הכוכבת שלא זכתה לזרוח

לא רבים נחשפו לסיפורה המצמרר של הרקדנית פרנצ'סקה מאן. היא הייתה אחת הבלרינות הצעירות והמבטיחות בתחום הקלאסי והמודרני בפולין של סוף שנות ה-30 של המאה שעברה, כוכבת שעמדה לכבוש את העולם - לולא איתרע מזלה להיוולד ביבשת הלא נכונה בתקופה הלא הנכונה, ומעל לכל – למוצא יהודי.

שאפתנית, חרוצה ויפהפייה, מאן הופיעה בתקופת מלחמת העולם השנייה במועדון הלילה הידוע "מלודי פאלאס" בוורשה, עד שהועברה לגטו. בהתאם לאופייה הנועז, ברחה לצד הארי של העיר שם הסתתרה, עד שב-1943 פותתה ממחבואה באמצעות הכרזת הגרמנים כי כל היהודים הפולנים בעלי הדרכונים הזרים יזכו לאישור יציאה מהארץ.

מצוידת במסמכים מזויפים, עברה פרנצ'סקה למלון פולסקי שהוסב למחנה מעבר, וב-23 באוקטובר 1943 הועלתה, יחד עם 1700 יהודים פולנים, לרכבת נוסעים שהייתה לכאורה בדרך לשווייץ. כך מצאה את עצמה במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, בתור הנשים למשרפות, כשיופייה צד את עינו של קצין אס.אס אכזרי, יוזף שילינגר, שציווה על העומדות להתפשט. מכאן החל אירוע מתגלגל שהפך לאחת הפעולות יוצאות הדופן של התנגדות במחנות ההשמדה.



שרה למפרט בתפקיד פרנצ'סקה מאן, צילום: לאוניד חרומצ'נקו

"בגרסה השנייה היא הסירה את בגדיה בתנועות מפתות, ולאחר שחלצה את נעלי העקב שלה השליכה אחת מהן במצחו של שילינגר, חטפה את נשקו וירתה בו. הוא מת בדרך לבית החולים."

זה נגמר לא טוב

"זה יצר מהומה והפיח אומץ בנשים אחרות שהתחילו לתקוף את אנשי האס.אס. מפקד המחנה רודולף הס הגיע למקום והורה לחסל את כולן במכונת ירייה. כל זה לא משנה את העובדה שזו אחת הפעולות הכי אמיצות שנעשו על ידי יהודים נגד הנאצים באושוויץ-בירקנאו. למעשה בכל ההיסטוריה של המחנה הייתה רק פעולה נוספת אחת כזו." 

נדיה טימופייבה, צילום: אבי לוסקי

"היא לא ויתרה" 
 
הסיפור של פרנצ'סקה לא מוכר בארץ או בחו"ל, ויש רק שתי עדויות ראייה לגביו. איך נתקלת בו?

"לאור התגברות התקריות האנטישמיות בעולם, רציתי לעשות הפקה בנושא השואה. להזכיר לאנשים לאן הדברים יכולים להגיע. לכן גם קראתי למופע 'ממנטו', מזכרת. התחלתי לאסוף חומרים, במיוחד על 'רשימת שינדלר', אבל לא הרגשתי שאני נוגעת במשהו. דיברתי על זה עם מרינה נאמן, מנהלת הלהקה, שסיפרה לי שנתקלה בכתבה על פרנצ'סקה מאן. ברגע שקראתי הבנתי שזה הסיפור שלי, במיוחד בגלל שמדובר ברקדנית. הרגשתי שזו שליחות לספר את סיפורה."

הכוח הפנימי שלה קשור להיותה בלרינה לדעתך?

