מוזיקה - עולם הפרינג' של מוזיאון תל אביב

מנהל מחלקת האירועים דודי פלג על ההצגות שמתהוות בתוך אולם שידלובסקי, העבודה עם היוצרים ושיתופי הפעולה המרתקים של המוזיאון

בשנים האחרונות מוזיאון תל אביב לאמנות כבר לא מסתפק בתערוכות בלבד, ומזרים אל חלליו השונים אירועים תרבותיים מגוונים - מהופעות מוזיקה ובידור, דרך הרצאות ועד הצגות למבוגרים ולילדים.

אחד המיזמים המרשימים שמציג המוזיאון הוא שיתוף פעולה עם יוצרות ויוצרים של הצגות פרינג'. המוזיאון הקצה להם את אולם שידלובסקי, שמדי שבת מארח הצגות לילדים ומדי פעם נערכות בו הרצאות או ישיבות צוות, אך בחלק גדול מהזמן הוא עומד שומם. מנהל מחלקת האירועים דודי פלג זיהה את הפוטנציאל הגלום בשידלובסקי והציע להזמין אליו אמנים על מנת שיחוו את המרחב ויפתחו בו רעיונות ליצירות חדשות.

"אולם שידלובסקי הוא מעין חדר צדדי בלי חלונות, אבל הוא אודיטוריום מזמין. אפשר לסדר אותו בכל דרך שהיא, ההצגה יכולה להתקיים בכל אחד מהצדדים שלו. אין פה כמעט מגבלות וזה מאוד מגרה את בלוטת היצירה של האמנים. חלק מהאמנים הגיעו עם רעיונות מוגמרים וחלק הגיעו רק עם רצון ליצור, והדברים נוצרו והתפתחו שם. הם באים עם רעיון ראשוני, יושבים באולם ולאט-לאט הדברים מתהווים. אנחנו לא לוחצים אותם בזמן ומאפשרים להם לעשות את זה בקצב שלהם", מסביר פלג.

"לצד התערוכות אנחנו מקיימים פעילות תרבותית מגוונת, וכך קהל שמגיע להצגה, בהרבה מקרים כשהמוזיאון פתוח, יש לו אפשרות לחוות גם את המוזיאון עצמו. מתוך שלא לשמה בא לשמה."

רנה שינפלד, הלביאה. צילום: נטשה שחנס

"הצגות למיטיבי לכת"

בין ההצגות בשידלובסקי ניתן למצוא את "השימוע" של רננה רז, "לאה" ו"אי שם" של אנסמבל פספורט, "מדיאה", "אני אנג'לינה ג'ולי" ו"אשכנזי זה שם מזרחי" של אנסמבל כאן, "הוא הולך בשדות" של קבוצת תיאטרון רות קנר, "לביאה" של רנה שיינפלד, "תדגימי" של דפנה זילברג ו"קיץ 67'" של סמינר הקיבוצים.

"רוב ההצגות הן למיטיבי לכת. צריך להתרכז בהן. יש מינימום פירוטכניקה. אין יותר מדי דברים שמגרים לך את תשומת הלב. הקהל צריך להיות כל הזמן מרוכז בתכנים, במה שנאמר שם."

השימוע, צילום: כפיר בולוטין

לאיזו מבין ההצגות אתה מתחבר?

"אני באופן אישי מאוד אוהב את הז'אנר של פרוטוקולים. יש כרגע שלוש הצגות שעניינן פרוטוקולים של אירועים שקרו במציאות. 'השימוע' של רננה רז, שעוסק בשימוע שעשו למורה אדם ורטה (לאחר שתלמידתו פנתה במכתב למשרד החינוך והתלוננה כי הוא משמיע בכיתה "דעות של שמאל קיצוני", ה"ד) והיא ביימה את זה מקסים בעיניי. יש את 'תדגימי' של דפנה זילברג, ששם מובאים פרוטוקולים של משפט אונס של ילדה שנאנסה בגיל 14 ובו היא מתבקשת להדגים בפני בית המשפט את התנוחות שבהן נאנסה. את הנאנסת משחק גבר ואת השופטים משחקות נשים. זה נותן עוצמות לסיפור ומדגיש מאוד את חוסר הרגישות כלפיה. ויש את 'קיץ 67', שאלה פרוטוקולים של מלחמת ששת הימים. אני מאוד מתחבר לאקטואליות האלה.

