חוגגת עשור
 
בסוף 2020 תחגוג ניצה בן צבי עשור לתפקידה כמנכ"לית תיאטרון חיפה. בן צבי, בעלת תואר ראשון בכלכלה ולוגיסטיקה ותואר שני במנהל עסקים, שירתה בעברה כראש מדור הווי ובידור בצה"ל. את המעבר הראשון שלה מניהול צבאי לאזרחי עשתה כשניהלה את היכל התרבות באשקלון. אחרי ארבע שנים באשקלון, המליץ עליה נעם סמל, לשעבר מנכ"ל הקאמרי, שאיתו עבדה בצמוד, לניהול תיאטרון הצפון בקריית חיים, שם הצליחה להגדיל משמעותית את מספר הסדרות המוצעות לקהל המנויים ולקהל הרחב. אחרי קדנציה מוצלחת הגישה בן צבי מועמדות לניהול תיאטרון חיפה, התקבלה והפכה למנכ"לית השישית של התיאטרון.
 
"הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לתיאטרון חיפה היה ללמוד," היא מספרת. "תמיד לומדים. יש למידה מיידית ויש למידה שהיא ארוכת טווח, ואם לומר את האמת - עד היום אני לומדת. למדתי את מבנה הארגון, את מצבו הכלכלי, את מצבו האמנותי, איך הברנז'ה תופסת אותנו ואיך הקהל מתייחס אלינו, כשתוך כדי הלמידה הבנתי מה אני צריכה לעשות ואיפה ניתן לעשות שינוי".
 
מה הדרך האולטימטיבית מבחינתך ללמוד, דרך התבוננות, שיחות, מעורבות?
 
"אני מאמינה בעבודת צוות, ותיאטרון הוא גוף של אנשים. גוף של שחקנים, של יוצרים, של צוות טכני ושל אנשי שיווק וכל האנשים האלה חשובים ויש להם גם מה להגיד. צריך להטות אוזן לידע שלהם, למחשבות ולתובנות שלהם ולשמור על דיאלוג מתמשך שאף פעם לא נפסק. זה בעצם התבוננות, דיאלוג ויכולת עיבוד שהיא כבר אישית". 


ניצה בן צבי, מוני מושונוב ומשה נאור, צילום יואב איתיאל


"למה הצבא לא מנהל את המשבר?"
 
איך היה המעבר מניהול צבאי לאזרחי?
 
"היום יותר מתמיד, בתקופה הזו, עולה בכל יום השאלה: למה הצבא לא מנהל את המשבר? והנקודה המרכזית היא שבצבא יש שיטה. יש ארגון מאוד מסודר שיודע לעבוד, לנהל ולהתנהל ממערכת קטנה ביותר עד למערכת גדולה. ויש יתרון ליוצאי צבא לא ברמה הערכית של הבנת עקרונות מלחמה אלא ביכולת האירגונית הפשוטה של לנהל מערכת היררכית שיורדת עד למטה ועולה בחזרה. כך גם היה צריך להיות בניהול המשבר הזה. שר בריאות לא מנהל מעבדת קורונה ומרכז את המידע ממנה ומפזר אותו. וקטונתי".
 
גם כשאנחנו מדברות על תרבות הפנאי?
 
"ניהול זה ניהול והתוכן לא משנה את הניהול. יש ניהול בית חרושת וניהול מפעל ליצור מוצרי כותנה או יצור תרופות או מנהל מפעל ליצור הצגות שיש בו דיאלוג בין המחלקה האמנותית למחלקה הטכנית. אין ממש הבדל בעקרונות כלכליים. ניהול תרבות הפנאי הוא לא משהו שנחת עלי. נכון, הייתי במערכת היררכית שהייתה בה משמעת חזקה, מטבע הדברים כשעוסקים בהגנה על חיי אדם, אבל משמעת היא ערך ארגוני ולא ערך נפשי. זה גם עניין אישיותי, יש מי שלוקח את הסמכות כעניין תפקודי ויש סמכות שבאה מתוך כריזמה וידע. כל זה נמצא גם בצבא וגם בחוץ".
 
אז מאיפה נובעת הסמכות שלך? מה החוזקות שלך כמנכ״לית תיאטרון?
 
