פסיעה אחר פסיעה 
  
ראשית יש דמות אישה זורמת, מוארת באור רך, ללא זוויות, כולה מתערבלת ומתהפכת וזוחלת על הבמה, חסרת שם או תכונות, כולה שקיפות של בדים כשמדי פעם מבצבצת רגל של רקדנית עם כף רגל מושלמת, או ירך. ואז היא ושפעת תלתליה נעלמים ושני רקדנים, כל אחד בסולו מרהיב, מופיעים ותוקפים את החלל.
ואז השחקן.

תחילה יש העניין הזה
שעומדים על כפות הרגליים ולא נופלים.
ומוזר שפיסת רגל צרה כל כך מהווה בסיס.
ואחר כך יש העניין המוזר שמזוודה.
שקופסא עם ידית ובתוכה שמים דברים לדרך.
איזו דרך ואילו דברים
זו שאלה אבל נפרדת.
ואחר כך יש העניין המוזר שלילה, וחושך ולא רואים ולכן גם לא יודעים.
והצירוף הזה של רגליים מזוודה ולילה.
כל כך מוזר. הכל כל כך מוזר.
כאילו שהיה קשר בין הדברים ונפרם.

(חנוך לוין, "ההולכים בחושך")

תעתוע, צילום: אייל הירש

לשחקן יש מגבעת וז'קט צהוב ומזוודה וגרביים אדומות. הוא נראה כמו דמות מעולם הפלאות של ענבל פינטו. אבל זו עבודה של רמי באר ומיד יפרצו אל הבמה הרקדנים המצוינים של להקת המחול הקיבוצית ויעשו מה שמוזר עוד יותר אך לא בעולמו של באר - הם ירקדו.
 
בשלב זה אתה מוותר על הניסיון להבין ורק מביט ומשתאה על שפע התנועות ושפע הרעיונות וגמישות הרקדנים וכוחם.
 
התאורה החזקה והמשתנה מתעתעת. אי אפשר לראות פנים אז אתה נותן ברוקדים סימנים של שיער וגובה אך קשה להבדיל. ואז מגיעה השאלה: על מה זה? וכמובן שזה לא על "משהו", אלא זה הדבר עצמו - השפע, הכוח, האנרגיה העצומה. קבוצה של גברים, קבוצה של נשים, דואטים. הכל מהיר מאוד ושועט קדימה ואולי התעתוע הוא כאן כי הרי אינם מתקדמים לשום מקום ואין נקודת סיום ואין יריבות ואין מנצח. ואולי זה התעתוע. הציפיה שלנו לכל מה שלבסוף לא מגיע, אלא בצורת נס, הפתעה, מסתורין. ובאר מסכים לא להסביר. לוותר. 
 

תעתוע, צילום: אייל הירש

לתהות על התעתוע 
  
כמו בעבודותיו הקודמות והרבות של באר, על פניו הכל נראה בסדר. מיומן בכוריאוגרפיה, בתאורה ובעיצוב במה הוא ממשיך בחשיבה בינארית של שחור לבן, קטע סוער ואחריו רך יותר, מכות של אור פתאומי, אך הסדר המוקפד לא באמת משתנה, הצורך בקבוצה הפועלת כאיש אחד לא נחלש. הקצב סוער, אך אותה דמות שעמדה בתחילת הערב כנטע זר בין כל הרקדנים החסונים הלבושים כולם בשחור תואם, ממשיכה להיות נוכחת כזיכרון, כשאלה. והיא אומרת - מוזר, מוזר שאנו עומדים על שתי רגלים דקות, ופוסעים.
 
בתוך הכוריאוגרפיה עצמה, המוזרות לא נענית עד הסוף, ואז מתגלה שוב אותו נווד-מוקיון בז'קט צהוב בוהק וגרביים אדומות ומזוודה ישנה וגם הריקוד שלו אחר, כאילו השאלה שהוא שואל בקולו של חנוך לוין מופנמת כעת, ומשפיעה על תנועותיו והבעת פניו שאינן מכניות אלא מודעות. 
  
הנפת רגל אחת לפנים.
לרווח בין הרגליים קוראים פסיעה. פסעת.
במקום שבו עמדת אינך. ובמקום שבו לא עמדת כבר ישנך. וגם זה מוזר.
עוד פסיעה. עכשיו זו כבר הליכה.
אני איש, ועשיתי שתי פסיעות, ובכן, הנני איש הולך.
האיש המציץ עלי במקרה מבין תריס ביתו יאמר בליבו - "היי, הנה איש הולך, מעניין לאן". אכן. לרגע תוהים עלי בעולם. 
  
(חנוך לוין, "ההולכים בחושך")
 
התעתוע הוא אם כך עצם הריקוד על הבמה, ויש דמויות הנעות בחטף מאחורי הקלעים שמוארים באדום לפתע, והשאלה היה או לא היה מבזיקה לרגע. 
  

תעתוע, צילום: אייל הירש

 
כשהמסך האחורי נפרץ
 
הנווד שהוא רקדן נהדר וקל איברים (אילייה ניקורוב), זה שיצא מאגדה אחרת - הופך להיות הגיבור. כאשר הריקוד הקבוצתי נחלש עד שהוא מתפוגג, הוא נותר לבדו על הבמה.
 
הוא פותח את המסך האחורי ולעינינו נגלה מעין מעשה קסם או כישוף, אובייקט זוהר שקשה לנחש את טבעו, סוד שנחשף ללא הסבר. הלוואי שבאר היה ממשיך את הקו המסתורי שנחשף עתה ומעז לצאת מגבולות הידיעה הבטוחה אל הבלתי ידוע.
 
הלהקה חוזרת לבמה וכעת כולם בגרביים אדומים, כאלו דבקה גם בהם התהייה. וזהו צעד אחד לעבר מה ששונה ומוזר, מוזר מאוד. שאינו אלא צעד. 
  

תעתוע, צילום: אייל הירש

"תעתוע", להקת המחול הקיבוצית. כוריאוגרפיה, עיצוב במה, תאורה ותלבושות: רמי באר, עיצוב פסקול: רמי באר, אייל דדון, רקדנים: סו ג'ון קים, איליה ניקורוב, מייגן דוהני, לאה בסודו, מאי עשור, אנסטסיה צ'שון, אריאנה די פרנצ'סקו, טריסטן קרטר, ירדן עוז, דילן טדלדי, תיאו סמסוורת', דביר לוי, ניקה לילק, ניקולאס גרלו, מיכל ואך, לואיג'י סיויטרז