במאי ומתרגם ההצגה "הפקר" בתיאטרון באר שבע שבמרכזה מלחמת האחים והרס הדמוקרטיה בקונגו: "הם יכלו להיות אנחנו"
"אני מזמין אתכם להקשיב. להקשיב. זו מילה גסה בתיאטרון היום, אבל להקשיב", אומר המחזאי והבמאי עידו ריקלין, רגע לפני העלאת המחזה החדש שתרגם וביים בתיאטרון באר שבע, "הפקר". "יש פה סיפור עם הרבה קולות שונים מאוד. זו בעצם יצירה ל-14 קולות, וקל להגיד 'זה קרה אי שם', אבל תקשיב. כשאמיר קריאף, בתפקיד הגבר המפוכח, מדבר על הרס הדמוקרטיה, הוא לוקח מיקרופון ומדבר אל הקהל ישירות, כדי שיקשיבו לו. כששרה וינו-אלעד, בתפקיד המאמא, גיבורת המחזה, מדברת אל הגברים שעל הבמה, אני אשמח אם הגברים שבאולם יקשיבו לה. אני מזמין אתכם להקשיב."
הפקר צילום: מעיין קאופמן
מאמא קוראז' בקונגו
את "הפקר" – Ruined, בשמו האמריקאי – כתבה המחזאית לין נוטג' לפני 12 שנים. ב-2009 זכתה עליו בפרס הפוליצר. הפקת תיאטרון באר שבע היא הפעם הראשונה בה עולה המחזה על במה ישראלית.
"במשך כמה שנים חלמתי לביים את 'אמא קוראז'", מספר ריקלין, "אז הסתכלתי קצת בוויקיפדיה על הערך של 'אמא קוראז' ופתאום אני קורא שם שיש עיבוד אמריקאי ל'אמא קוראז' שבו סיפור העלילה מתרחש ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. זה נורא הדליק אותי, אז קניתי את המחזה באמזון, וגיליתי שהמחזאית אמנם תכננה ליצור עיבוד כזה, אבל יצרה בסוף מחזה חדש בהשראתו, שהוא כבר מזמן לא 'אמא קוראז', אלא מחזה שעומד בפני עצמו. התחלתי לקרוא אותו, ונשאבתי פנימה".
במרכז סיפורו של "הפקר" עומדת מאמא נאדי, המנהלת עסק שמנסה להיות שטח הפקר נייטרלי בין שני מחנות יריבים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו (מעכשיו רק 'קונגו' למען הקיצור), ולשמור שם על עצמה ועל "בנותיה", נשים צעירות שנזרקו ממשפחותיהן לאחר שסבלו ממעשי טרור ואונס אכזריים במלחמת האחים העקובה מדם המתרחשת בקונגו.
"אני לא אדם מספיק משכיל ברמה של פוליטיקה בינלאומית", מוסיף ריקלין, "ולא היה לי מושג על הסיפור הקשה של מלחמת האזרחים שנמשכת און אנד אוף בקונגו משנות ה-90. לא היה לי מושג שקונגו מכונה 'בירת האונס העולמי'. למדתי שיש שם תופעה מחרידה של אונס נשים בידי חיילים של שני הצדדים כדי להשליט טרור באוכלוסייה המקומית, וזו פרקטיקה של אימה שיש לצערנו בהרבה מלחמות שאנחנו מכירים גם מהעשור האחרון, אונס נשות הרוהינגה בבורמה, או היזידיות בעיראק-סוריה, אבל בקונגו זה כנראה הסלים למצב של תופעה עוד יותר רווחת.
"שם המחזה, Ruined, הרוס, או קרוע, גורם לך לחשוב על מדינה שנהרסה, או על ארץ שנחרבה, ורק מי שמתחיל לקרוא מבין שזה למעשה הגוף של הנשים האלה, שמעשי האונס שעושים בהן נועדו להשחית את הגוף כך שלא יוכלו יותר ללדת או לקיים יחסי מין. במחזה אני קורא להן בעברית 'קרועות', אבל העדפתי לא לקרוא כך למחזה, כי זה משהו שמתברר תוך כדי עלילה."