"אין הנחתום מעיד על עיסתו אבל אני חושבת שהשילוב בין עבודת צוות ליכולת חקירה אישית ביחד עם למידה מתמשכת, הפכו את הסמכות שלי לסמכות של ידע. ואולי גם סמכות של כריזמה, זאת גם הסמכות שאני מאמינה בה. אם יש משפט שאני מתעבת ולא אוהבת שאומרים לי אותו "טוב אם זה מה שאת רוצה". ברגע הזה ברור לי שאני צריכה לקחת צעד אחורה. משהו לא חלחל ולא הובן כהלכה". 



ניצה בן צבי, עידן אלתרמן ויעל לבנטל, צילום איציק בירן

"אף פעם לא הטלתי וטו על הצגה"
 
מה היחסים בינך שמנהלת את האמנות, למשה נאור המנהל האמנותי?
 
"המנהל האמנותי אמון על הצד של הפיתוח, על הנבירה והקריאה ואיתור תוכן אמנותי ועל בחירת היוצרים והשחקנים שיעבדו לצדנו. כמובן שאת התוכן המוצע אנחנו מעלים לדיון משותף וההחלטה היא משותפת. אין ספק שההחלטות על הצגה כזו או אחרת נובעות מתוך הרבה שיקולים, כמו תמהיל, קריטריונים של משרד התרבות, זמינות שחקנים ויוצרים. כל אלה משתנים שיש להם משקל בהחלטות האמנותיות שלנו שמצטרפים לרצון העז שיש לנו להיות תיאטרון מוביל, נחשב ומשמעותי". 
  
מעולם לא הטלת וטו?
 
"אני לא נמצאת אף פעם ברגע של וטו מאחר שיש דיאלוג של הבנה. זה לא קיים בעולם התוכן ובעולם הרוחני שלנו. אני חושבת שאני יודעת לייצג אינטרסים ואני מאוד אוהבת אנשים ולכן מאמינה שאפשר לפעול רק מתוך שכנוע עצמי ורצון, ואם יש רעיון שלא סוחף אחריו את האנשים שלי אני אעדיף לוותר עליו. תיאטרון זה לא מקום גחמני להעדפות אישיות, תיאטרון זאת עבודה משותפת. נקודה.
 
"המרחב שהתיאטרון חי בו מאוד ברור לנו  ברמה המקצועית, הארגונית והאישית, וכל זה משפיע על תהליך קבלת ההחלטות, גם אם המרכיב הכלכלי יכול להיות לעיתים דרמטי. אנחנו גוף נתמך שצריך להצדיק את התמיכה בשאיפה להגדיל אותה".
 

ניצה בן צבי ולאורה ריבלין, צילום איציק בירן


תיאטרון בוטיק 
 
מה מייחד את תיאטרון חיפה מתיאטראות אחרים?
 
"קודם כל אנחנו תיאטרון בוטיק. אנחנו תיאטרון בינוני שמרוחק ממרכז הארץ וככזה הקף הפעילות שלנו הוא קטן יותר והעובדה הזו הפכה ליתרון אצלנו. צריך לזכור שלהיות שחקן במדינת ישראל זאת לא עבודה קלה. זאת עבודה מאוד סיזיפית בתנאים לא תנאים. אתה יוצא באחת בצהריים, עולה על ואן ונוסע ברחבי הארץ, עולה על הבמה וחוזר הביתה באחת לפנות בוקר. כדאי שאנשים יידעו את זה - ששחקני התיאטרון עובדים מאוד קשה והתשוקה שלהם לבמה ולקהל כה גדולה שזה מפצה אותם. כבוטיק יש לנו את הפריבילגיה שההצגות שלנו רצות עד עשר פעמים בחודש ולא 20 פעם בחודש, ואנחנו יכולים להעסיק את אותם שחקנים שלא רוצים להיות חלק ממפעל ענק ושרוצים שיהיה להם אוויר לנשמה. מה גם שבאופן הזה אנחנו שומרים על החיות של ההצגות. ההצגות שלנו נשמרות ברמה גבוהה עד שהן יורדות מהבמה, הן לא מגיעות לנקודת שחיקה.
 
"היתרון הנוסף הוא הרפרטואר, התמהיל האמנותי שלנו שמגדיר אותנו כתיאטרון מאוד עכשווי. אנחנו מאוד קשובים לטרנדים בעולם וגם היצירות הישראליות שאנחנו מעלים הן מאוד עכשוויות. תראי את 'אקווריום', הצגה שבה אנשים מבוגרים מדברים על הכל - על הגוף שלהם, על כסף, על סקס ועל בעיות החיים. 'איך לקום מכסא' - הצגה צעירה בהשראת סרטוני How to ביוטיוב. אנחנו מעודדים מחזאות ישראלית ומאפשרים ליוצרים יותר מרחב עשייה ופחות נצמדים לתבנית שבלונית של הפקות תיאטרון.
 
