פרשיית הכיבוש הרומי במצרים, והרומן בין קיסר לקליאופטרה, זוכה לטיפול אופראי מלא קסם וקריצות הומוריסטיות מוצלחות
חיבור מרתק בין הביצוע המוזיקלי לבימתי
את "יוליוס קיסר" של הנדל ראיתי לראשונה לפני חצי יובל שנים בלונדון, בהפקה היסטורית מפוארת עם שתי כוכבות-על, דיים ג`נט בייקר בתפקיד יוליוס קיסר וואלרי מסטרסון בתפקיד קליאופטרה. המוזיקה הייתה שם בשיא יופיה, אך הגרנדיוזיות של ההפקה גימדה את הכל. כאילו רצו להגיד לקהל האנגלי שלמרות שזאת אופרה "ישנה" יש מה לראות. וזה עבד מצוין על האנגלים.
אני, מכל מקום, גם אחרי ששבתי וראיתי את קלטת הווידיאו של אותה הפקה נותרתי סקפטי, וגם כשהודיעו לפני שנה ש"יוליוס קיסר" יגיע לכאן השנה, באדיבות בית האופרה של ברן. והנה קרה הבלתי ייאמן מבחינתי, ולא רק שנהניתי שלשום, מהמוזיקה ההנדלית ומההפקה השוויצרית, אלא גם שבתי לצפות בצוות השני אמש, ושבתי ונהניתי.
עלילת האופרה מספרת על תוצאות הקרב הגדול של הרומאים במצרים, שתוצאותיו הן כיבוש מצרים, רצח פומפיוס (שמתבצע באופרה על ידי יועצו של תלמי ולמען כיבוש אלמנתו של פומפיוס קורנליה) והרומן הגדול בין יוליוס קיסר לקליאופטרה, שזוכה בנצחון שלה על אחיה תלמי ובכס המלכות המצרי. קיסר יוצא נקי מרצח פומפיוס ונאור ככובש, קליאופטרה מתחרה באחיה בתככנות אבל יש כנות מסוימת באהבתה לקיסר.
מה בעצם קרה בהפקה הזאת של אופרת הבארוק המובהקת מבית מדרשו של ג`ורג` פרידריך הנדל? בעברית הכי פשוטה אפשר לענות על כך כי נוצר חיבור מרתק בין הביצוע המוזיקלי לביצוע הבימתי, בזכות המנצח דייוויד שטרן ונבחרת נגני התזמורת הסימפונית ראשון לציון יחד עם קבוצת נגני באסו קונטינואו בכלים אותנטיים, כמו צ`מבלו, ויולה דה גמבה, תאורבו וחליליות סופרן ואלט, וגם בזכות הבמאי יעקב פטרס-מסר, ומעצבי התפאורה, התלבושות והתאורה, ובעיקר בזכותם של הזמרים – בשני הצוותים – שביטאו היטב את החיבור המנצח הזה.
שני צוותים מרשימים
לא אערוך השוואה בין הסולנים בשני הצוותים, כי לכל אחד מהם יש ייחוד ואיכות ראויים לתפקידיהם. קורינה מולוני, בקלילות קול יפהפה ובמשחק מותאם הייתה קליאופטרה חתולית מאוד, ואילו שרון רוסטורף-זמיר, בסופרן זך ועשיר גוונים, הייתה קליאופטרה נשית, דרמטית, מרגשת. עדנה פרוחניק הייתה קורנליה מלאת עומק בכאבה, ואיילת אמוץ הייתה אלמנה צעירה מאוד, ושתיהן במוזיקליות חמה. שרה קאסל וברכה קול התחלפו בתפקיד סקסטוס, הבן של פומפיוס, ושתיהן עשו את התפקיד היטב. קאסל ומולוני, כמו קול ואמוץ היו מרגשות בדואט הנהדר שהנדל הואיל בטובו להכניס לאופרה שכל כולה רצ`יטטיבים ואריות סולניות. ברכה קול גם שיחקה בצוות הראשון ובהגזמה את תפקיד נירנוס, איש סודם של תלמי וקליאופטרה, לסירוגין עם אלכנסדרה שבת שעיצבה דמות רכה יותר בצוות השני.
