כמה דברים שאולי לא ידעתם על רונית שחר: היא חברה של טל גורדון עוד מהטירונות, היא הגיטריסטית הנשית הטובה בארץ, היה לה פעם שיער ארוך ומדהים והאישיות המוזיקלית המופנמת שלה מכסה על אנרגיות גבוהות ורעב תמידי לעשייה.
מאותו המסטינג
הרבה מאוד שנים עברו מאז ישנו, רונית שחר ואני, מיטה מעל מיטה, במיטות הקומותיים בצריפים של בה"ד 12, טירונות נשים, ככה ש"אכלנו מאותו מסטינג" מרגיש לי כמו הביטוי ההולם להיכרות ארוכת השנים שלי עם מי שהפכה לאחת האהובות בחברותיי, דבר שאין לזלזל בו כשמדובר בחברות בין זמרות. שנים שבהן ראיתי אותה מתבשלת בישול איטי ונכון שהוביל לתקליט ראשון ("שלום לתמימות" עם השירים "אהוב יקר", "תמיד זה בינתיים" ושיר הנושא), שהצליח בענק והפך אותה, ביחד עם התקליט השני שבא בעקבותיו, "ספרי לי הכל", לאחת הדמויות הבולטות בנוף המוזיקלי הנשי בארץ.
אז ככה, באלגנטיות, השחלתי את הגילוי הנאות של חוסר האובייקטיביות המוצהר שלי כלפיה, ועכשיו נוכל לעבור לנושא הכתבה, האלבום החדש שלה, "להתחיל להמשיך", שבו 11 שירים שאת כולם כתבה (פרט לשני טקסטים, של מאיר אריאל ז"ל ושל אברהם חלפי) בעיבודים של אלדד גואטה ושחר עצמה ובהפקה מוזיקלית של לואי להב.
"הגיטרה היא עוד זרוע שלי"
עם האלבום ועם המופע החדש שלה שכולל את אלדד גואטה על הבס, את גילי רייכנטל על התופים ואת שחר כגיטריסטית היחידה על הבמה, רבים הסיכויים שסוף סוף יגלה כל מי שעדיין לא יודע, ששחר היא הגיטריסטית הנשית הכי טובה בארץ, משהו שלא מספיק אנשים יודעים לטעמי.
"זה לא שזה לא היה קיים קודם, גם באלבום הראשון יש את הגיטרה שלי", היא מספרת. "הנגינה ב`אהוב יקר` זה המצאה שלי, זה בא ממני, אבל עדיין היה שם הרכב עם גיטריסט. זה לא שהחבאתי את הנגינה או משהו כזה, פשוט לא הבנתי את המקום של זה. כשהגעתי ללואי הוא ממש נתן לי אישור לזה והביא את זה לביטוי בצורה מעשית.
"כל האלבום החדש מוקלט שירה וגיטרה, ואני שומעת את זה, ואומרת, `יה, אני גאה`. אז ככה זה נולד, וככה אנחנו הולכים להופעה החדשה. פתאום התחלתי להוציא חשמלית, למשל. הופעתי עד היום גם עם חשמלית, אבל לא ככה, כשיש לידי רק בס ותופים והכל עלי ואני עושה שם ליינים והרמוניה ביחד. בחשמלית יש תחושה קצת אחרת והתלבשתי על זה. התחברתי אליה".
- ובכל זאת, איך זה שרק עכשיו בנית הרכב הופעות שאת מתפקדת בו בתור הגיטריסטית היחידה? איך זה לא קרה קודם עם רמת הנגינה שלך, שכל מי שמכיר אותך היה כנראה מודע אליה חוץ ממך?
"גם פה יש משהו נאיבי. זה כמו שכשהיה לי שיער ארוך, פשוט היה לי שיער ארוך, ורק אחרי שהסתפרתי הבנתי איזה שיער היה לי (אני עדה, שיער מדהים – ט.ג.). זה לא שאני מצטערת שהסתפרתי, אבל אתה לא יודע מה יש לך עד שאין לך את זה. אז בגיטרה זה לא אותו דבר, כי זה לא משהו שהבנתי אחרי שלא היה לי אותו יותר, אבל זה מין משהו שהיה לי מילדות, פשוט ניגנתי וניגנתי המון, כל יום, עם חברים, אחר כך בגיל עשרים, גרתי בקרוואן בלי טלוויזיה בכוונה ושנה שלמה כל הזמן ניגנתי, ופשוט בשלוש שנים האחרונות, בגלל שהייתה לי החלטה שאני מופיעה עם הגיטרה שלי, והופעתי הופעת יחיד של שתי גיטרות כשאני על שתיהן, פתאום גיליתי את האמנות שבזה ואת הייחוד שבזה.