"אנחנו גם מעיזים יותר. אחד השיאים אצלנו הוא 'בילי שוורץ', המחזמר הישראלי הראשון שעלה אחרי עשרות שנים. אחרים העדיפו לייבא מחו"ל מחזות זמר עם הצלחות מוכחות ואנחנו כן לקחנו סיכון שמאוד הצליח. כרגע זה 'ג'נטלי' שמעלה נושא נפיץ כמו גזענות וחוסר צדק במארז של מחזמר שרוב השחקנים בו הם כהי עור". 
 


איך לקום מכיסא, צילום: רדי רובינשטיין

אילו עוד יתרונות יש במרחק שלכם מתל אביב?
 
"עוד יתרון שלנו הוא 'החיפאית', קבוצת שחקנים צעירים בתחילת דרכם, שחיה בחיפה כדי להתפנות ליצירה ופועלת כדי ליצור סצנה מקומית. השאיפה היא ממש להשתלב בחברה, ברחוב ובקהילה, ליצור אמנות חיפאית בחיפה. זה כמעט כמו קומונה שצריכה לחיות, לנשום ולבעוט בעיר, וקשה לי להאמין שזה היה מתקיים באופן דומה במרכז הארץ. לטעמי העיר חיפה עצמה היא מקור השראה נפלא, כמו 'חצוצרה בואדי' של סמי מיכאל והמחזה התיעודי 'קריזה' )'אנשים במצוקה') של איציק וינגרטן ויהושע סובול, שעוסק בפער העדתי ובמה שקרוי ישראל השנייה. אלה הפקות שמושפעות מהאופי הדמוגרפי, הגיאוגרפי, התעשייתי והתרבותי המיוחד של העיר. זאת עיר מאוד מיוחדת בישראל שמשפיעה על רוחה של יצירה". 

בילי שוורץ, צילום: ליאור נורדמן



"תיאטרון זאת מדיטציה המונית"
 
איך בונים נבחרת חלומות?
 
"הבנייה של אנסמבל חלומות מתחילה מהבמאי של הקבוצה. עכשיו נבחר איתי דורון הצעיר והמוכשר לתפקיד הבמאי של החיפאית להקת התיאטרון הצעירה. מבחינתנו יש יתרון לצעירות, זאת רוח שחשוב לנו שתפעם אצלנו. המפגש התיאטרוני שלה עם הקהל הוא לא רק במה-קהל שמונה וחצי בערב. אנחנו רוצים מרחב גמישות שלא צריך ויכול להתקיים רק בתבנית הרגילה. ואלה יכולות שרק הולכות ומתפענחות עכשיו במשבר הזה של הקורונה".
 
מה זה שחקן טוב בעיניך?
 
"שאלה קשה. כל השחקנים טובים בעיני וכולם עושים את עבודתם קודש. תשוקה אדירה לפעול, מקצועיות אבל אולי ובעיקר אמינות. שחקן טוב הוא זה שעומד על הבמה ולמרות שאני מבינה שזה משחק ויש את הריחוק האסתטי, הוא מצליח לשכנע אותי. אני מאמינה לו ולא צריכה יותר מזה". 
 

ניצה בן צבי ואסי לוי, צילום יואב איתיאל

כשאת מסתכלת על הרפרטואר של תיאטרון חיפה את יכולה לראות קו מחבר?
 
"כל שנה אנחנו שואלים מחדש למה להעלות את הרפרטואר הזה ולא אחר, והתשובה תמיד תהיה קשורה לרלוונטיות. אני כן יכולה לומר שבתמהיל שלנו יהיה תמיד ייצוג של מצוקות כלכליות, אתניות. החיפוש שלנו הוא תמיד אחר סיפור אוניברסלי אנושי שיש לו הקשר חברתי. ואם לרגע יש אמפטיה בין הקהל למה שקורה על הבמה, זכינו. וסליחה על היוהרה, אבל אז לרגע העולם יותר טוב".   
 
מה התפקיד של התיאטרון בעיניך?
 