"אין ספק. מי שמחליטה להיות בלרינה חייבת להיות אדם מאוד חזק, ולהיפך - הבלט מאוד מחזק את האופי של העוסקים בו. היא הייתה בחורה צעירה ומוכשרת עם המון תקוות להצליח כפרימה בלרינה, ועם משפחה נהדרת. במהלך כל המלחמה היא גילתה כוח נפשי יוצא דופן, היא נלחמה כל צעד. היא שרדה בגטו, אפילו שם רקדה. כל יום שם הוא כמו כמה גלגולי חיים והיא עברה את זה. אחר כך מצאה את האומץ בתוכה לברוח לחלק הארי של ורשה, להעז לנסות לצאת מהמדינה, ובסופו של דבר באושוויץ, כשהיא מלאה בכעס על התרמית ובאדרנלין של מי שאין לו מה להפסיד, היא עשתה מעשה הרואי מאין כמוהו. היא דוגמא לזה שלא נכון שיהודים לא נלחמו בחזרה. היא פשוט לא ויתרה."

בנקודה הזו, של אי הנכונות לוותר, טימופייבה מתחברת היטב עם גיבורת המופע שלה. הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של להקת בלט ירושלים ובית הספר שבצדה, עלתה לישראל ב-1991 עם אמה נינה טימופייבה ז"ל, הבלרינה האגדית של המאה ה-20 ומייסדת בית הספר לבלט ירושלים, שהלכה לעולמה לפני שנים אחדות, וקיבלה ממנה את שרביט הניהול של מפעל חייה. על אף ההצלחות האמנותיות הבלתי מתפשרות של הלהקה, טימופייבה נאלצת להיאבק ללא הרף במוסדות התרבות של המדינה על תקציבים ומענקים. "למרות ההתקדמות הגדולה שעשינו, המאבק אף פעם לא נגמר במדינה הזו," היא אומרת. "אבל זה לא מייאש אותי לרגע. אני מוכנה ללכת עד הסוף בשביל הלהקה הזו ובמובן הזה אני כמו פרנצ'סקה." 

פרנצ'סקה מאן, באדיבות בלט ירושלים


מה בין הבולרו של ראוול להיטלר?

איך היה תהליך העבודה על המופע?

"ארוך וקשה. קודם כל עברתי תהליך פרטי ארוך עם עצמי, שלמעשה הוביל למופע. כשלמדתי בבית הספר של הבולשוי ברוסיה לא שמעתי כלום על מה שקרה ליהודים בשואה. התחלתי להבין את זה רק כשעליתי לארץ, והזוועה הזאת גמרה אותי. ניסיתי להדחיק עד שכבר לא יכולתי, ואז התחלתי לחקור באינטרנט. הייתי המומה מאיך אנשים שבאים מתרבות כל כך עשירה, חלקם מאוד משכילים ואינטליגנטיים, מסוגלים לאכזריות כל כך נוראה כלפי בני אדם אחרים. איך אדם נורמלי הופך למפלצת? כמה שקראתי, נמשכתי לקרוא עוד. הייתי חייבת להבין, כי יש כאן עניין שקשור לאנושות בכלל. זה לא סתם רצח של חיית אדם, זה משהו שיטתי ואכזרי.

"אחר כך פניתי לחבר של אמא שלי, הסופר היהודי-רוסי מיכאל סדובסקי, שחי בארה"ב וחזר לרוסיה. סיפרתי לו את הסיפור של פרנצ'סקה והוא כתב ליברטו שהעבודה עליו הייתה אתגר גם בשבילו. כשהוא סיים התחלתי לעבוד על המופע. עברו כמעט עשרה חודשים עד שסיימנו, אבל זו הייתה גם תרפיה בשבילי."

צילום: לאוניד חרומצ'נקו


ואיך תרגמת את כל זה לבמה?

"יש לזה כמה רמות - תנועתית, מוזיקלית ועיצובית. ברמת הכוריאוגרפיה, השתמשתי בכמה שפות תנועתיות. ליהודים יש קו משלהם, לנאצים קו משלהם. הסגנונות נעים מקלאסי, דרך ניאו קלאסי ועד מודרני, כולל נגיעות של ריקודים עממיים יהודיים. הכל דרך הפילטר של נעלי פוינט. ניסיתי להשתמש בשפת המחול כדי לבנות את הדמויות והיה חשוב לי שתיווצר למופע שפה רחבה ועשירה שנעה מקיצוניות לקיצוניות.