"זה באמת אבסורד, כי כולם ראו את זה חוץ ממני. הגיטרה הייתה מובן מאליו, מעין עוד זרוע שלי. מי נתן על זה את הדעת בכלל. זה כאילו יגידו לך, יה, יש לך כף רגל... עכשיו זה סוף סוף קיבל את הפוקוס שמגיע לזה. אנחנו במקצוע שיש בו המון גילויים עצמיים, כל הזמן. אנחנו מתבגרים מול הקהל, מגלים מול הקהל. כל התהליכים שלך בחוץ".
התחלה של עצמאות אמיתית
- קראתי כתבה איתך במעריב, ובה שי להב תיאר את האישיות שלך כאישיות דיסטורשן, לעומת השירים המינוריים שיותר מזוהים איתך. מה דעתך על התיאור הזה?
"אני חושבת שכשאנשים באים להופעה הם מגלים עוד ממד שפחות יצא החוצה ברדיו או באלבומים, וכנראה שיש לי את שני הצדדים. אני חושבת שהאלבום הזה הוא אלבום מעבר בדרך לאנרגיה יותר גבוהה, שמה שעצר אותה עד עכשיו היה שהמקום שכתבתי ממנו היה מקום של התכנסות עם עצמי. מין מצב רוח או רגש מהורהר. יכול להיות שפשוט לא הייתה לי שיטה אחרת לכתוב עד היום, אבל נדמה לי שמשהו שם מתחיל לזוז ואני מאמינה שהפער הזה עומד להצטמצם. אבל זה נכון שיש פער, וכשבאים להופעה ושומעים ורואים את האנרגיה מקבלים גם את הממד הזה, ואני רוצה להגדיל את הממד הזה".
- חמש ומשהו שנים עברו מהאלבום הקודם. מה שונה בו, לאן התפתחת מהאלבומים הקודמים?
"אני חושבת שאם באלבום הראשון הייתה המון תמימות, ובאלבום השני היה איזשהו חיפוש - בשלישי יש לי הרגשה של איזה התבגרות. זה משהו שאני אומרת בזהירות כי אלה עלולות להישמע מילים גדולות קצת, אבל אני מרגישה התחלה של מציאה של משהו. התחלה של עצמאות אמיתית".
- שמתבטאת במה?
"קודם כל טכנית. לואי ביקש ממני לנסות לכתוב פחות מהמקומות הכבדים שלי, שהרבה פעמים אלה המקומות שמביאים לשירים. אז הוא ביקש ממני לנסות לכתוב פחות משם. הדבר השני זה שהפעלתי מעט את הדמיון. בגלל שאני די דוקומנטרית בכתיבה, הפעם היו רגעים שהפעלתי גם דמיון ולא דוקומנטציה. ממש מעט, אבל זה קיים. אלה דברים טכניים לכאורה שקשורים למפגש שלי עם לואי.
"ויש גם שירים שנולדו בצורה חדשה, גם זה בהדרכתו. פתאום התחלתי, למשל , לשבת כל יום ופשוט לאמן את המקום הזה שממנו יוצאים השירים. לפני זה השירים היו פשוט באים. פשוט קורים לי. חשבתי שכשזה בא זה בא ואין לי דרך אחרת. לא ידעתי שיש. לא ידעתי שאני יכולה לכתוב ככה".
"תביאי את עצמך לפזמון"
"אנשים נעלמים, אולי בתוך שדה פתוח, כאילו באה ולקחה אותם הרוח. אנשים נעלמים באפלת החדר, אצלנו כאן תודה לאל הכל בסדר.... מהחלון אני שומעת את הים ואתה בא לי בחלום ונעלם ולרגעים אני רואה אותך איתי, אתה לוחש `זה לא חלום זה אמיתי ולפעמים אם את פוחדת אל תדאגי אני איתך, הכל בסדר`" ("אנשים נעלמים", מילים ולחן רונית שחר)
- איך בעצם הכרת את לואי?
