כשאיל נחום, הכוריאוגרף והמנהל האמנותי של להקת תיאטרון-מחול ירושלים, ניגש לעבוד על המופע החדש שלו "שובו של חד-הקרן" בזמן שהקורונה גזרה על כולנו בידוד, חרדה קיומית וכלכלית, הגבלת חופש התנועה וריחוק מהקרובים אלינו, הוא הרגיש צורך לבטא את הקול הייחודי והאותנטי שקיים בכל אחד מאיתנו. קול שהוא ניצוץ של מהות שהייתה קיימת בנו ועם הזמן נכבשה.
 
את הקול הזה בחר נחום ללמוד מחד-הקרן, אותו יצור חמקמק שמבטא נאיביות פעורת עיניים, שבדמותו נשזרו יחד הפיזי והמטפיזי, אמת ובדיה, הארצי והשמיימי. והוא שב אליו ומשיב אותו אלינו כהדהוד של קול אישי, מתוך מחשבת עומק על שבריריותם של החיים וחיוניותו של חוסר הוודאות.  
  
 

שובו של חד הקרן, צילום: נעמה מור

הילד שנולד כעונש
 
בפן האישי נחום מתמודד בחייו עם סיפור לא פשוט של גידול שלישיה ששניים מתוכה הם ילדים על הספקטרום האוטיסטי. מבחינתו, הרצון בילדים והרעיון שימצא את עצמו בגילו מטופל בשלישייה לא היו מובנים מאליהם, בלשון המעטה. הוא נולד וגדל כבן זקונים במשפחה בת שמונה נפשות מהרצליה, להורים קשיי יום - אבא שעובד בשתי משרות, ואמא דיכאונית ונרקיסיסטית שלא מוצאת את עצמה. "כשהמשפחה שלי חיה בעירק היו לה את סבתא שלי והדודות שעזרו לה לגדל את הילדים", מספר נחום, "אבל כאן המשפחה התפזרה ברחבי הארץ והיא הרגישה לגמרי לבד. היא הייתה נערה בת 18 שרצתה לחיות את נעוריה ולא להתחתן ולהיות מטופלת בילדים. תוסיפי לזה את העובדה שהייתי ילד מאוד רגיש ולא כל כך קונבנציונלי ולא באתי לה טוב. לא הייתה בינינו התאמה. לא הייתה לה סבלנות אלי והאגרסיות שלה השתחררו דרכי.
 
בזכות אחות שתמכה בו, גילה נחום שיש לו כישרון לבמה והוא הופיע עם כל הכוכבים בפסטיבל שירי ילדים מספר 4 ביחד עם נירה גל עם השיר "אם אין אני לי מי לי", מה שהפך אותו לילד המזמר בטקסי בית הספר. לצד ההתלהבות, הוא נזכר, הלבישו אותו מוזר לפסטיבל ובמקום ז'קט או חולצה הוא מצא את עצמו עם חולצת בטן. אחת הבנות בכיתה שלו עשתה מזה מטעמים ובאחד הטקסים בחרה להזכיר לו שהלבישו אותו כמו קוקסינל. בבת אחת הוא איבד את קולו, החל להשתנק ופחד לעלות לבמה. "הרגשתי כמו חד-קרן שפיתו אותו ולכדו אותו", הוא משחזר. את מצוקתו נמנע מלספר בבית, מודע היטב בגיל תשע לחוסר הפניות הרגשי כלפיו - הילד שנולד בטעות והפך לעונש של אימו. 
 

שובו של חד הקרן, צילום: נעמה מור


"הייתי באקסטזה מוחלטת"
 
איך התמודדת עם זה?
 
"ירדתי מהבמה, הכרזתי שזה לא בשבילי. הפסקתי למשוך אש וחזרתי אל סבך היער".
 
ההתרחקות החזיקה כמה שנים עד שבכיתה ח' חווה נחום התגלות נוספת, כשצפה בשלוש בנות מהכיתה מכינות ריקוד ג'אז למסיבת הסיום. "אני זוכר שכשראיתי אותן רוקדות, נרעשתי. ידעתי שנחשפתי למשהו מרהיב ולשמחתי הן הסכימו לשתף אותי. הופענו עם זה בבית קולנוע בהרצליה והתגובות היו מדהימות".
 
איך התייחסו אליך כבן רוקד?
 
"הייתי צריך להתמודד עם נורמות וערכים שונים משל הבנות שרקדו, אבל הייתי באקסטזה מוחלטת ואנשים הרגישו ונקשרו לזה".
 
