פעילויות לילדים, הצגות לילדים - ביקורת דיסקים: פורטיסחרוף, טיפקס

אפילו אורן בר-אל, אחרון המתנגדים לפורטיסחרוף (ביחד ולחוד) נפל שדוד על המשמרת נוכח האלבום החדש. טיפקס, למרות כמה שירים מצוינים, קצת זחוחים מדי.

פשוט מוצלח

מערכת היחסים שלי עם רמי פורטיס וברי סחרוף הייתה תמיד רצופה מהמורות. לאורך שנות הקריירה שלהם, ביחד ולחוד, הקפדתי לא פעם להקשיב לאלבומים שלהם בתשומת לב, ולא תמיד הייתי שותף לשבחים שהורעפו עליהם מקיר אל קיר. אם כבר הייתי צריך לבחור בין השניים, תמיד העדפתי את הסגנון הנונשלנטי והחודר של סחרוף מאשר את השירה הקולנית והמוגזמת של פורטיס. והנה מגיע האלבום החדש שלהם יחד, ארבע עשרה שנים אחרי אלבום ההופעה המשותף שלהם, והעורכת מפצירה בי שלא להתעלם ממנו, אז החלטתי שלא להתעלם.

אני מקשיב לאלבום בפעם הראשונה, ובפעם השנייה, ומופתע לגלות עד כמה הוא מוצלח. הצליל שלהם נשמע רענן ומלודי בזכות הנגנים יוצאי הדופן, שממשיכים ללוות אותם כבר הרבה שנים (ז`אן ז`אק גולדברג, גיל סמטנה, יובל שפריר), ובוודאי בזכות ההפקה המוזיקלית, שמושתתת על הרוק-אקוסטי-אוריינטלי המסורתי של סחרוף, אבל יש בה רכות מסוימת ושמחת חיים, שמשמשות מעין נקודת כניסה לאוזניים ערלות וסרבניות כשלי, ויש בה גם רטרו-אלקטרו דרמטי וצפצפני, שהופך את כל העסק לחגיגה מקפיצה ומנסרת של צלילים.

שיר רודף שיר, עוברים את הסינגל הראשון מהאלבום ("חדשות מהירח"), ומגיעים לשיר הנושא המצוין של סדרת הטלוויזיה "פרשת השבוע", ואני אמנם עדיין מתקשה לעתים עם סגנונו של פורטיס, אבל לומד גם לגלות בו את הצדדים החיוביים. הוא שר ומשלב קולות עם בן זוגו ליצירה המעניינת הזו, והנה הם מארחים את מוקי, שממשיך לחדד את יכולת ההגשה שלו, והנה גם "בסוף של יום" היפהפה, ועד כמה שאני משתדל ומחפש, ומקשיב לאלבום שוב ושוב, איני מוצא עבורכם שום סיבה שבעולם להתעלם מהדיסק הזה, אלא לגמרי, אבל לגמרי את ההפך.

פורטיסחרוף – על המשמרת, נענע/אן.אם.סי

בינוניים לרגעים

לקובי אוז וללהקת טיפקס, שמורה אצלי איזו פינה חמה, שנולדה די מזמן, בימים של "החיים שלך בלאפה" ושל "נשיקה לדוד". האלבומים האלה, שנשבו בשמי המוזיקה הישראלית כמשב רוח קליל, רענן וצבעוני והיה בהם גם לא מעט תחכום, הצליחו בעיקר כי היה בהם משהו אמיתי וחדש, והם העזו להתנהג אל המוזיקה המזרחית כאילו היא סתם עוד סגנון מוזיקלי ולא משהו שמוקצה עבור קהל ספציפי בלבד. מיותר לציין כי גם לאישיותו האקצנטרית של אוז, שהצליחה למשוך תשומת לב גדולה לא פחות מאשר המוזיקה שלו, היה בכך חלק לא מבוטל.

מאז עברו הרבה מאוד תהפוכות בעולם המוזיקה בארץ, והגדרות של הגטו המזרחי כבר אינן גבוהות כל כך, אבל היצירה של להקת טיפקס נותרה בדיוק כפי שהייתה, ללא כל שינוי. שיהיה ברור, עדיין מדובר בהפקה עשירה ומצוחצחת, שמשלבת בין מזרח ומערב כאילו הם נועדו לשבת יחד, עדיין יש שם כמה שירים מצוינים, שמצליחים להעלות חיוך על השפתיים ולהסב נחת לאוזניים, ועדיין יש שם את קובי אוז שמנצח בקולו הדומיננטי על כל העסק ועל מצעד נאה של אורחים (ובראשן מירי מסיקה ועלמה זק הנהדרות), אך על כל החגיגה הזו מעיבים כמה רגעים בינוניים ולעיתים אף מביכים שהתחכום הוא מהם והלאה. אולי זוהי החזרה על כל השטיקים הישנים, אולי זחיחות רבה מדי של יוצרי האלבום, ובוודאי תהליך בקרה בעייתי של סינון החומרים, שיוצרים פה את תחושת הפספוס.

טיפקס – רדיו/מוסיקה/עברית, עננה/הד ארצי