"עניין הטווח הרחב הנחה אותי גם ברמה המוזיקלית. המוזיקה מתארת את התקופות השונות בחיים של פרנצ'סקה מתקופתה ככוכבת ועד למוות באושוויץ. השתמשתי בין השאר ביצירות של ראוול, של המלחין היהודי איסק שוורץ, להקת סווינג גרמנית שפעלה בשירות התעמולה הנאצית, נאום של היטלר, אפקטים קוליים ועוד. קולאז' מוזיקלי מאוד רחב. למעשה יצירה שלמה.

"לגבי העיצוב, ישבתי עם מעצבת התפאורה והתלבושות הצמודה שלי אינה פולונסקי והתווכחנו איך נכון לגשת לזה מבחינה עיצובית – בצורה של דיוק היסטורי או באופן קונספטואלי-סימבולי. בסוף בחרנו את הסגנון הסימבולי, שאני יותר מאמינה בו מבחינה אמנותית למופע הזה." 
  

חזרה "ממנטו", באדיבות בלט ירושלים

"סבי החורג נרצח באושוויץ"

את תפקיד אביה של פרנצ'סקה מגלם על הבמה אדם גרינפלד, נכה צה"ל על כיסא גלגלים, בעל ניסיון רב בפרויקטים מיוחדים בתחום המחול, שזכה במספר תחרויות מיוחדות. "ישבתי יום אחד לפני חזרה והבנתי שחסר לי רקדן לתפקיד האבא," משחזרת טימופייבה. "באותה שניה מתקשר אליי אדם להגיד שהוא מגיע לירושלים ומזכיר לי שנדברנו לשתף פעולה. יצא בול על החזרה. הוא הגיע, עשה ניסיונות, והתאהבנו אחד בשני. זה מרגש במיוחד כי לאדם יש סיפור פרטי שקשור למופע."

"גדלתי בבית של שני ניצולי שואה," מספר גרינפלד. "אבא שלי הקדיש את חייו להנצחת השואה דרך פרסום שיריו בארץ ובחו"ל של סבי החורג אהרון קופלוביץ' שנרצח באושוויץ. זה שליחות וייעוד בשבילי לספר את הסיפור של פרנצ'סקה, סיפור מדהים והרואי של בחורה אמיצה בצורה בלתי רגילה. בטח כשזה נעשה בדרך של מחול, שזו דרכי האמנותית."  

"אני עדיין לא מצליחה לדמיין איך הכל יעבוד," מתרגשת טימופייבה לקראת בכורת המופע, שתעלה ב-1 ספטמבר במרכז סוזן דלל בתל אביב, ופעם נוספת ב-7 בספטמבר בתיאטרון ירושלים. "זה מופע גדול בשבילי, גם מבחינת האורך, 80 דקות כולל הפסקה, וגם בגלל הנושא שכל כך קרוב ללבי. בניתי משהו מכל מיני חלקים אבל אין לי שליטה על איך זה ייצא במציאות. יכול להיות שהיצירה תיקח אותי למקום אחר לגמרי. בעצם היא בונה אותי, אני רק עוזרת לחבר את החלקים." 
  

נדיה טימופייבה ואדם גרינפלד בחזרה "ממנטו", צילום: לאוניד חרומצ'נקו
 
בכורת המופע "ממנטו" תתקיים ב-1 בספטמבר 2019 בשעה 21:00 במרכז סוזן דלל תל אביב, להזמנת כרטיסים: 03-5105656; מופע נוסף יתקיים ב-7 בספטמבר בשעה 21:00 באולם רבקה קראון, תיאטרון ירושלים, להזמנת כרטיסים: 02-5605755

רכישת כרטיסים