הפקר צילום: מעיין קאופמן
סיפור זוועות אוניברסלי
עם כל הכוח שיש לסיפור האנושי הבינלאומי, בחירה במחזה נובעת בדרך כלל גם כי הוא מספר לנו משהו על עצמנו
"נכון, וזה מה שקרה. בהתחלה, כשקראתי, לא היה לי מושג. המחזאית מנגישה את הסיפור הפוליטי מאד בקלות, היא מחזאית באמת יוצאת מן הכלל, ודי מהר אתה מבין איפה זה קורה ומה קורה, אבל בהמשך אתה לא מאמין עד כמה זה אוניברסלי. עד כמה זה לא סיפור על אפריקה, אלא על התפוררות של דמוקרטיה, או משהו שקרא לעצמו דמוקרטיה. עד כמה מלחמת האחים שיש במחזה היא אות אזהרה לכולנו.
"'הגוף שלי הוא שדה הקרב שלכם' אומרת אחת הדמויות במחזה, וזה קורה בכל מקום בעולם. אין מה לעשות. גם הוויכוח על הפלות כרגע באמריקה הופך את גוף האישה לשדה קרב, וגם הדרת הנשים בישראל הופכת את גוף האישה לשדה קרב. ואין מה להגיד 'אל תשווה', כי אלה גילויים של אותה חשיבה. נכון, זה נורא מנשוא וזה לא נעים, אבל החשיבה היא אותה חשיבה. חשיבה שהיא אלימה."
ההבנה שאפריקה היא תפאורה לסיפור אוניברסלי ייתרה, מבחינתו של ריקלין, את החיפוש אחר שחקנים שיתאימו, בנראות שלהם, לתפקידים במחזה.
הפקר צילום: מעיין קאופמן
"היו על זה לא מעט דיונים וויכוחים, אבל זה לא עניין אתני", אומר ריקלין. "המחזה הזה הוא לא על אנשים אפריקאים, או על שחורים ולבנים. הוא על אנשים במלחמה, גברים ונשים במלחמה, ובדיון המאוד חשוב שהיה האם נכון לעשות אותו עם שחקנים ישראלים ממוצא אירופי או צפון אפריקאי שהם, טכנית, לבנים, אמרתי שאם אני מביא 14 שחקנים שחורי עור לתפקידים האלה זה לא יעשה את ההצגה פחות או יותר טובה. ההצגה היא לא על זה. אנחנו נתייחס לאפריקה, אבל לא נהפוך את זה למחזה פולקלורי, או מחזה אתני.
"ואז, עשיתי מעשה", ממשיך ריקלין. "טלפנתי לשחקניות של ההצגה, ואמרתי, יש לי שאלה בשבילכן. מכל הזהויות הפורמליות שלכן: אישה, לבנה, יהודייה, ישראלית, שחקנית, שיוך פוליטי – מה אתן הכי? וכמעט כולן אמרו מיד, 'אני קודם כל אישה'. טלפנתי לעוד כ-30 נשים ממקצועות שונים, ממוצאים שונים, מכל דבר שונה, ותשעים אחוז מהן ענו, 'אני קודם כל אישה'.
"זה היה מרתק בשבילי. אז דיברתי עם גברים, ואף אחד מהם לא אמר, אני קודם כל גבר. היה אחיין שלי שאמר 'אני קודם כל יהודי חילוני', היה חבר שהתגייר שאמר 'אני קודם כל יהודי', חבר אחר אמר 'אני קודם כל נאבק על זה שאני שמאלני'. ואז הייתי בפריז, וחברה של בן הזוג שלי אמרה, 'אני באופן מסוים קודם כל אישה'. ביקשתי שתסביר, והיא אמרה, 'נולדתי במרוקו, אני אזרחית קנדה, חיה בצרפת, מוסלמית אבל חילונית, גרושה ואמא יחידנית, אני כל כך הרבה מיעוטים, אז המיעוט הכי גדול שאני שייכת אליו זה אישה'. אישה זה לא מיעוט מספרי, אבל זה עדיין מיעוט."
הפקר צילום: מעיין קאופמן
"אנחנו מנסים לענג בצורה עמוקה"
איזה מענה בימתי אתה נותן לחומרים הקשים האלה כדי לאפשר לקהל להתמודד איתם?
"זה חומר נורא עצוב וקשה, ומצד שני, באופן מוזר יש במחזה הזה הרבה הומור, וסוג מסוים של שמחת חיים. יש מוזיקה נפלאה של אלדד לידור, יש נגנים לייב על הבמה, זמרת לייב, ריקודים לייב. כי הסיפור הקשה הזה מתרחש במועדון, סלאש בית זונות, סלאש בר, אז בחלק גדול ממנו יש ברקע מוזיקה, יש בנות שרוקדות, וזה מצליח להיות מאד alive. אני מאוד מבין את הצורך בחיים במקום כזה, אבל יש רגעים שאתה חוזר הביתה עצוב. אחרי אחת החזרות אמרתי לבן הזוג שלי, 'שמע, עבדתי ארבע שעות אבל יש לי עוד שמונה שעות לחשוב על זה'.