חדור מוטיבציה יצא נחום לרקוד בסטודיו של הכוריאוגרף ג'וקי ארקין, למרות הזלזול מצד הוריו ובעיקר אביו שלא הבין למה בנים צריכים לרקוד. בסוף אותו קיץ כשעלה לתיכון, הצביע עליו באחת ההפסקות אחד הבנים המקובלים, מזהה אותו כבן הרוקד. שוב בחר נחום לזנוח את הבמה, והוא יחזור אליה רק בסוף הצבא, כשבינתיים הריקודים היחידים שירקוד יהיו לבד בחדר מול הסדרה "תהילה". 
 

שובו של חד הקרן, צילום: נעמה מור

 
"כל הזמן חשבתי מה יגידו"
  
בגיל 20, בהשפעת מדריכת ספורט שרקדה בלט, חזר לממש את תשוקתו. פעם בשבוע היה יוצא מהצבא ולומד בלט בסטודיו של מיה ארבטובה ומשם פצח בקריירה מקצועית בלהקת הבלט הישראלי. בהמשך רקד בין היתר בבת דור, להקת תמר בניהולו של אמיר קולבן, הלהקה הקיבוצית ובקבוצת המחול של מונטריי בשווייץ ואף יצר מופעים במסגרת להקת קמע ובת דור. "בכל הקריירה המקצועית שלי", הוא משתף, "יכולתי להופיע בתנאי שאני לא רואה את הקהל ולא עסוק כל הזמן במה יגידו".
 
מה זאת אומרת?
 
"לא הייתי בהופעה. הייתי עושה תנועה וחושב איך היא נראית כלפי חוץ, כשהקולות מהבית שטוענים שזה לא מקצוע מגבים ומגבירים את הספק. הייתי ממהר לסיים את ההופעה וישר מלקה את עצמי ומנתח מה לא היה טוב. ולכן הקריירה שלי כרקדן גם הסתיימה אחרי עשר שנים. אולי שלוש פעמים הרעשים שבי לא הצליחו לנצח את הכוריאוגרפיה והרגשתי שאני מתעלה ולא נמצא בגוף". 
  
את הטוטאליות שלו הפנה נחום להוראה, מוצא בכל תנועה את ההסמלה שלה ואת פרשנותה התנועתית, האישית והמרחבית. "הרגשתי שכשאני עוזר למישהו לעשות את הטרנספורמציה זה יותר מספק מלקבל מחיאות כפיים בסוף הופעה שמתחלקות בין הרקדנים באולם חשוך ומתפיידות אחרי כמה שניות. הרגשתי מאוד יעיל שאני לא כלום, שאני יכול לעזור למישהו. זה מילא אותי". 
  


שובו של חד הקרן, צילום: נעמה מור
 

לגעת בכאן ועכשיו
 
עד כאן חלקו הראשון של סיפור חד-הקרן שהתבייש בגופו, במיניותו, בצרכיו המיניים, בטראומות שסחב מהבית. אינדיבידואליסט שרצה להיות חופשי ולחיות בלי נטל ומחויבות, נזיר בנוף אורבני, זה שמעולם לא חלם להיות אבא.
 
אבל אז הגיע הטוויסט. בן זוגו החל בתהליכי פונדקאות בתאילנד, "שהסתיימו בהיריון מרגש - ובלידת שלישייה מקסימה". הילדים הוציאו אותו החוצה אל העולם והפכו את הפרשנות הסובייקטיבית שלו לשולית אל מול המציאות האמיתית. "עכשיו אחרי שבע שנים של הורות אני מחובר. אני יודע מה זו רעות ואני יודע לגדל ילדים. אני לא פחות מכל אחד אחר. ההורות נטעה לי את הרגליים ברצפה וגרמה לי להרגיש שאני כבר לא רק אידאה. תחושת הערך עצמי אצלי נבנתה מתוך הקושי.
 
"אם קודם רציתי לברוח אל תחושת הנזירות שלי עכשיו התחושה הזאת לא קיימת כי המציאות חזקה יותר והיא לא רק יופי. ואת זה אני רוצה להביא אל המחול. את השבירות והכיעור והאגרסיה באופן שאני מגיב לדברים בכאן ועכשיו, ולגעת בפיזי שהוא מטפיזי. פירואט לשם פירואט כבר לא עושה לי את זה".
 
