|
|
|
 הרקדנית הראשית מריה סלקטור נפלאה. היא מלאה בגוונים ובעוצמה. בריקוד הבלתי אפשרי, שבו מכריחים אותה להופיע כרקדנית במועדון לילה, גופה הגמיש קופא, והמבנה הזעיר שלה מאפשר לה לעופף בטכניקה מושלמת עד שלפתע נראה פגיע ומעורר רצון להגן עליה."
|
|
|
|
|
היצירה החדשה של נדיה טימופייבה, על פי קורותיה של הרקדנית פרנצ'סקה מאן, בביצוע בלט ירושלים מצליחה לגעת ולספר סיפור לרקוד את השואה זו משימה בלתי אפשרית. אדורנו כתב שכתיבת שירה אחרי אושוויץ היא בלתי אפשרית. גם מחול הוא סוג של שירה, ו"ממנטו", היצירה המרשימה של הכוריאוגרפית נדיה טימופייבה מצליחה לגעת ולספר סיפור.
ניסיון להרקיד את השחור
יש פער בלתי ניתן לגישור בין אימה ומוות לבין בלט קלאסי. המרחק שבין היופי שבבסיס הבלט הקלאסי ושאיפותיו לבין הרוע בהתגלמותו האנושית הוא גדול מדי.
הסצנות שעוסקות במשפחה, באנושי וברגשות הן יפות ועשירות בפרטים. כאשר קצין נאצי רוקד בטכניקה מבריקה ובכישרון פורץ, הדעת - או לפחות דעתי - לא סובלת את היופי הנורא הזה שגובל בפורנוגרפיה וזחיחות דעת, ומסמל את חוסר האפשרות של החיבור בין מה שמופשט ותרבותי עד קצה הבהונות המתוחות לבין מה שאנו יודעים על הדמות, על תפקידה ועל העולם הרוחני ממנו היא נובעת.
ברוב קטעי הריקוד טימופייבה נמנעת מן העימות המוסרי הזה שאין ממנו מוצא, והקטעים המרגשים ביותר באופן פרדוקסלי הם אלו שבהם יש מעט ריקוד אבל יש תנועה, מחוות שאינן גולשות לפנטומימה מוכרת או אפילו מבנים תיאטרליים, דמויות תמונות דוממות, Tableu, שאליהן הרבה יותר קל להתייחס ושעשויות ביד אמן וברגישות.
המכשול אם כך, במהלך המופע הארוך והעשיר, הוא אותו ניסיון, עם כל הטקט וכוח ההמצאה, להרקיד את כוחות השחור. התופעה הזו קיימת בהרבה בלטים - מדמות המכשף ב"אגם הברבורים" ועד דמות המוות אצל רולן פטי. היחיד שהצליח עד כה להתמודד עם דמות המוות הוא קורט יוז ב"שלחן הירוק" אבל אין זה בדיוק אדם אלא ואריאציה ימי-ביניימית על דמות המוות כשלד עם חרמש בידו הצועד במקום במגפיים מסומרים שוב ושוב - והוא אכן מטיל אימה.
ממנטו, צילום: לאוניד חרומצ'נקו
איך רוקדת סוהרת נאצית?
הרקדנית הראשית מריה סלקטור נפלאה. היא מלאה בגוונים ובעוצמה. בריקוד הבלתי אפשרי, שבו מכריחים אותה להופיע כרקדנית במועדון לילה, גופה הגמיש קופא, והמבנה הזעיר שלה מאפשר לה לעופף בטכניקה מושלמת עד שלפתע נראה פגיע ומעורר רצון להגן עליה.
יתר הרקדניות, ואני מניחה שהבחירה בנשים במקרה הזה נבעה מחוסר בגברים רקדנים, הן חיילות או מפקדות נאציות, הרוקדות בקפדנות גדולה, אך גם פה שוב קופץ הפער בין מה שאנו יודעים לבין החינניות הגופנית.
תרגילי סדר משולבים בהרמות רגליים גבוהות ומתוחות לא מעוררים אימה של מצעד נאצי. הם מעבירים מסר כפול, ארוטי ומביך. לא יכולתי שלא להיזכר בחוברות סטאלג משנות ה-50.
זו לא המצאה חדשה, אך אני בספק אם טימופייבה הייתה מודעת לאסוציאציה הזו.
בבלט שחוקיו הם ניסיון בלתי פוסק לגעת בשלמות, הרמת רגל יש לה חוקים מדויקים והיא יפהפייה ומרהיבה, אך בהקשר של הסיפור גרמה לי להסב את עיניי, למרות שהן רקדו היטב במסגרת הסיפורית כפוית הטובה. איך רוקדת סוהרת נאצית?
נעשה כבר ניסיון להשוות בין המשטר של לימודי בלט מקצועיים לכל משטר אחר, ואכן הנחישות של הרקדנית הממשית לבין הגיבורה מפתה לגזור גזירה שווה בין שני משטרים מחמירים. אך גם כאן יש כשל מחשבתי או מוסרי.
ממנטו, צילום: לאוניד חרומצ'נקו
עיצוב שהולם את המתרחש
ההפקה מעולה והבחירות העיצוביות של אינה פולונסקי ונדיה טימופייבה אכן צנועות והולמות את המתרחש. התפאורה של פולנסקי מרומזת ומשתמשת בכיסאות ובשולחנות בכוח המצאה עשיר אך לא מתגנדר.
התאורה מעולה, משתמשת בתבונה באפשרויות הרבות שיש לה כיום אך שוב לא משתלטת, גם לא בקטעים של הדרמות הקשות.
הפסקול מעניין אך פה ושם לא מותאם לקהל ישראלי של היום, שהוא מתוחכם יותר משנדמה. הערבול של החמישית של בטהובן ושירת "כל בני האדם אחים המה" יחד עם הקלטה היסטורית של נאום היטלר הוא כביכול אירוניה אך בעצם קיטש שלא צריך להתרחש ביצירה הרצינית הזו.
כישראלית, שירת ההמנון בסוף הבלט זכתה לריקוד וביצוע מעולה, מרגש של זרועות בלבד, שהצילה את הרגע ממבוכה גדולה. משא גדול מדי יש היום על המנגינה המלודית הזו של סמטנה.
ממנטו, צילום: לאוניד חרומצ'נקו
סיום מרהיב
יש לציין את האיפוק והזהירות בבימוי הסצנות הטעונות שבהן מגיעה המשפחה, אחרי הטעיה גורלית לא אל היעד העשוי להצילם אלא למחנה ריכוז. חוטי תיל עולים מן הבמה וחוצצים עתה בן המבצעים-הקורבנות והקהל. האפקט של אותה המצאה פשוטה הוא אכן מזעזע.
ריקוד הסיום של הקצין הנאצי בביצוע מרהיב של אבי לרנר, שזהותו נחשפת אחרי שהתחפש לידיד המשפחה, הוא המענה התכני והצורני הנכון לריקוד האקרובטי שלו בתחילת המחול. הרקדנית (על פי דמותה האמיתית של פרנצ'סקה מאן, רקדנית שהשתתפה במרידה נגד הנאצים באושוויץ ונורתה למוות) נכרכת בחיבוק נחשי, ארוטי וממית על גופו של הקצין ולפי אחת הגרסאות יורה בו באקדחו שלו.
זו עבודה אמיצה ואישית ולרגעים יפה ביותר. הקטעים של הוואלס, בנוכחות החיילים, הציטטות מריקודי עמים מלאי המצאות מרנינות והביצוע כולו ראויים לכל שבח.
05/09/2019
:תאריך יצירה
|