תדגימי-צילום-רונן-גולדמן.jpg

תדגימי, צילום: רונן גולדמן

"לצדן הוצגה באולם גם 'לאה', הצגה שעוסקת בשיגעון שבו התפתחה לאה גולדברג. סוג של דוקו; "אני אנג'לינה ג'ולי" עוסקת בבעיית הפליטות, על ההרגשה של פליט, ומצליחה להעביר את התחושה של חוסר בסיס כשאפילו האדמה שאתה דורך עליה לא יציבה."

וכשבחרתם את ההצגות האלה, היה איזשהו קו מנחה?

"לא. המוזיאון לא קונה או מזמין את ההצגות האלה. כמובן שצריך לעמוד בקריטריונים של איכות ונושא ראוי ומעניין. אבל אין תמה."

הכרזת אצלנו בראיון קודם ש"מאמא שאין לה כסף לקנות כרטיס להצגות ילדים ועד אדם שרוצה לשמוע הרצאה. אני החלטתי עם עצמי שלא יהיה כאן אדם שצמא לידע ולא ישתה". איך זה בא לידי ביטוי כיום בפעילויות המוזיאון?

"אנחנו מנסים, ואני לפחות מאוד מושך לכיוון הזה, לתמחר את העלויות בסוג של מינימום אפשרי כדי לתחזק את הדבר. לתערוכות יש תקציב, אבל בדברים האלה אין תקציב והם אמורים להחזיק את עצמם פלוס. גם אם הייתי רוצה שזה יהיה בחינם, לצערי זה לא יכול להיות. אבל אנחנו מאוד מודעים למחירי הכרטיסים, ובואי נגיד שגם אם אפשר היה למכור כרטיס ב-250 שקל והיה מי שיקנה אותו, הצגה כזאת לא תהיה במוזיאון ובטח שלא באולם הקטן הזה. אני ארצה להנגיש אותו ככל האפשר לכל מי שתרבות מעניינת אותו."

הוא-הולך-בשדות-דניאל-צציק.jpg

‎הוא הולך בשדות, צילום: דניאל צ'צ'יק

"אופציה מדהימה ליצור"

שיחה עם הבמאית יעל קרמסקי יכולה לשפוך אור על הדיאלוג המיוחד בין המוזיאון ליוצרים שמציגים בו.

"בלי קשר לחלל, אנשי הצוות שבראשם דודי הם פשוט תענוג ששנים רבות לא חוויתי", מכריזה קרמסקי שתעלה ב-27 באוקטובר 2019 את "אי שם", ההצגה השנייה שלה במוזיאון. "היכולת להיות בהקשבה לצורך של כולם להוציא אמנות, זה נדיר."

את יכולה להרחיב?

"דודי הוא איש דיאלוג ותרבות, אדם שאפשר לשבת ולדבר איתו. הוא רוצה שהיוצרים שמגיעים למוזיאון ימקסמו את עצמם. יש גם את הצוות הטכני שכמוהו לא פגשתי. הם חברים. אלה לא אנשים שעושים לך טובה, או זורקים עצם, אלא כאלה שבאמת באים להעניק לך פתרונות טכניים. אף פעם לא פגשתי דבר כזה. ברגע שיש הקשבה ודיאלוג, שקט, האמון, הכבוד, מגע עם הצרכים האמיתיים, וכשרוצים שהיצירה תגיע למקסום שלה ורוצים לעזור למצוא חללי חזרות ופתרונות טכניים – זה מה שיוצר צריך.

"המוזיאון עושה מעשה בלתי רגיל ליוצרי התיאטרון העצמאי בארץ. תיאטרון זה מוזיאון תל אביב. דודי עשה פה מעשה שפתח לנו, היוצרים העצמאיים, אופציה מדהימה פשוט ליצור."

לאה, צילום: נואית זכאי

"פתרונות לא קונבנציונליים"

המפגש הראשון של קרמסקי עם האולם הריק הבהיר לה את עומק התהליך שניצב בפניה.

