אוצר בלום של מסתורין

שמות מעוררי אמון מופיעים ברשימת היוצרים בעבודתו החדשה של אבשלום פולק "אנטו": הסופרת דורית רביניאן, השחקן יוסי פולק, הכוריאוגרף אנדרה מרטיני וכמובן אבשלום פולק עצמו.

צריך לעצור את המקלדת כדי לא להמשיך במה שהכרחי לציין, שפולק היה במשך שנים שותפה לעבודה של ענבל פינטו, וכנראה שקשה, אם לא בלתי אפשרי, להינתק מעולם הדימויים שנוצר במשך עשרות שנים של יצירה משותפת ועשירה.

הנושא  שחוזר בווריאציות רבות הוא האדם – בובה. המקום של הלא אנושי הדומה לאנושי, קו הגבול הדק המפריד הן השניים  חוזר בתולדות הספרות, התיאטרון והמחול שוב ושוב. מימי סיפורי הופמן ו"קופליה", אותה בובה דמוית אדם אותה יוצר קופליוס, מדען מטורף המתאהב ביציר כפיו, המלחמה על נפשה, ואצלב ניז'ינסקי בתפקידו הבלתי נשכח כבובת סמרטוטים שרוחה מנצחת למרות שגופו מושמד, "הגולם" שאינו רוקד אך רוחו מרחפת על כל דימוי רובוטי, ותעשייה קולנועית שלמה המבוססת על סיפור זה הם אוצר בלום של אותו מסתורין. 
 


אנטו, צילום: יאן פינקלברג


צביקה פישזון היחיד במינו
 
המחול נפתח בסולו ריקודי בו דמות משופמת לבושה בשכבות מנסה למתוח את יכולת איבריה לתנועה גדולה ומשוחררת. לאט היא נפטרת מחלקי לבוש עד שהיא נותרת בתחתוניה ומתפלשת על הרצפה. בהמשך מתעוררת דמות נוספת בגילומו של צביקה פישזון היחיד במינו. תפקידו הוא להיות האדם הלא-בובתי בסביבה, שעתה צריכה להתמודד עם מקהלת רקדנים בובות. לפי הפסקול נראה שהוראות הפעלה מגיעות ממסכי הטלוויזיה הפועלים ללא הפוגה, ללא שידור מסוים אלא כסוג של רעש מתמיד.

הניגוד בין האנושי המנסה לפקד על קבוצת האנשים-בובות מתמשך לאורכו של הריקוד כולו.

וריאציות של ריקוד זוויתי, איברים מפורקים להם פקודות הפעלה נפרדות, ניסיונות למחול קבוצתי שבו יש התייחסות בין היחידים מתרחשות במהירות ובשפע. בזוגות ובשלישיות קיים מעין רפרוף על אפשרויות יחסים מתורגמות מיידית לשפה שההקפדה עליה קשה, של תנועות זוויתיות וקטועות המגיעות לעיתים לווירטואוזיות ביצועית אך עם הזמן גם הן כבר נעשות אוטומטיות. גם כאשר הרקדניות הופכות כביכול לכבשים, כלומר לעדר חסר בינה באופן מסורתי, אולי כביקורת פוליטית. 
 



אנטו, צילום: יאן פינקלברג

ביצוע מעולה
 
הסיפור בהמשכים של רביניאן שמקריא יוסי פולק, על עננה ששכחה להמטיר מים ועל הילדה רננה ניסה לאייר את הטקסט בהתרחשות תנועתית אך לא נוצר קשר הכרחי. קריאתו של פולק ערבה בקולו הבוגר אך לעיתים היה קשה לפענח את הנאמר.

שלישיית בנות בובתיות שהזכירו באופן מובהק את עבודתה של ענבל פינטו ב"עטוף", אולי כסוג של הומאז', היה אפיזודה מרעננת בתוך שפע הנפילות, איסוף הגפיים לצורך עמידה, שיווי משקל ועוד מבעיות הקיום של היצור חסר חוט השדרה אך העז ברצונו להיות ולפעול. הרצון הנחוש למול המגבלה הקיומית גורמת למחול להיות אנרגטי כמעט יתר על המידה, וחוסר הבהירות העלילתית גם מוסיף לתחושת התוהו בוהו לקראת סוף המחול.

אנטו, צילום: יאן פינקלברג

כחסד אחרון מותרות כפות הידיים של הרקדניות הבובות והן מרימות אותן כסוג של ברכה, מוארות באור רך.

זו עבודה מושקעת מאוד, שיש בה איים של יופי אך עומס משמעויות, ילדותית אך לא ילדותית דיה כד לשבות את לבנו, צבעי פסטל רכים להבהיר את מבטנו, ומוזיקה המורכבת מסימני שאלה אלקטרוניים וצלילים בארוקיים לשמח את רוחנו. הביצוע מעולה, אך העבודה לא ממש ממריאה. משקל של בובה היא ענין רציני ומעייף במינון יתר.  

אנטו, צילום: יאן פינקלברג

5 בדצמבר 2019 ב-13:00 (במסגרת חשיפה בינלאומית); 8, 9 בדצמבר ב-21:00 במרכז סוזן דלל בתל אביב. להזמנת כרטיסים: 03-5105656
 
רכישת כרטיסים