זה השער הקרוע

הדימוי המרכזי של התפאורה שעיצב אלכסנדר ליסיאנסקי הוא הקרע הנורא שנפער בגופן של נערות ונשים שנאנסו ומצאו מקלט נחמה של זנות בביתה של מאמא נאדי שתחת הניראות הבריאה שלה מסתתרת האימה האישית שעברה, וממנה נמלטה והצליחה להקים את הבית שבו רק היא והחוקים שלה שולטים. הדימוי הזה של הוואגינה הקרועה הוא השער שבעדו באים ויוצאים אל ביתה של המאמא גברי-המלחמה מכל צד.

הדימוי הזה אינו מרפה, לא רק במהלך ההצגה של תיאטרון באר שבע אלא גם הרבה אחריה. זו תפאורה, מאיימת, שגווניה נעים בין דם טרי לאדמה שהדם נספג בה, ועדי שמרוני הבעירה אותה בתאורה שלרגעים מרמזת אולי על איזשהו אור של תקווה. המוזיקה של אלדד לידור, שכבר מזמן ותמיד נחשבת בעיני כשחקן חשוב, היא גם תופי המלחמה שמתופפים את סיפור העלילה, וגם הכאב המדמם בקולה המזמר של סופי, הנאנסת הטרייה בבית של מאמא נאדי.




הפקר צילום: מעיין קאופמן

שתי הפיסקאות האלה הן אולי תמצית ההצגה שיצר עידו ריקלין בנוסח עברי חי ובימוי לוהט של המחזה  מאת לין נוטאג', שזיכה אותה ב-2009 בפרס פוליצר ובפרסים נוספים. מחזה שהיא כתבה אחרי מחקר של פשעי מלחמת האזרחים בקונגו, "בירת האונס העולמית", שרשמית הסתיימה שש שנים לפני כן אך הותירה צלקת ענקית בדמות 1,800,000 נשים בגילאים 49-15עם היסטוריה של אונס. 



הפקר צילום: מעיין קאופמן

מעלה כל אישה

עלילת המחזה מתרחשת בביתה של מאמא נאדי, מנהלת בית מחסה לנשים שהוא גם עסק בלב היער הטרופי. גברים באים לבית של מאמא, בשביל הבירה, הביליארד, המוזיקה והנשים שהן קורבנות של מעשי אונס וטרור. בני משפחתן התנערו מהן והפקירו אותן לגורלן. התזמורת מנגנת, הזמרת שרה והבנות רוקדות עם החיילים. הבית של מאמא הוא "שטח הפקר".

הפקר צילום: מעיין קאופמן



ריקלין מספר בתכניה כי המחזאית "חשבה לכתוב גירסה חדשה ל'אמא קוראז'' של ברכט (...) בסופו של תהליך נוצר מחזה חדש. אמנם הדמויות הראשיות דומות - אמא קוראז' ומאמא נאדי מתפרנסות מהמלחמה (...) אבל זה הדמיון היחיד בין המחזות. אמא קוראז' היא לפני הכל סוחרת. מאמא נאדי היא, מעל הכל אשה."

וזו בדיוק מאמא נאדי של שרית וינו אלעד בתפקיד חייה עד כה, בהצגה שהיא השולטת בה במשחק שיש בו רוך ועוצמה, רגש ואמפטיה, אך גם שליטה שיודעת להיכנע. משחק עוצמתי, אפילו ברכטיאני, שמעיד על ההישג החשוב הבא שלה, שיאיר עוד יותר את ההבדל בין המאמא הזאת לאמא קוראז'. תקראו את האיגרת הקטנה שלה בתכניה ותבינו.



הפקר צילום: מעיין קאופמן



בימוי ברכטיאני

יחד אתה מביאות להצגה את מחיר האונס שעברו ארבע הבנות של מאמא: דניאל מנוחין, גבוהה ומרשימה בתנועת המחול המרתקת שאריאל וולף עיצב עבורה - וגם עבור הלהקה; רעות אלוש מצוינת כסופי שגופה מעיד על האונס והנכות הפיזית בעקבותיו, וקולה וזמרתה הנהדרת מבטאת את ים הייסורים שלה ושל החברות החדשות שלה; מעיין תורג׳מן מצוינת כסלימה שנמלטה מבעלה האלים שממשיך לרדוף אחריה; ספיר מנור משלימה מצוין כאמילין, הוותיקה בנבחרת המייצגת הזאת של קרבנות המלחמה. 

הפקר צילום: מעיין קאופמן

אפשר לומר שריקלין ביים הצגה שיש בה במידה מסוימת איפיון ברכטיאני, ולא רק בזכות המוזיקה של אלדר - עם השחקן-המתופף דני שפירא שגם מביא פכים נוספים למתרחש על הבמה יחד עם הגיטריסט אבנר טואג. שניהם מצוינים ויוצאים מפינתם להצטרף לעודד ליאופולד, איתמר אליהו, אורן כהן וגיל ארי כהן הנמרצים כגברים שזו המלחמה והפשיעה שלהם על גופן של הנשים "נגד האנושות". את קרבות הבמה שלהם עיצב אורי בוסתן, ואת התלבושות שלהם ושל כל הדמויות עיצבה היטב אולה שבצוב. 

שני גברים אחרים בעלילה מייצגים את האפשרות האחרת. אמיר קריאף המצוין בתפקיד כריסטיאן, הידיד משכבר הימים שמעז להבריח מצרכים עבור הבית של מאמא, ומביא אליה את סופי, אחייניתו שנאנסה באכזריות. בחלקה השני של ההצגה, ובעיקר באפילוג, קריאף מרגש עד דמעות כשהוא מבקש להביא קצת נחמה למאמא נאדי, שאינה מאמינה באהבה, ולבנות הבית שלה. אודי בן דוד מגלם סוחר משאבים טבעיים, שמתארח מעת לעת במקום.

הפקר צילום: מעיין קאופמן



הביזוי הנמשך

בצירוף מקרים, כרגיל, הבכורה של הצגת "הפקר" שהגיעה מבאר שבע לתל אביב התקיימה בסוף השבוע שבו הארץ רעשה סביב פרשת האונס של ילדה בת שבע. אין דמיון, כמובן, בין הסיפור המזעזע הזה ובין מקרי האונס האחרים אצלנו, לבין הסיפור ההיסטורי המזעזע של נשות קונגו, או של נשות רואנדה, סיירה ליאונה ורואנדה וקרוב יותר אלינו של נשות הבלקן, ולא מכבר קרוב אף יותר תחת שלטון דאע"ש.


הפקר צילום: מעיין קאופמן


ובכל זאת - יש משהו משותף לכאן ועכשיו ולכל שם ואז: הביזוי של הנשים, בכל מסווה ובכל צורה, ובכל מסורת או דת. כפי שההצגה המצוינת הזאת של תיאטרון באר שבע, בבימויו רב העוצמה של עידו ריקלין אומרת לנו: אונס איננו הצגה, ואינו תכנית ריאליטי. וכל עוד יתקיים האונס הוא יהיה, בימי שלום כבימי מלחמה, הפשע נגד הנשים, נגד האנושות.