"כשהגענו לחלל הבנו שהוא סייט-ספסיפיק", היא אומרת. "צריך להתייחס אליו כנתון שלתוכו ואליו צריך ליצור את השפה. אני יודעת להגיד שהאולם הזה משפיע על השפה הבימתית. בדיוק אמרתי לשתי יוצרות שאני עובדת איתן, איריס מועלם ודינה קונסון, שכל הפיתוח של שתי ההצגות לא היה נראה ככה לולא האולם הזה.

"אולם שידלובסקי הוא קופסה שהצבע שלה אחיד בכל החזיתות - קירות, רצפה, תקרה. אין דבר כזה בשום במת תיאטרון. את נכנסת לתוך קופסת עץ. זה חלל אחיד, מונוטוני לגמרי בצבע, משדר ניקיון. אפילו הגלריות במוזיאון לא נראות ככה. נראה כאילו נבנה במיוחד להצגה, כאילו רצינו שזה מה שיהיה. זה משליך על חומרי התפאורה, צבעי הבגדים והתפאורה. בנקודת המוצא יש חומר – עץ. הוא לא מדבר עם כל דבר. צריך לשקול האם התפאורה תהיה מברזל, מפרספקס או מקרטון.

"בנוסף לכך, אי אפשר לתלות שם שום דבר בשום חלק של האולם. זה כמעט אנטיתזה של מה שנקרא 'שפת תיאטרון'. תיאטרון רוצה תליות. זה מתחיל מהבסיס של הפנסים שתלויים על התקרה. אבל פה את עושה תיאטרון בלי פנסים, בלי צוגים, בלי תלייה של תפאורה. צריך למצוא פתרונות. פתאום זה יוצר שפה ומגיעים רעיונות מרתקים, כמו ב'לאה', שם איריס מועלם יצרה גוף עגול שהוא גם מקור אור וגם מקור קול, כלומר הוא שימש גם לסאונד וגם לתאורה. לא היינו צריכים את זה באולם תיאטרון רגיל. זה הקטע בשידלובסקי, זה אולם שגורם לנו לשבור את הראש בצורה בלתי רגילה. נורא מורכב לנו, אבל זה מייצר פתרונות לא קונבנציונליים ומאוד מעניינים."

לאה, צילום: נואית זכאי

ומה מבחינת התנועה של השחקנים בתוך החלל?

"המרחב ברמת הבמה משיק ל-15X9 מטר. יש שם במה גדולה שאפשר להשתמש בה בצורות מודולריות ובכל הצגה להחליט על מקום אחר שבו יישב הקהל.

"בשום מקום לא הייתה נוצרת השפה הזאת. אני מבינה איך שידלובסקי משפיע על השפה הבימתית. הוא הפרטנר שלנו, קופסה מעץ שאי אפשר לתלות בה כלום. בחלל נוצרות ההחלטות, מה יהיה ומה לא. והאולם הזה מאוד דומיננטי ולא מאוד מתחשב. יש לו תנאים. אבל אני מרגישה ברת מזל."

זהו, פיצחת את השיטה? מעכשיו רק במוזיאון?

"מבחינתי, כל עוד אפשר - כן. אני לא זזה משם. אני לא צריכה יותר. תנו לי לעבוד בשקט ולסיים שם. אני יכולה להגיד את זה מעומק לבי. הגעתי הביתה בפעם הראשונה אחרי המון שנים של עבודה."

יעל קרמסקי, צילום: ז'ראר אלון

"למה לא לגוון?"

במקביל להצגות, המוזיאון מציע שיתופי פעולה מעניינים נוספים, כמו במופע חדש של ההרכב ציפורלה שנכתב במיוחד למוזיאון. במסגרת המופע, הקהל מתחלק לארבעה לוקיישנים ומסתובב בין הגלריות בקבוצות. בנוסף לכך, פלג מציין את האירוע "ספיריטואליזם" שנערך בשיתוף עם מועדון התדר התל אביבי.

