיתולוגיה משלהם.

שמונה מחברי הקיבוץ המייסדים נהרגו בקרב, והשנה יקיימו בנירים – השוכן בעוטף עזה - את מסורת הזיכרון המיוחדת שלהם, כשברקע הדי הזיכרון המאוד קרוב של הלוחמה בשבוע האחרון. 
 


צילום: ארנון אבני




אופטימיות היא שם המשחק
 
"ברור לנו שאי אפשר להיות לא אופטימיים. זה פשוט לא לעניין", אומר ארנון אבני, (66), בן הקיבוץ. "להסביר שאנחנו אופטימיים זה להכיר בהנחה שיש אפשרות אחרת. מבחינתנו אין אפשרות אחרת. אנחנו חיים את החיים כמו כל עם ישראל, וזה החלק שלנו בסיפור הגדול של ישראל. יש לנו את הפינה שלנו, וזה יותר מקום לגאווה מאשר לאבל.

"הקרב על דנגור היה האירוע המכונן של נירים. אני בתור ילד הייתי בטוח ששם הוקמה המדינה. מבחינתנו, ההורים שלנו הם אלה שעצרו את המצרים. בפועל המצרים המשיכו עד אשדוד, עד צומת 'עד הלום', אבל אנחנו חשבנו שזה הם, כי הם ניצחו בקרב. הם נשארו במקום."

52 שנה מקיימים אנשי נירים את המרוץ, ומציעים דרך אחרת להתמודד עם הזיכרון. דרך שיש בה יותר חיים מאשר מוות, יותר איזון מאשר התלהמות, ושמירה על קול שמזכיר את מה שהיה פה פעם הניגון המרכזי, שלאט לאט נזנח עד שהוא נשמע חתרני כמעט על רקע פסקול התקופה הנוכחית.

"גם אצלנו יום הזיכרון מתחיל בבית הקברות", אומר אבני. "בשעה 11:00, כמו כל עם ישראל, אנחנו מגיעים לבית הקברות שלנו, ושעתיים-שלוש לאחר מכן אנחנו נוסעים לדנגור ומתחילים את טקס יום העצמאות שלנו עם המרוץ.  לוקחים את הלפיד ורצים איתו מרוץ שליחים עד נירים. מריצה רגלית התחילו לנסוע יותר עם אופניים, מהכביש הראשי עברנו לכבישי שדות, ליד ניר יצחק, ליד מגן, ואנחנו רצים או נוסעים לאורך הכביש, עם הילדים. בדרך יש איזו תחנת אמצע שבה עושים מדורה עם קרטושקס, עם ארטיקים, כאלה. 
 


מרוץ הלפיד של נירים, צילום: ארנון אבני



להעביר את רוח דנגור
 
"באופן מסורתי מי שנושא את הלפיד זה ילדי קבוצת הבר מצווה של אותה שנה. לפעמים אלה קבוצות קטנות אז אנחנו לא מכבידים עליהם ולא תמיד הלפיד מגיע ממש ברגל... כשאנחנו מגיעים לנירים יש מפקד אש שגם אותו הכינו מראש בני המצווה, עם כל מיני כתובות. לפעמים כתובות של דחקות, לפעמים כל מיני סיסמאות קצת פתטיות, קצת פטריוטיות, יש הכל, כל מה שבא. ואז הם מביאים את הלפיד. וזה העניין הסמלי של להעביר את רוח דנגור, הרוח של הגיבורים שלנו - לנירים."

אתר זיכרון דנגור בנגב המערבי בתכנון חיליק ערד

ואין חשש שאתם מעבירים אליהם יחד עם הרוח הזו גם ציפיות כבדות להיות הגיבורים הבאים?

"השאלה שלך היא שאלה שכולם מתחבטים בה פה, אבל התשובה ניתנת בפועל. מי שחי פה חי פה. אחרי 'צוק איתן' קלטנו 22 משפחות, למרות שנהרגו פה אנשים. החיים פה הם טובים באופן כללי. יש פה הנחות כלכליות שהמדינה נותנת על מנת להביא את האנשים האלה, יש מערכת חינוך טובה, יש קהילה, הסביבה היא סביבה מאוד תומכת לילדים. כאן, למשל, אף אחד לא בפאניקה כשילד נעלם. פשוט הולכים לחפש בבית של השכן.

"המרוץ הוא אירוע נחמד. ילדים מאוד אוהבים אותו ואני חושב שכמשהו סמלי הוא הצליח, איכשהו, למצוא את המאזן הנכון בין משהו שמספר סיפור אמיתי לבין הדרך שבה הוא קשור למציאות. זה לא מדהים. אני, באופן אישי, לא אוהב כל מיני דברים מדהימים. זה טקס שהוא מאוד מקומי, אלה הגיבורים שלנו. היום, כשאני בוגר, אני לא חושב שדור ההורים שלנו ניצח את המלחמה, אבל זה היה חלקנו במלחמת השחרור, אלה היו הגיבורים שלנו, ואנחנו שומרים על זכרם ועל רוחם, ואנחנו מביאים את זה לנירים. והאמת, לצערנו נאלצנו להשתמש ברוח הזו מדי פעם, כולל השנה, לפני כמה ימים."