"תיאטרון לא צריך לבדר, הוא צריך לענג", ממשיך ריקלין. "אנשים נורא מתבלבלים בזה. גם לחשוב זה תענוג, אז אנחנו מנסים בכל דרך לענג בצורה עמוקה. בצבע, במוזיקה נורא יפה, בלתת את המקום הרגשי בנדיבות - אבל גם לספר את הסיפור המרתק והכואב הזה עד הסוף. בתיאטרון אתה יכול ליהנות מכל החושים והרגשות והמחשבות, וזה המאמץ שלנו פה, להיות נדיבים עם זה. לא לברוח מהכאב, אבל גם לא להגיד, זה עצוב, אז נהיה עצובים וקודרים ושחורים. כי איפה שיש מוות יש גם חיים, ובתור הבמאי, היה לי חשוב להביא פה תאוות חיים. שרה וינו-אלעד אמרה, אני רוצה שהקהל ייכנס וילך שבי אחרי זה. אנחנו חייבים למשוך אותם להקשיב לנו. היא מאוד חיפשה את זה, ומאוד מצאה את זה. ככה גם אני חיפשתי, כי אסור שאנחנו נתנהג ונרגיש כמו ביום הזיכרון לחללי המלחמה הקשה הזאת. זה אנשים שרוצים לחיות."
אלדד לידור יצר להצגה מוזיקה מקורית
"העבודה עם אלדד על המוזיקה הייתה מרתקת. הוא אמר לי, 'הרי אני לא מלחין אפריקאי', והיה חיפוש מאד גדול איך לא להתחפש למוזיקה אפריקאית, ומצד שני להביא flavor אפריקאי, כולל ביקור בסטודיו של מוזיקאי אפריקאי. זה אזור מלחמה שיש בו גם פולס חזק של חיים, אז העובדה שיש נגינה לייב נורא עושה את זה. הרגע שבו אתה מוסיף מוזיקה חיה להצגה הוא רגע נפלא. אני, לשמחתי, עושה כבר כמה שנים אופרות, ואני יודע איזה ריגוש זה, וכשהצטרפו אבנר טואג הגיטריסט ודני שפירא שהוא גם פרקשניסט נפלא וגם שחקן של באר שבע – והדופק המוזיקלי התחיל לקרות, אתה מקבל את הכוח של האנשים האלה, וזה נורא חזק. זה יותר מאשר כל שיוך אתני. זה רגע שבו אתה נפגש עם הזרמים התת קרקעיים של המחזה, מעבר למילים, וזה היה מאוד יפה.
"העלילה עוקבת אחרי הרומן הבלתי אפשרי של שרה וינו אלעד ואמיר קריאף, שהם זוג באמצע החיים, בצל המלחמה, ואחרי זוג צעיר, מעיין תורג'מן ואורן כהן, שזוועות המלחמה קרעו ביניהם והסיפור שלהם מגלם את הטרגדיה, והעלילה השלישית והכי מרגשת היא של רעות אלוש שהיא בחורה, מה שנקרא, קרועה, והיא זמרת, והמקום שלה, המוזיקלי, הוא די הלב של ההצגה. היה מעניין לחפש את המפתח של המוזיקה, התלבושות והתפאורה, שעוצבה באופן מעניין בהשראת הצייר מארק רותקו, כדי לא ללכת על אפריקה אלא על הדבר הקמאי, אדמתי, צבעוני הזה שיש בו הרבה יופי, שיש אצל רותקו.
"אני אעשה ספוילר ואספר שבסצנה האחרונה יש נחמה גדולה, וקראתי ריאיון עם המחזאית שבו אמרו לה, זה לא סנטימנטלי לסיים ככה? והיא ענתה, 'אני הייתי בקונגו. האנשים שם צריכים נחמה בתור רפואה. זה לא סנטימנטלי. זה צורך פיזי'. ואת זה מאוד הבנתי."
הפקר צילום: מעיין קאופמן
סיפור עצוב שיש בו שמחה
זה נשמע תהליך מאד סוחט עבורך ועבור השחקנים, להתמודד עם התכנים האלה ששאובים מהעכשיו ולא מסיפור בן מאות שנים
"עברנו תהליך ארוך של חזרות, כמעט חודשיים וחצי, שזה המון, ובאופן מאוד יפה הצלחנו להישאר חברים בכל החודשיים וחצי האלה... זה היה תהליך מתיש אבל גם מאוד מקרב.