שלושה זמרים נקראו לבצע את תפקידי קיסר ותלמי. הדר הלוי ויניב ד`אור התחלפו בתפקיד קיסר – וברור כי ההבדל בין זמרת מצו-סופרן לזמר קונטרה-טנור נותן אותותיו במרקם המוזיקלי. הלוי יצרה בקולה המלא ובמשחקה הגברי מאוד קיסר שהוא אישיות גדולה, רבת עוצמה. ד`אור היה קיסר צעיר, בראשית דרכו כשליט, מגלה אמיתות על תככים ושלטון, בקולו הצלול ובמשחקו המיוחד, הבנוי על תנועה, שבתמונת ההתאהבות מגיעה כמעט לדרגה של מחול מרתק.
ד`אור יצר למעשה אתגר צפייה (שבזכותו שבתי לראות את האופרה בשנית) בכך שבצוות הראשון הוא מגלם לא את קיסר אלא את תלמי, ויוצר דמות שונה לחלוטין, ולא רק בזכות התלבושת השונה והקרחת שהודבקה לראשו בתפקיד המלך המצרי. גם בתפקיד הזה הוא מעצב דמות מלאה, בתנועה ובזמרה, אך הפעם זהו מלך מאפיונרי, תככן בלתי נלאה בעליל. בצוות השני, כשהוא מגלם את קיסר, מחליף אותו בריאן אזאווה הותיק יותר בתפקיד תלמי, והוא יוצר דמות אחרת, נשית במחוותיה, וקורצת מאוד לקהל. השילוב שנוצר בצוות השני בין שני זמרי קונטרה-טנור מעשיר מאוד את האופרה כולה ולא מעט בזכות הגיוון הפנימי בקולות הזמרים.
הסולן האחרון, והיחיד שאין לו מחליף בצוות השני, הוא נח בריגר המעצב בקול הבריטון המתכתי ובמשחקו הגברי מאוד את דמות המאפיונר המובהק של העלילה, אכילס, שרוצח את פומפיוס לכאורה כמתנה של תלמי לקיסר, ולמעשה כאמצעי להשיג את אהבתה של קורנליה. בריגר מנצל היטב את ההזדמנות שניתנה לו הפעם ויוצר דמות מרשימה.
בתפקידים אילמים משחקים היטב אייל סרי בתפקיד רוחו של פומפיוס השבה ופוקדת את המתרחש על הבמה, מאיר דיין ויונתן זיכולץ בתפקיד חיילים רומיים, ובעיקר יוסי זבצקי וטל שחר בתפקיד עבדים מצריים.
ראייה אקטואלית
כל אלה, יחד עם מקהלת האופרה, איכלסו במה מעוצבת למשעי, כאולם בארמון השוקע אט אט בחולות, ועל קירותיו גרפיטי בעברית, באנגלית ובשפות אחרות, כשהמילים שלום ואהבה מתבלטות. קיר הרקע מחליף צבעים, לעתים,בעזרת התאורה המצוינת, הוא כחול כנילוס, או לבן, או שחור, אדום ועוד, ומדגיש למעשה את שקיעת הארמון, שקיעת התרבות, שאף עולה בלהבות – כרמז לשריפת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה. את השקיעה הזאת מדגישות במיוחד התלבושות המדהימות שעוצבו – בעיקר לדמויות המצריות – שיש בהן ביטוי מובהק לבארוק, עם מגע קסם המאפיין את ההפקה כולה.
כי כן, הבימוי הקאמפי של יעקב פטרס-מסר יודע לחייך אל הקהל, לקרוץ, לשעשע ולהשתעשע, ובכך מעניק למוזיקה של הנדל חיוניות מיוחדת, ומעשיר את ההפקה כולה בראייה אקטואלית מאוד. ובעיקר, בניגוד לתיירים המבקרים באתרים ארכיאולוגיים ומשאירים עליהם לבבות וחצים, מספרי טלפון, ד"שים עצמיים וגרפיטי אופייניים אחרים, יעקב פטרס-מסר בא אל "יוליוס קיסר", ראה את היצירה וניצח מבלי לקשקש עליה רעיונות בימוי מופרכים.
בסיכומו של דבר, "יוליוס קיסר" בצוות א` או בצוות ב`, הוא הישג ראוי וחשוב של האופרה הישראלית.
לפרטים נוספים
27/06/2006
:תאריך יצירה
|