פעילויות לילדים, הצגות לילדים - ביקורת דיסקים: דודו טסה, ארקדי דוכין

האלבום החדש של דודו טסה עושה צעד גדול בכיוון הנכון לו מבחינה אמנותית ואילו החדש של דוכין זונח את תדמית הרומנטיקן המיוסר לטובת החצנה אמיצה וכנה של האגרסיביות והתסכול שבחיי הזוגיות.

בשרני מאי פעם

דודו טסה הוא מהזמרים שמאוד הייתי רוצה לראות אותם מצליחים בגדול. יש בסגנון השירה שלו פשטות וחן שכובשים את הלב באופן מיידי, והתחושה הזו מתעצמת כשרואים אותו בהופעה החיה, אוחז בגיטרה והופך אותה להמשך ישיר של גופו. לצערי הרב, החשיפה הגדולה ביותר שקיבל טסה בתחנות הרדיו ובמצעדי הפזמונים הייתה שייכת עד היום בעיקר לקאוורים שהעניק ללהיטים ישנים, ומוצלחים ככל שיהיו, השירים האלה לא איפשרו לו למצב את עצמו כזמר יוצר עם נוכחות ואופי של ממש.

אפשר אמנם להאשים את תרבות הפלייליסט בהתייחסות המועטה שהוענקה ליצירה המקורית של טסה, אבל האמת היא שגם לטעמי היה שם משהו חסר, ובעיקר בתחום הכתיבה, ואני שמח לבשר כי האלבום החדש שלו עושה צעד גדול מאוד בכיוון הנכון. הוא מתחיל בנימה אישית מאוד, במונולוג של איש המתקרב לנקודה המהותית של גיל שלושים, ומביא את נקודת המבט שלו על הקשיים וההתלבטויות הכרוכים בכך. הסגנון המינימליסטי שבו נפתח השיר, הולך ומתפתח והופך לחגיגת צלילים עם גוון אוריינטלי, שמובילה באופן טבעי לשיר האהבה הנהדר ("לולה"), שהיה גם הסינגל הראשון שקידם את האלבום בתחנות הרדיו, ומשום מה לא הצליח לקבל שם כבוד ראוי.

הסגנון הרומנטי והאישי הזה, יחד ההפקה המוזיקלית המוצלחת של טסה ושל שמוליק דניאל, ועם צלילי הגיטרה הדומיננטיים שמלווים את האלבום לכל אורכו, משלבים כוחות עם הלחנים שגם אותם כתב טסה, והם בשרניים יותר מאשר פעם, ויוצרים יחד אלבום עם תנופה וכוח מרשימים. הטקסטים מצליחים להיות מדויקים ונוגעים, אולי גם בזכות שיתופם של כותבים נוספים (רועי שופן, דן תורן וטלי כץ), ועל אף שאי אפשר לפספס את החתימה האישית של יוצר המנגינות שבאלבום, הפעם אפשר בהחלט לומר את הדברים לחיוב. התוצאה הסופית היא מגוונת ומעניינת, ובהחלט מסייעת לדודו טסה להתקרב, לפחות מהבחינה האמנותית, למקום המכובד שבו מגיע לו להיות.

דודו טסה – לולה, הפקה עצמית/הד ארצי

לבה רותחת

היחס שלי אל ארקדי דוכין הוא לגמרי אמביוולנטי. יש מקרים, כמו למשל באלבום המצמרר שהוא הקליט משירי ולדימיר ויסוצקי ובחלק מהאלבומים של נטשה, שבהם הוא מצליח לחדור לי אל הבטן כמו סכין משויף היטב, אבל יש גם מקרים בהם הוא נשמע באוזני הכי קיטש והכי בנאלי, עד כי קשה לי להבין איך מוזיקאי אחד יכול לעורר אצלי קשת כל כך רחבה של תחושות. אם הייתי צריך לאפיין באופן ברור יותר, הייתי יכול להגיד שצידו הזועק והמחוספס היה עדיף בעיני תמיד על פני הרומנטיקן המיוסר.

האלבום החדש של ארקדי דוכין מייצג מבחינתי את הצדדים החיוביים ביותר שלו. זה לא שפסה ממנו הרומנטיקה ובהחלט לא נעלמו ממנו הלחנים הקליטים והיפים, אבל אם דיברנו קודם על תנופה וכוח שנדרשים כדי להפוך אלבום לראוי להאזנה, הרי שבהפקה המוזיקלית, ואף הרבה יותר מכך בשירתו הקשיחה והבלתי מתפשרת של דוכין לאורך האלבום, הוא מצליח לקחת את כל החומרים הללו ולהפוך אותם ללבה נוזלית ורותחת, שמתפרצת ללא כל התנצלות היישר אל המאזין.

זה דווקא מתחיל בעדינות עם שיר הנושא היפהפה של האלבום, שבהפקה עדינה ומרחפת משמש מעין פרולוג לילי אל שורת המונולוגים שמכוון דוכין אל בת זוגו, וכשעולה היום, הדברים מקבלים זוית קצת אחרת. באגרסיביות, כעס ותסכול רבים מתאר דוכין את החיים בזוגיות. הוא עושה זאת במילותיו שלו, שנתמכות מדי פעם גם במילותיהם שם גלעד כהנא ואריאל הורוביץ, ובהפקת רוק רועשת ואפקטיבית, שלא מצליחות להסתיר את הכנות והכאב הרבים שהוא מחצין.

רק בסוף האלבום, כשכבר נדמה שאין יותר סיכוי, מגיע עוד רגע אחד של רוך ואופטימיות וליווי עדין של פסנתר, ובו, למרות הכל, לא מוותר דוכין על האישה שאיתו. ובפעם הזאת, גם אני מרשה לעצמי קצת להתרגש.

ארקדי דוכין – חלומות למבוגרים, הליקון