בעד או נגד?

אחרי המופע "ג'נדרוסיטי" של להקת המחול פרסקו, לא הצלחתי להחליט מה עמדתו של הכוריאוגרף יורם כרמי. בעד או נגד? האם הוא חושף את השטחיות והבנאליות של הדימויים המיניים הנפוצים, כל מה שעולה בצילומי סקס על כל גווניהם, או שהוא דווקא חוגג את הדימויים הציבוריים של מיניות חופשית?

ההתחלה של המחול מסקרנת - דמות אישה שצרור בלונים צבעוניים מרחפים מעל חגור הנובע ממרכז גופה מתהלכת כעכבישית ענקית, שולחת רגליים וזרועות ארוכות למרחק, מתפתלת, מתקרבת ומתרחקת מהרצפה, וחוצה את הבמה בצורה מאיימת למדי וחסרת פשר. האם היא האישה הטורפת, המסרסת, המפתה והקטלנית?

כפות רגליה הגמישות מאיירות מסלול נוסף, מתפתלות לעצמן ללא קשר לפעולת הפסיעה שהן מבצעות, מפתיעות.


ג'נדרוסיטי, צילום: אלי כץ

אך ההתחלה המפתה במקוריותה מפנה את מקומה לקבוצת רקדנים בבגדים לבנים, כביכול בגדי אימון, מדגישים איברים שפעם קראו להם סמויים, מתגנדרים בחנחוני פיתוי שאין צורך במחקר מעמיק כידי לגלות את  מקורם. בקבוצות ובזוגות וביחידות הם חוגגים את נעוריהם ואת  מה שהם מציעים לעולם היצרי.

הבלונים שריחפו קודם מעל העכבישה מחוברים עכשיו לכל רקדן בנפרד. הם אולי הבטחה לקיום אוורירי יותר, רוחני אולי, והם יורדים והופכים להיות הבליטות החביבות המככבות בדימויי סקס פופולריים. מתחת לחולצה ובתוך המכנסיים, בהומור גואל אך לא באמת ביקורתי. ולמה באמת להיות ביקורתי? 

בלונים כחלחלים מסמנים זכרים ואלה הוורודים - נקבות. לרגע הבמה מחולקת לשני הגוונים הללו, ללא רקדנים, וכאשר הם חוזרים במשנה אומץ הם מוכנים לחילופי מגדר, תוחבים בלונים במקום הכתפיים כסימן של גבריות, ובלונים בחזה לסימון שדי סיליקון מוגזמים. הכל הולך, כולם מתנשקים בשפתיים אדומות גדולות שמשמשות כאביזרי מין. זה משעשע ולא מאיים, כמעט אורגיה מתרחשת על ספסל, לא מרומזת מדי, עניינית, והשמחה גדולה. הביצוע של כל הרקדנים מקצועי, שוטף ומלא חיוניות, הקהל עולץ. הביקורת כלפי אי קבלת האחר מובלעת, ויש אחידות באופן שבו כולם מיוצגים על הבמה.

ואז שקט. נערה אחת מתיישבת על הספסל ושרה. השיר אירי אולי, ללא ליווי. כתבתי נערה כי היא פתאום אנושית, וצליל קולה רך ונעים ומעורר געגוע.


                              ג'נדרוסיטי, צילום: אלי כץ

 
ראויים לאהבה
 
ללא תותבים, משוחררים מן המאמץ לפתיינות סינתטית הם משחררים את הבלונים. הם נערים ונערות, פגיעים ורכי גוף, מזכירים לנו שהם ראויים לאהבה. 

ובגלל הרגע הזה לא ידעתי אם הכוריאוגרף בחר לשקף לנו חברה פתטית מוגבלת בתפיסת המיניות, למרות רב גווניה, ולכן הוא משתמש בכוונה בכל הקלישאות המבטאות בחירה זו, או שליבו עם השיר וקבוצת הרקדנים העדינה, החברית, הנאספת לצלילי השיר התמים.

וכאילו הייתה תקווה פתאום ברגע הזה, כאילו איננו רק מכונות למיצוי החשקים, לא דוגמיות דלות של דימויי סקס. בתוכנו יש גם חום ואהבה ורגש עשיר בגווניו וזיכרון של אנושיות  שמעבר לאברי גופנו הכלה.


ג'נדרוסיטי, צילום: אפרת מזור 

להזמנת כרטיסים: 03-5105656