"אני מאמינה שאמנות בכלל היא מרכיב דרמטי בחוסן שלנו כבני אדם, ותיאטרון הוא קודם כל מענה לצורך האנושי להתקהל. הרבה חושבים שתיאטרון הוא דידקטי ומחנך ויש בו מימד כזה אבל לא באופן ישיר אלא דרך חוויה מהנה של אסתטיקה אמנותית מקצועית ומכבדת. אנחנו קוראים לתיאטרון בית כנסת או בית מקדש ובגדול, למעט נייד או שנים שמצלצלים כי מישהו שכח לכבות אותם, הקהל מקשיב לשעתיים של תפילה חרישית. זאת מדיטציה המונית אולטימטיבית ומה יותר מזה. כשאני יושבת בתיאטרון שלי אני תמיד מתפתה להסתכל על הקהל״. 
  

ניצה בן צבי ואלמה דישי, צילום רפי דלויה



"בבית שמענו פאריד אל אטרש"
 
ביאליק ב"ספיח" מדבר על "מראות שתייה", מראות תשתית לנפש שטעמם הייחודי אינו נמוג לעולם והם אלה המלמדים אותנו בבגרותנו להתבונן בעולם בעיני ילד, מתוך חיפוש הסוד שמאחורי המראות. באיזה אופן מראות הילדות שלך השפיעו על תפישת העולם שלך, מהי חווית היסוד שלך?
 
"גדלתי במשפחה של עשרה אחים עם שני הורים שהגיעו מלוב למעברת באר יעקב, מקום של מרחבים עם מסילת רכבת חוצת שדות. משפחה ספרדית מסורתית שהחשיפה שלי בה לאמנות הייתה בעיקר למוזיקה קלאסית במיטבה של פאריד אל אטרש ואום כולתום. להורים שלי, עם כל המצוקה, היה חשוב לתת לנו להקשיב למוזיקה טובה כדי לצבור חוויה תרבותית מהיום שנולדנו, שהנפש שלנו תקבל את המזון שלה. ונדמה לי שזה מה שהוביל אותי לעסוק במזון לנפש שהוא מבחינתי לגמרי מצרך יסוד".
 
קומדיות או טרגדיות?
 
"גם וגם. קומדיה היא אולי הטרגדיה הכי גדולה. מבחינתי הן אותו דבר רק שהקומדיה מביעה את הדרמה בשפה אחרת, הביטוי שלה הוא יותר פיזי. אבל בשתיהן יש את ליבה של המצוקה האנושית ואני בהחלט נהנית משתיהן באותה מידה. הקהל, אם להיות כנה, רוצה לצחוק, ולמה לא?". 
 

אקווריום, צילום: יואב איתיאל



אחרי כל כך הרבה שנים בתיאטרון יש יוצר תיאטרון שאת מרגישה אליו קרובה במיו חד?
 
"סמי מיכאל תמיד נוגע לי ללב. הוא מהפכן בנשמתו וממרומי גילו המופלג יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד ממנו".
 
מה קורה עם התוכנית שלכם לבנות קמפוס בינתחומי לאמנויות הבמה, עם בית ספר לכתיבה ובימוי כדי להשאיר יוצרים וכישרונות בעיר?
 
"אנחנו מתקדמים בצעדי ענק. יש לנו כבר מבנה ואנחנו מחכים לאישורים תקציביים. השלב הראשון יהיה בית הספר שהדגש בו על בימוי וכתיבה ובהמשך יהיה חיבור עם הספרייה העירונית ושוק תלפיות כדי להפוך למתחם שוקק חיים שנשען על המקורות ההיסטוריים המקומיים. הכוונה היא שההפקות של שנה ג' יהיו הפקות רפרטואריות של התיאטרון. שחקנים יש לנו, עכשיו הגיע הזמן לפתח דור של יוצרים".
 
ההישג שאת הכי גאה בו עד כה?
 
"ההישג הכלכלי. כשנכנסתי לתפקיד לא היה רפרטואר, הצגות לא נקנו על ידי היכלי תרבות והמצב הכספי לא היה טוב. קיבלתי את התיאטרון בגירעון מצטבר של 18 מיליון ש"ח, ולשמחתי הרבה בתכנית הבראה הצלחנו להוריד את הגירעון ל-7 מיליון ש"ח ואנחנו עומדים כל שנה ביעד של כיסוי גירעון. אבל זה מצליח בזכות כל הצוות שעובד בתיאטרון שמבין שההצלחה שלנו קשורה גם לניהול כספי הדוק". 