"הכרתי אותו לפני 13 שנים, כשהייתי חלק מהלהקה במופע של שלמה ארצי. אבל זו לא הייתה עבודה של אחד על אחד בינינו, וגם כשהוא כן עבד מולי הוא נתן לי הערה פה ושם, ההופעה לא קמה ונפלה עלי. במהלך החיפוש של האלבום, לפני כמה שנים, באתי לפגישה בהד ארצי והם הציעו את לואי ואני מאוד התרגשתי מהרעיון, שגם מאוד החמיא לי. וזהו. מאז עבדנו בערך שנתיים על האלבום".
- תמיד כשאמנים אומרים שהם עבדו כמה שנים על אלבום קשה קצת לדמיין איך נראית העבודה הזאת. בואי ניכנס קצת לפירוט של זה. איך, למשל, נראתה אותה עבודה של שנתיים מול לואי?
"בהתחלה הבאתי שירים, הוא זרק הרבה מהשירים שהבאתי והשאיר איזה שלושה, ואז היינו נפגשים והוא ביקש ממני לבוא לכל פגישה עם שיר חדש. לפעם הבאה נניח באתי עם שניים חדשים והתחלנו להתעסק איתם. אני משמיעה לו, הוא עוצם עיניים ומקשיב, ובודק תוך כדי הקשבה מה קורה לו, מה זה עושה לו. אז היו שירים שהיו מגיעים כבר שלמים מהבית ונשארו כמו שהבאתי אותם, והיו שירים שבהם הוא הסביר לי למשל שעד הפזמון זה הגיע לו לבטן, ומהפזמון הוא מצא את עצמו מתחיל לחשוב, `אז בואי ננתח את זה. בואי נבין למה המחשבות התחילו לנדוד לי בפזמון`. ואז למשל היינו עובדים על המילים, ומשנים פה ושם מילה. לפעמים זה היה סוג ההתעסקות, להתעסק במילה, להתמקד בתחושה. והכל תוך כדי המון המון הבנה שלי אותו, שלו אותי, והמון כנות".
- יש דוגמה קונקרטית לשיר מהאלבום החדש?
"בשיר `אנשים נעלמים`, הפזמון המשיך לדבר על האנשים האלה, וכשגמרתי להשמיע לו הוא אמר לי, `מהפזמון זה מתחיל להרגיש לי כמו דיווח עיתונאי. תביאי את עצמך לפזמון. תעזבי `אותם`. זאת, למשל, דוגמא לאיך שהתעסקנו עם השירים, ואז היינו ממשיכים לשיר הבא, ולי היו שיעורי בית על השיר הזה".
"אני שמה לב, אולי גם בגלל שעבדנו עכשיו גם על ההופעה ופתאום עברתי איתו עוד ממד, ואני קולטת שיש דברים שהוא אומר לי שהם ממש פנינים. זה דברים פשוטים, שיא הפשטות. לפעמים זה במילה. דברים פשוטים במובן כמו שזה כל כך חזק לכתוב שיר נורא פשוט וטוב, זה לא חייב להיות בהכרח שיר של עשרה אקורדים בכל שתי תיבות. וכשהוא אומר לי את הדברים הפשוטים האלה, לפעמים זה כל כך הרבה אסימונים שיורדים ומשלימים לי את התמונה, כי בעצם מדובר בדברים שאני יודעת כבר לפני זה, והוא רק שם לי על זה את האצבע".
המפיק הוא האלוהים והמעבד מעסק בפרטים
- לואי להב הוא המפיק המוזיקלי של האלבום, ואלדד גואטה ("מוניקה סקס"), הוא המעבד. בואי נבין דרכך את ההבדל הדי מופשט ולא לגמרי ברור בין מעבד לבין מפיק מוזיקלי.