מרוץ הלפיד של נירים, צילום: ארנון אבני



ובכל זאת מצליחים להתמודד עם הזיכרון דרך החיים ולא דרך המוות

"באופן כללי ברור שזו הגישה שלנו. גם הסיפור של אלה שנהרגו הוא סיפור אופטימי. הוא סיפור גבורה. הוא לא סיפור של אבל. יש לו ממד של זיכרון, אבל זה לא מקום לבכות. גם כשאני בא לבית הקברות שלנו, יש לי מצד אחד את הקבר של אחי שנהרג פה כשעלה על מוקש בשנת 71' – אני עובר לידו, רואה שם את הדגלון שאיזו חיילת באה בבוקר ושמה לידו, אבל בסוף כולם מתכנסים ליד קבר האחים, וכמו שאר חברי הקיבוץ, גם אני נמצא ליד קבר האחים ולא ליד הקבר של אחי, כי הסיפור הזה הוא עניין ציבורי. זו האנדרטה שלנו ליום העצמאות."



קבר האחים המקורי בדנגור לאחר הקרב ועליו מצבה מאולתרת: הבחור האמצעי עם כובע טמבל הוא חיים שילה – גיסו של דן צור, מאי 1948 (מקור: ארכיון נירים)  



"לא הפכנו לחברה מיליטריסטית"
 
"תראו רבותיי שיגיע היום/ אצלנו בגבול יהיה עוד שלום/ ואנחנו ניסע לחאן-יונס לסרט/ עם עבד אל ווהב, בערבית מדוברת./ יבוא עוד היום וניסע אז כולם/ אל חוף אל-עריש ונשחה שם בים/ ונאכל שם פלאפל, נשתה שמה ערק/ נמצוץ מנרגילה, נלגום גם קפה"// ("שיר השלום" מילים ולחן יצחק ציקי דינשטיין)

"זה ההמנון של הקיבוץ שלנו", ממשיך אבני. "זה השיר של נירים. לא הפכנו לחברה מיליטריסטית. כשאני הייתי ילד במקום הזה שהוא חלק מהיישובים שנמצאים על קו הגבול, הייתי מסתובב, בתור נער, על הטרקטור, ועושה דרכי טשטוש, דרכים שעושים כדי לבדוק בבוקר אם יש עליהם עקבות, כדי לשמור על הקו. אלה היו החיים שלנו. גרנו ליד הגבול, שלפעמים יש בו כל מיני חדירות ומארבים וחיילים שהסתובבו הרבה, אבל החיים שלנו היו בסך הכל שמחים. לפעמים נהרגו אנשים, אבל לא פיתחנו אתוס מיליטריסטי מדי. אנחנו יישוב שוחר שלום."



קבר האחים עבר לבית הקברות של קיבוץ נירים וכאן הציב דן צור מצבת זיכרון בלב גינה קטנה, תמונת יחסי ציבור

איך אתה מסביר את זה?

"זה עניין היסטורי. הקיבוצים הוקמו על ידי גרעינים שבאו ממפלגות השמאל. עכשיו זה לאט לאט ישתנה, כי הקיבוצים כבר קולטים אנשים שלא באו דרך גרעינים תנועתיים.

"לי, כמו שאמרתי לך, יש אח שנהרג פה ב-71', ומחר אני בטקס הזיכרון האלטרנטיבי יחד עם הפלשתינאים. את הטקס הזה ייסדו הורים שכולים. לפי דעתי כך צריך לעשות. אם אתה רוצה שלום אתה צריך להכיר בזה שגם להם כואב. אתה הולך לשם ופוגש אותם ואתה יודע שגם הם באו מאותה הסיבה. גם הם ספגו מאתנו לא פחות - והם באים ליום זיכרון יחד אתנו, וצריך לכבד את זה."

מרוץ הלפיד של נירים, צילום: ארנון אבני



גם מי שלא קשור לנירים יכול להגיע למרוץ?

"הטקס הזה מושך אליו כל שנה הרבה מאוד אנשים שהם לא מנירים. רצינו להפוך את זה לאירוע של כלל המועצה ולסיפור יותר גדול ואז התברר שזה דורש עלויות גדולות של ביטוח, אז אנחנו רצים, ומי שבא לו להצטרף, אהלן וסהלן."

ארנון אבני, צילום עצמי

המרוץ יתחיל ב-8 במאי 2019 ב-17:00 באנדרטת הזיכרון בדנגור (סמוך לקיבוץ סופה, אתר קיבוץ נירים המקורי). כולם מוזמנים