 
 
התמודדות עם אובדן
 
היצירה "שובו של חד-הקרן", שתעלה ב-18, 19 ו-24 בנובמבר בסוזן דלל ובתיאטרון ענבל בתל אביב, מתכתבת עם קטעים מאלבומיה השונים של המוזיקאית והאמנית הרב-תחומית לורי אנדרסון, במיוחד מאלבומה האחרון "לב של כלב" בו היא משתפת את המאזינים בתובנותיה השונות על אהבה בהקשרים שונים למעגל החיים אשר באים לידי ביטוי באופן פרקטי, רוחני או בהומור. אנדרסון יצרה לאחרונה אלבום המתמודד בגילה עם אובדנם של מושאי האהבה שלה, אימה, בן זוגה לחיים לו ריד וכלבה בשם לולה בל. "העבודה נושאת בתוכה הרבה מאוד רגעים של שבירות וזמניות ואהבה ונחמה ואת החיות שאנחנו שואבים מהטבע.
 
למה דווקא עכשיו הבשיל הזמן מבחינתך ל"שובו של חד-הקרן"?
 
"כי נדמה לי שעכשיו אני פחות מפחד מהאש שאני סופג. אני כבר לא עושה דברים באופן מאולץ, נפרדתי מהמורשת של ההורים שלי והצלחתי לספוג את הצדדים החיוביים שיש בחיים. אני מרגיש שאני חי יותר, שאני כאן ויותר טוב לי עם מה שיש לי, ואני יכול לקחת על עצמי הורות וביקורת וסופסוף לשחרר לחופשי את החד-קרן הפנימי שלי".
 
ולמה שוב השימוש בחומרים של לורי אנדרסון?
 
"את היצירה של לורי הכרתי כשרקדתי בבת דור יצירה של הכוריאוגרף ההולנדי הנס ואן מאנן בשם in and out, בה הוא חיבר באופן מבריק בין המוזיקה של נינה האגן ללורי אנדרסון. מאוד הושפעתי מהקטע המוזיקלי הזה ורציתי לתקשר ביצירה שלי לא רק עם לורי אנדרסון אלא גם עם הנס ואן מאנן מתוך הקשבה גם לתוכן המוזיקלי וגם לתוכן המילולי.
 
"אבל בעיקר זה בגלל שהיא אומרת וכותבת את מה שאני חושב. אני גם מתחבר ליחס שלה לבעלי חיים וגם אני כמוה הרגשתי בלוויות של ההורים שלי שאני ממלא חובה כילד אבל לא הרגשתי אליהם כלום. כל כך ניזוקתי ביחסים האלה שעד היום הם לא באים לי בחלומות ואני לא מזמן אותם, הם לא חלק, הם לא היו חלק והם לא יהיו חלק. ואם לומר את האמת, הם לימדו אותי בעיקר לפחד מהעולם ולהיות עדין והגון". 
 


אייל נחום, צילום: אלכס ברגר

רחוק מזיוף וקיטש
 
מה אתה מחפש אצל הרקדנים שאתה בוחר לעבוד איתם?
 
"שתהיה להם טכניקה מצוינת אבל שיהיו עסוקים בלהיות בני אדם כשהם רוקדים ולא רקדנים. וכנות שתרחיק אותי ואותם מזיוף וקיטש".
 
עם מה אתה רוצה שהקהל יצא?
 
"חשוב לי שהם ירגישו את השבירות והפגיעות בתוכם כי זה מה שמחבר בין בני אדם. ככל שאנשים מתרחקים מהשבירות ומקימים לעצמם מחסומים ככה אנחנו יותר מתקרבים למקומות כוחניים ומשפילים ודורסניים. הרי אנחנו חולקים את אותו גורל. כולנו נמות ולכולנו יש תאריך תפוגה. עם כל ההו-הא הבלון שלנו או יתפוצץ או שהאוויר יצא לאט לאט אבל כולנו בלון".
 
 
מה הדבר הבא?
 
"עבודה לילדים שנקראת 'אמורפיה נגד הצורות' שאחרי סכסוך מר ילמדו מד"ר נעים על היתרונות שלהן. ואני מקווה שזה יצא גם כספר".
 
מה המחול לימד אותך שלא היית יכול ללמוד באופן אחר?
 
"את היכולת לייצר כל כך הרבה מבעים דרך תנועה, שהיא השפה הראשונה שנולדה בעולם. היום אנשים כל כך התרחקו מהחושים שלהם, שהם צריכים טקסט כדי לדעת מה לחשוב על עצמם ועל העולם".

יום חמישי 18 בנובמבר 2021 בשעה 20:00, יום שישי 19 בנובמבר בשעה 14:00 ב תיאטרון ענבל,  יום שישי 24 בדצמבר 2021 בשעה 14:00 בסוזן דלל בתל אביב