לרגל העלאות נוספות של "את, אני והמלחמה הבאה" בתיאטרון הערבי-עברי שיחה בשני חלקים עם פרופ` גד קינר על הרלוונטיות של המחזה של לוין ועל מצבם של הסאטירה והתיאטרון בכלל.
אירוע סאטירי מכונן
1968. מחזאי אנונימי וקבוצת צעירים בוגרי החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב מעלים את: "את אני והמלחמה הבאה". ההצגה הראשונה שהעזה לצאת כנגד המלחמה הייתה לאירוע מכונן בתחום הסאטירה בארץ, שהביא לטפטופי טקסטים פוליטיים מצוינים של לוין עצמו כמו "קטשופ" ו"מלכת אמבטיה" ומאוחר יותר לעלייתה של תכנית הטלוויזיה הסאטירית המצליחה "ניקוי ראש" ובלעדיה ספק אם הייתה נכתבת בשנות השמונים אופרת הרוק המחאתית של הלל מיטלפונקט "מאמי".
לפני שנתיים חזרו ארבעת שחקני ההפקה המקורית – שפרה מילשטיין, רמי פלג, בת שבע צייזלר וגד קינר אל הבמה לבצע את השירים המיתולוגיים. שירים שהפכו עם הזמן לאושיית תרבות בחברה הישראלית. היום, פחות מחודשיים אחרי המלחמה האחרונה, כשחלקנו עדיין מלקקים את הפצעים, נדמה שהטקסטים שעוררו בזמנו תגובות נזעמות רלוונטיים מתמיד.
ההפקה תעלה החודש שוב בתיאטרון הערבי-עברי ואני מנצלת את ההזדמנות כדי לשוחח עם אחד המשתתפים - פרופ’ גד קינר. קינר הוא סוג של פנומן. רשימה חלקית של עיסוקיו כוללת כתיבה (בעיקר שירה), תרגום, דרמטורגיה (דרמטורג הבית של הבימה ומנהל המחלקה החינוכית), בימוי (במסגרת תיאטרון האוניברסיטה) ומשחק. מעבר לעיסוקיו האקדמאים (בשלבי סיום המחקר הדרמטורגי שלו על מוסכמות המציאות בתיאטרון הישראלי) הוא גם אחד מעמודי התווך של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב ומנהל בשנה האחרונה את תיאטרון האוניברסיטה.
"המת הוא מת גם אם המלחמה צודקת"
- כמעט 40 שנה חלפו ושום דבר לא השתנה.
"אם לפני שנתיים הייתה לנו הרגשה שהחומר הזה קיבל רלוונטיות נוספת ושהוא הרבה פחות מיליטנטי ואגרסיבי, היום עצוב להכיר בכך שדבריו של חנוך לוין עדיין כל כך נכונים. לפני שנתיים הדגש היה על זילות חיי האדם, על קידוש ערך האדמה, מוסד השכול והצבא על חשבון החיים. חנוך דיבר על `למות במלחמה צודקת, לא בשבילי, תודה רבה`.
"מאז מלחמת יום הכיפורים ועד לפני חודש וחצי, כל המלחמות היו מלחמות ברירה. לחנוך לא היה ויכוח אם צריך או לא צריך לצאת למלחמת ששת הימים, הוא דיבר על הדרך והמחיר. המת הוא מת גם אם המלחמה צודקת ולכן צריך לחשוב על המת כעל אינדיבידואל. והיום, אחרי המלחמה האחרונה, המציאות מוכיחה עד כמה קל אצלנו ללחוץ על ההדק. במלחמה הזו התגלו חוסר המחשבה והבלגן שהביאו לסיכונים מיותרים, ולמוות לא הכרחי.
"השיר `שחמט` למשל הוא דוגמה מובהקת למחדל. `לאן הלך הילד...חייל שחור מכה חייל לבן. בכי בחדרים ובגנים שתיקה. המלך משחק עם המלכה... הלוח ריק רק מלך ומלכה`. בזמנו ירדו עלינו כי המנהיגות הייתה מזוהה עם העם והדברים התקבלו כהשמצה, והיום הכל כבר גלוי. חנוך ניתץ מיתוסים קדושים, כמו `ללכת אחרי` או `לא מפקירים פצועים בשדה הקרב`, אבל בדור שלי זה לא היה מיתוס, אנחנו אכן האמנו שזה הסיפור.
"רק אחרי שנפגשנו עם החומר של חנוך התחלנו לראות את הדברים קצת אחרת. יש קטעים שירדו מההצגה הנוכחית כמו המערכון על הכתב הלהוט, שמרוב להיטות מראיין מתים. קטעים שבזמנו נתפסו כבוטים מדי והיום הם יותר מרלוונטיים".
"צבענו את הטקסט של לוין בהגשה בוטה – שחור על שחור"
בשנת 2004 מוזיאון חיפה פנה לבת שבע צייזלר כדי שתכין אירוע לפתיחת תערוכה בעקבות חמש שנים למותו של חנוך לוין. בתחילה דובר על ערב שירים, וקינר הציע להעלות מחדש את ההצגה. שאר השחקנים נרתמו לעניין ופנו לעדנה שביט שהסכימה בשמחה לביים.
- הקונספט של ההצגה מאוד מינימליסטי ומאופק. ארבעה שחקנים עומדים מאחורי תווים, מבלי לנסות ליצור תיאטרון. האם זה נבע מאילוצי תקציב, או שזה מתוך בחירה?