"זה מתחיל מזה שדיברתי, גם עם הגברים וגם עם הנשים, ואמרתי להם, יש במחזה מקומות של אלימות, ואנחנו נצטרך להיות נורא אדיבים אחד עם השני, נורא קיינד, והם הבינו מה שאני אומר, כי זה לא פשוט. יש שם סצנה אחת שיש בה מעשי אלימות קשה נגד נשים, ומגיע אורי בוסתן, מדריך קרבות הבמה, וצריך ללכת מכות, פיזית זה קשה, והבנות שולחות רגל פה, יד שם, זזות. הבנים נראו מזועזעים לחלוטין. אלה שמשחקים בהצגה את התוקפים, יצאו מזה כמעט חולים. לא היה לי בחיים קאדר כזה נדיב ואדיב של בנים בהפקה שלי. תשעה ג'נטלמנים היו בחדר הזה.
"התברכתי בשחקנים שהם נדיבים. גם שרה וינו-אלעד וגם אמיר קריאף, בתפקידים הראשיים, שהם שחקנים נורא נדיבים, נורא מתמסרים, גם עודד לאופולד, כולם. אמרתי לכל החבר'ה לא פעם, תביאו, תציעו, והם הביאו רגעים נורא יפים וחזקים, רעיונות חזקים, תהליך השראה. רציתי שחדר החזרות יהיה שמח. זה סיפור עצוב על במה שיש בה סוג של שמחה."
הפקר צילום: מעיין קאופמן
דיברתם על טראומות אישיות?
"כשהתחלנו את החזרות ישבתי עם כל שחקן בנפרד, ואמרתי, אני שואל נורא בזהירות... וכל אחת ישר אמרה, אני מבינה מה אתה שואל, אני שמחה להגיד שאין כלום בהיסטוריה שלי, לא צריך לשמור עליי. אחד השחקנים, איתמר אליהו, שמשחק בתפקיד של חייל מורד, נורא רצה להבין. אז הוא חיפש, ומצא סרט על ילד מבית הכי חם ואוהב שנחטף להיות חבר במיליציית מורדים מחרידה, ועובר את כל התהליך של שטיפות המוח שעוברים שם הילדים שנחטפים, ואחרי זה הוא אמר, אני יכול יותר להבין את זה. זה מסביר משהו. זה נותן איזשהו מפתח למי אנחנו, כי האנשים האלה יכלו להיות אחרים.
"ודווקא מהמקום הזה שהוא כביכול לא אישי, ואין לך שום נגיעה ושום טראומה, אתה נפתח לסיפור של מישהו אחר לחלוטין. יש אצלנו פליטים מאפריקה. אתה רואה אותם, אתה יודע שהם עברו משהו קשה, מן הסתם, אבל פתאום אתה מתעסק בחיים שלהם, ואמנם כתבה את זה מחזאית אמריקאית, אבל כשמדובר על התרסקות הדמוקרטיה, על השנאה ההדדית של השבטים באותו עם, אתה פוקח קצת עיניים, אתה מעכל, וזו מראה קשה. ואכפת לך מהאנשים האלה בסוף. נורא אכפת לך. כי האנשים האלה יכלו להיות אנחנו. הם לא נולדו מפלצות."
הפקר צילום: מעיין קאופמן
מאת: לין נוטג', בימוי ותרגום: עידו ריקלין, מוזיקה מקורית: אלדד לידור, תאורה: עדי שימרוני, תפאורה: סשה ליסיאנסקי, תלבושות: אולה שבצוב, תנועה: אריאל וולף, קרבות במה
:
אורי בוסתן
משתתפים: רעות אלוש, איתמר אליהו, אודי בן דוד, פיני גואטה, שרה וינו אלעד, אבנר טואג, אורן כהן, גיל ארי כהן, דניאל מנוחין, ספיר מנור, עודד לאופולד, אמיר קריאף, דני שפירא, מעיין תורג'מן
ההצגה תעלה ב-6-5 ביוני 2019 ב-20:30, ב-11 ביוני ב-17:00 ו-20:30, ב-15 ביוני ב-21:00, ב-17 ביוני ב-20:30, ב-29 ביוני ב-21:30 וב-30 ביוני ב-20:30 בתיאטרון באר שבע במשכן לאמנויות הבמה באר שבע. להזמנת כרטיסים:
08-6266444