"זהו הפנינג גדול סביב תערוכת העידן החדש, שנעשה בשיתוף עם אוצרת התערוכה רותי דירקטור", הוא מפרט. "יהיו שם קרוב ל-40 אייטמים, חלקם מוזיקליים וחלקם אמנותיים-מוזיאליים. זה אירוע שמתרחש בין שמונה בערב לשלוש לפנות בוקר. כל הגלריות במוזיאון יהיו פתוחות."

ספיריטואליזם, לילה רוחני במוזיאון תל אביב

איך בכלל נוצר החיבור עם התדר?

"קיבלנו תרומה של תמונה של אמן סוריאליסטי בשם מקס ארנסט. משפחה בארה"ב תרמה את זה והעבירה עוד קצת כסף כדי שנעשה אירוע לכבוד קבלת התמונה לאוסף. הם ביקשו שנעשה את זה עם תזמורת, אבל זה לא התרומם וחבר המליץ לי להכיר את החבר'ה מהתדר. בתוך דקה נעשה החיבור. הם באו עם רצון מאוד גדול לשתף פעולה והפקנו אירוע סביב תערוכה בנושא סוריאליזם. היינו מופתעים מהעוצמות. זה היה אחד האירועים המדויקים במוזיאון בהקשר של פעילות רב-תרבותית.

"הפתיחה הזאת הייתה כל כך גדולה. והמשפחה התורמת שהגיעה במיוחד כדי להשתתף באירוע, הייתה בשוק. הם מיד העלו את הסכום שנתנו לנו כדי לייצר את האירוע. כולם כל כך התלהבו עד שזה נעשה לאירוע קבוע. עשינו כבר שישה-שבעה אירועים כאלה. הכרטיסים נמכרים במהירות."

רות אשל, גלימת האבן. צילום: דן בן ארי

כדי להבהיר את התפיסה שמאחורי הגיוון בפעילויות המוזיאון והחיבורים המרתקים שלו עם יוצרים ומוסדות נוספים, פלג חוזר אל הסיפור התנ"כי של מגדל בבל.

"על פי הסיפור הזה, האנשים דיברו בשפה אחת. חשבו שהם מאוד חזקים ורצו לבנות מגדל גבוה, 'הבה נבנה לנו עיר ומגדל גבוה וראשו בשמיים'. ואז לכאורה אלוהים מעניש אותם. הוא מבלבל את שפתם, הם לא מצליחים לתקשר והמגדל קורס כי אי אפשר לבנות ולעבוד.

"אומר שם אחד הפרשנים שטעות לחשוב שזה עונש. ברגע שבלבל את שפתם לשונם ותרבותם, בעצם הוא יצר את האפשרות של ההתפתחות האנושית. ברגע שכולם מדברים בשפה אחת אומרים רעיון אחד וחדורי מטרה אחת - זה סוג של פאשיזם. הדבר הזה הוא לא עונש, הוא הפרס. הוא התשתית שעליה התפתחה התרבות המגוונת של המין האנושי. אני תמיד זוכר את הסיפור הזה כשרוצים שהכל יהיה מאורגן תחת תמה אחת. לפעמים זה נכון, בתערוכה במוזיאון באופן כללי, אבל בתתי מחלקות, למה בעצם לא לגוון?

"כיום מוזיאונים בעולם מבינים שהדרך להביא קהל היא לייצר פעילות תרבותית מגוונת. ה'מומה' וה'לובר' יביאו תמיד אנשים. אבל כדי להגדיל את כמות הקהל שמגיע לתערוכות, המוזיאון צריך לייצר פעילות. היום מאוד פופולרי לקיים מופעי מחול בתוך המוזיאונים וגם בגלריות. יש מגוון של גירויים לקהל חובב תרבות להגיע למוזיאון. הרי מרגע שהאמנות הפסיקה להיות ריאליסטית, כשאתה עומד מול תמונה, במקרים רבים תזדקק לתיווך, שיסבירו לך מה אתה רואה. אתה צריך לעמוד מרוכז וזה מאוד קשה בזמננו אנו, עם כל הגירויים מסביב. המהירות נעשתה במקום האמצעי - המהות."

דודי פלג, צילום: מהאלבום הפרטי