|
|
 |
כתבה |
 |
|
|
|
| |
|
|
עשיית סרט כמו "חלומו של הנרי" לא הייתה אפשרית כנראה לפני כמה שנים, כשהניכור בין הקולנוע הישראלי לבין צופיו המועטים היה כמעט בלתי ניתן לגישור. אף ישראלי לא היה הולך לצפות בסרט ישראלי על קולנוע ישראלי, והניסיון היה הופך לבדיחה, רעה.
אבל, הפריחה חסרת תקדים של סרטים ישראליים בשנים האחרונות (והצלחה מסוימת נרשמת גם בניכר, בפסטיבל ברלין האחרון ועוד), הפשירה קצת גם את הקהל, שנעתר מדי פעם לסרטים אחדים מתוך השפע המגוון למדי של התוצרת המקומית המגיעה לאקרנים, וגם למסכי הטלוויזיה.
סרטו החדש של איתן גרין כמו מסמן את ההתקרבות הזו, כסרט שמספר על איך עושים כאן סרטים. גרין מצליח ליצור בסגנונו, הכנה והנקי, אינטימיות בלתי אמצעית בין הצופה הישראלי לבין הקולנוע הישראלי, וזה משהו שקורה כאן בפעם הראשונה על הבד.
גיבורו של הסרט, הנרי (מנשה נוי המופלא באפרוריותו), הוא אחראי ציוד בפקולטה לקולנוע, אלמן הנשוי פעם שנייה, שמסתובב עם תסכול רב שנים שלא עשה עד היום סרט. התסכול חובר להזדמנות לשתף פעולה עם סטודנטים צעירים הנלהבים לעזור לו והסרט מתחיל להתגלגל. במקביל מתוארת מערכת היחסים של הנרי עם בנו המופנם בן ה- 13 (יונתן השילוני הנוגה והמתוק) שהופך לשחקן הראשי בסרט שאביו מביים.
יש בסרט אמירה מאוד מפוקחת על קולנוע כאמנות, ועל המניעים ליצירת אמנות. באחד הריאיונות שנערכו אתו טען גרין שעשיית סרטים דורשת סוג של טיפשות (הוא במפורש בוחר להשתמש במילה לא מחמיאה זו). מה שמניע את הנרי לעשות את הסרט הוא להוכיח לכולם שהוא יכול – ומה יותר טיפשי ואנושי מזה, ובעצם - מה יותר מעורר הזדהות מזה?
וכך, אף על פי שסרט של גרין הוא אמנות על אמנות, גרין נמלט מהמהמורות הפלצניות המקובלות לדיון בנושא הזה . הנרי הוא איש רגיל בתכלית ולא אמן סעור נפש , והעשייה הקולנועית המוצגת בסרט היא מלאכה לא פשוטה של תיאום, פשרות והרבה אכזבות קטנות. דווקא התמונה האפרורית שנוצרת על הבד, המורכבת ממכלול הפרטים הקטנים המסתבכים תדירות במהלך ההפקה, וממכלול המניעים האנושיים הקטנים המתנגשים זה עם זה, היא זו שיוצרת את הקסם של הסרט, ובמיוחד כשגרין מתבל זאת במינונים משובבים של רגש ושל הומור.
הישג נוסף של הסרט הוא בכך שהוא מפנה מקום של כבוד על הבד לאגפים הנסתרים מן העין של תעשיית הקולנוע כמו התסריט וההפקה. אלה זוכים כאן לייצוג מלבב על ידי כמה דמויות מקסימות, שהצבעוניות מביניהן הן תהל רן כתסריטאית הנכה והמסתורית ותמר לוי-אלדר כעוזרת ההפקה הגבעולית והתוססת.
התסריט, היקר ללבו של איתן גרין (שנחשב ל"רופא תסריטים"), זוכה לתשומת לב מיוחדת גם באחת הסצינות המשעשעות בסרט המלווה כיתת סטודנטים בשיעור תסריטאות. בסצינה הזו משתתפים כמה מהכשרונות הצעירים של תעשיית הקולנוע (והמוזיקה) בארץ כפרחי תסריטאות סתורי שיער ורעיונות.
וגם אנשי הסאונד זוכים ב"חלומו של הנרי" למחווה מרגשת, בסצינה שהיא גם שיאו הרגשי של הסרט, ויותר מזה לא אסגיר.
שנה של קולנוע ישראלי שמציעה בקצה האחד של הסקאלה יצירה בועטת ומרהיבה כמו "מתנה משמים" ובקצה השני סרט קטן ומשובח כמו "חלומו של הנרי" היא שנה שנותנת הרבה מקום לאופטימיות, לפחות בכל הקשור לקולנוע מכאן . כבר לא צריך לחכות לסרטים אירופאיים מז`אנר ה"קטן והטוב" – יש לנו אופציות נהדרות משלנו.
עוד על הסרט
הילה אהרון בריק
29/02/2004
:תאריך יצירה
|
|
|