"ההבדל בין הפקה לעיבודים: הפקה זה האלוהים, זה הבנאדם שמסתכל כל הזמן במבט-על, שקולט את האמן, קולט מה הדבר המרכזי בו, מה הכי נכון שיצא ממנו, ויש איזון שהוא כל הזמן צריך לשמור עליו. המעבד מתעסק בפרטים. זאת אומרת המפיק אומר מה והמעבד מביא את האיך. למשל, המעבד שמתעסק בפרטים יבקש מהגיטריסט, הקלידן, הבסיסט, לנגן תפקיד כזה וכזה במסגרת האווירה שהמפיק המוזיקלי מבקש, ולכן המעבד מתעסק בפרטים והמפיק הוא האלוהים.
"מה שקרה באולפן חוץ מהשירוֹת – זה אלדד גואטה. אלדד הוא מקצוען, ואצלו זה גם שילוב של הכישרון והבנאדם, שזה אחד למיליון. אין דבר כזה. זה באמת ככה. יש לו נתינה מוחלטת, ואגו במקום כל כך בריא, והוא רואה את טובת העניין וכשמשהו מציק לו הוא לא ישתוק, ויש איזה כבוד הדדי מאוד יפה בין שנינו ובינו לבין לואי. האסתטיקה שלו, ההבנה הטכנית, הנכונות, המקצועיות, הדקדקנות והבנאדם שהוא, זה פשוט שילוב מדהים."
- אתם גם חברים, את ואלדד, סחבקים?
"יש לנו שיחות נפש. לא סחבקים. סחבק זה יותר קליל. יש אהבה".
"אני כל הזמן מרגישה רעבה"
"כשכל הנסיכות חלמו נסיך, אני חלמתי סוס לבן. רגליים יחפות ושביל מוליך דרך השדות אל האורווה, קוצים ואהבה. שמה על הפטיפון תקליט, מדמיינת שאני בלהקה, כל השירים הם באנגלית, ויש זמר אחד ששר על אכזבה, על קוצים ואהבה. בערב במחברת הכחולה אני כותבת בה כמעט כל מחשבה, אני לא אהיה אף פעם אחת כמו כולם, אני יודעת, או אולי רק מקווה" ("קוצים ואהבה", מילים ולחן רונית שחר)
- לאן את מרגישה שהתפתחת עם הטקסטים בשנים האחרונות? את כותבת על אותם נושאים מנקודת מבט אחרת, או שעברת לנושאים אחרים?
"אני אגיד לך את זה דרך אבחנה מסוימת, שחוזרת רגע לאלבום הקודם. באלבום הקודם יצא שלאט לאט התמחיתי – במרכאות – בלהעביר הרבה מאוד רגש, אבל בלי הסיפור. וגם זה דבר שלואי שם עליו את האצבע וביקש ממני להביא יותר סיפור. `קוצים ואהבה`, למשל, זה שיר שהוא פלאשבק עלי כנערה. הוא אוטוביוגרפי לגמרי".
- לפי "קוצים ואהבה" את אמורה להיות נורא מאושרת כי בעצם את בנאדם שהגשים את חלום הילדות שלו.
"אני לא לא-מאושרת. העניין הוא מה זה אושר. אושר, בעיני, זה כשמה שיש לך זה זה. זה קורה לי לפעמים. יש לי רגעים שאני יכולה להגיד תודה לאלוהים ולעצמי ולאנשים שהזדמנו לי בדרך, ויחד עם זה, הרבה פעמים כשאני כאילו משיגה את המטרה (אם יש דבר כזה בכלל), אני כבר רואה את הדבר הבא כמעט באותו רגע, ואני כל הזמן מרגישה רעבה, ומרגישה שרק התחלתי. אז אני כל הזמן מרגישה שאני רוצה עוד".
- עכשיו זה נשמע כמו חוסר סיפוק תמידי
"היו שנים שזה היה סיפוק לצד חוסר סיפוק באופן קבוע, ואולי זה לא דבר רע. היום אני כבר יודעת להיות אולי יותר מבסוטית, אבל זה לא אומר שאני רוצה פחות".
- ומה זה העוד הזה שאת רוצה?
"עוד ממה שיש, עוד ממה שאני עושה, ואני בטוח רוצה להוציא את האלבום הבא – לא אחרי שש שנים".
רונית שחר תופיע ב- 25 במאי ב- 22:30 בתיאטרון תמונע בתל-אביב וב- 26 במאי ב- 22:00 במרתף 10 בחיפה לפרטים נוספים.
14/05/2006
:תאריך יצירה
|