ג'נטלי, צילום: יוסי צבקר

 
"נמציא מדיום חדש"
 
מה קורה עכשיו כשפעילות התיאטרון נפסקה?
 
"הצריכה התגברה והתחושה היא שהקהל צמא לתוכן תרבותי שיוציא אותו משגרת החדשות שחוזרת בלופ על עצמה".
 
הצמא הגדול לא קשור גם לכך שהמופעים מוצעים בחינם?
 
"אני לא רוצה לייחס דווקא את החינמיות כאלמנט מרכזי המעיד על התנהגותם של הצרכנים. אנשים צורכים תוכן ומוכנים לשלם על תוכן ויש כמה סוגי צרכנים: יש את הצרכנים הספונטניים-אלה שמוכנים לשלם על תוכן את המחיר הכי גבוה שיש, הם שומעים על הצגה מגיבים מיד קונים ומגיעים לצפות. ויש את מחפשי ההנחות שלא ממהרים להגיע מוכנים לחכות להזדמנות עד הדקה ה-90. זה סוגי אנשים וסגנונות צריכה ולפני המצב הכלכלי זה האישיות, והצרכים הפסיכולוגים העמוקים שיש בכל אחד ואחת מאתנו.
 
"כפי שאני רואה את זה, תרבות הפנאי היא בפירוש כלכלת חוויות. אנחנו קונים חוויה, והספונטניות היא מאוד דרמטית. לא קנית אתה יכול לדחוק אותה ולוותר עליה. זה לא כמו לקנות היום ביצים שאנשים מוכנים לנסוע מאה ק"מ בשבילן. זה רק מוצר".   
 
בן צבי מזכירה שבחול המועד פסח היה אמור להיפתח פסטיבל הצגות הילדים הבינלאומי - אחד הפסטיבלים החשובים בתחום בעולם - עם הופעות רחוב, שש הצגות מקור חדשות ובפעם הראשונה ליווי בשפת הסימנים. "החלק הבינלאומי החל ב-2012 והשנה היה אמור הפסטיבל לחגוג את שנתו ה-30. כרגע נדחה פסטיבל הילדים לחודש אוגוסט - משימה לוגיסטית המצריכה פעולות רבות של תאום מחדש, ובכלל להתאים את התיאטרון למציאות המשתנה״. 
 

ניצה בן צבי, צילום: דניאל קמינסקי


תצליחו להתאושש מהמשבר?
 
"נחזור לפעילות בהדרגה, ובהתקהלות מצומצמת שקיימת סבירות גבוהה שתידרש, ולכן נדרשנו להיערך עם הפקות שנוכל להציגן מול קהל של 50 עד מאה איש, בתנאי סבסוד מינימליים. לכך אותרו חומרים מיוחדים, כאלה שניתן לערוך חלק מהחזרות אליהם מרחוק.
 
"תיאטרון חיפה בתקופה הלא פשוטה הזאת דואג להישאר באוויר, לקחת חלק בשיח ולהישאר נוכח. הקהל זקוק למזון תרבותי אף יותר מזמנים רגילים-  ולשם כך נכנסנו לפעילות מוגברת ברשתות, שם נקראנו גם לשדר הצגות עבר מלאות, ופעולה זו דרשה הכנות ואישורים רבים לצורך הסדרת זכויות שידור.
 
"אנחנו גם עורכים חומרים חדשים כמו שירי המחזמר 'ג'נטלי' שהקהל יוכל לטעום ממנו גם עכשיו, ומתכוננים במרץ לצילומים של תכנית מיוחדת על תיאטרון חיפה שתצולם ב-20 באפריל במסגרת מיזם של משרד התרבות שנקרא 'ישראל מחוברת', שם יופיעו אמנים רבים של תיאטרון חיפה שבשעה זו מודרים מהבמה מכורח הנסיבות. ויש עוד הרבה יוזמות שכרגע הן בבחינה. אין ספק שהתיאטרון הפך להיות שחקן משמעותי בצריכת התוכן  הדיגיטלי, ונצטרך להמציא מדיום חדש שמשלב את הדיגיטל עם מה שחי על הבמה תוך אינטראקציה של קהל הצופה באולם וקהל הצופה בבית, כמובן בתוך מודל עסקי".