"עדנה באה עם תפיסה שהתווכחנו עליה. היא טענה שבשל מרחק השנים שחלפו, בשל העובדה שהטקסט כתוב בסגנון שנות הששים ובגלל שאנחנו כבר לא אותם הצעירים שפיזזו על הבמה, הכי נכון יהיה פשוט לעמוד ולומר את הטקסט. בסופו של דבר, כתוצאה מהדיאלוג בינינו, נולדה הקונספציה שהיא לא הגשה לבנה של הטקסט אלא הגשה יותר אפית. סגנון ברכטיאני יותר של התבוננות בטקסט מבחוץ, מה שמאפשר עמדה ביקורתית גם כלפי עצמנו, עם סימון משחקי. תפיסה שהיא יותר רפלקטיבית".
- ואיך זה היה במקור?
"גם שם היה משהו מאוד מינימליסטי. גם שם לא היו אביזרים על הבמה. היו רק כיסאות. אפילו לבשנו את הבגדים שלנו. ההנחיה של עדנה הייתה לא לחשוב על זה לפני, פשוט לצאת מהבית. על הבמה חלצנו נעליים. כך בכל הצגה היינו לבושים אחרת.
"בשעתו ההגשה הביצועית עברה שני שלבים. השלב הראשון מאוד הושפע מהקונטקסט האסתטי של המחאה שהתרחשה בזמנו בארה"ב. עדנה שביט בדיוק חזרה לארץ כשמה שהיא ראתה על הבמות שם היו הפקות מאוד בוטות נגד המלחמה בוייטנם כמו US ו`שיער`, ששילבו בתוכן מתירנות מוחלטת. חושפנות בדרגה קיצונית. זה היה באופנה להטיח את הדברים בקהל ואנחנו הלכנו שולל אחרי העניין הזה וצבענו את הטקסט של לוין, שגם כך היה חומר נפץ בהגשה מאוד בוטה. שחור על שחור.
"כל זה נמשך עד למהומה שהתעוררה בקיבוץ נצר סירני. שם, למרות שיחת ההכנה של רכז התרבות בה הדגיש כי הם עומדים לצפות בסאטירה, ושלא צריך לקבל את הדברים כפשוטם, הקהל הוותיק, ניצול השואה, זעם. המחצית הראשונה עברה בשלום עד שהגענו לקטע בו אנחנו שרים `אין לנו כותל ואין ממשלה...` לצלילי התקווה והקהל קם, צעק והתנפל עלינו. הקשישים עלו לבמה ובזעם נוראי ניפצו את הכיסאות. עוד באותו הערב, דיברנו בינינו והגענו למסקנה שבצורת ההגשה שלנו אנחנו יוצרים מחסום. ואז עדנה ריככה את ההצגה לסגנון הגשה אירוני והרבה פחות בוטה. וזה עבד".
"`רצח` היה תגובה ישירה לפרשת מנהרת הכותל"
- איך היו התגובות להצגה בסיבוב הנוכחי?
"בשנתיים האחרונות היו לנו כ-60 הצגות והמעניין הוא שרובו של הקהל, עוד לפני המלחמה הנוכחית, חשב כמה עצוב שהדברים עדיין נכונים עד היום. תלמידים צעירים וסטודנטים הגיבו על זה כמו הקהל של 68, בצחוקים של הזדהות. התחושה הייתה שהם נותנים לנו ייפוי כוח להשמיע את קולם. כנראה שהתחושה הזו של חרדה ממלחמה היא מאוד חזקה אצל הדור הצעיר. לא נתקלנו בסירוב לקבל את הטקסט. אם כבר חלק אמרו שחבל שחנוך לא חי היום כי בוודאי היה אומר את הדברים בצורה יותר חריפה".
- אבל אם בוחנים את היצירה המאוחרת של לוין, ניתן לומר שהוא דווקא פנה לכיוונים יותר אלגוריים במחזות כמו "הבכיינים" ו"אשכבה"
"אולי הוא היה יוצר סוג של סאטירה מטאפורית בסגנון סוויפט –`גוליבר בארץ הגמדים`. מצד שני, אם את חושבת על `רצח` שהיה מחזה שלם, `רצח` היה הרבה יותר קרוב לאמירה ישירה. זו הייתה תגובה ישירה לפרשת מנהרת הכותל והמשך של הכתיבה הסאטירית שלו. שלוש אפיזודות, שרשרת של מעגל חטא ונקמה, בנוסח הטרגדיה היוונית, כשבאמצע הוא שתל שירים מתוך `את ואני והמלחמה הבאה`".
- ואיך "רצח" התקבל?
"מצוין. זה מתקשר לספר שאני כותב בימים אילו על תיאטרון הקאמרי. בזמנו ראיינתי את עומרי ניצן ונועם סמל. ועומרי סיפר שמיד אחרי האירוע במנהרת הכותל חנוך התקשר אליו ואמר שחייבים להגיב על הפרשה. עומרי אמר לו בבקשה ותוך זמן קצר הונח על שולחנו המחזה. עוד באותו היום, למרות שהם פחדו מהתגובות, הוחלט לעשות אותו. ביום של הגנרלית היה פיגוע ענק בשוק מחנה יהודה ונועם חשב לסגור את ההצגה, אבל השחקנים התעקשו ובסופו של דבר ההצגה התקבלה בהתלהבות גדולה.
"לוין זיהה את מנגנוני ההדחקה של החברה הישראלית"
- אתה למעשה מצביע כאן על הצורך של לוין, כאדם, ולא רק כיוצר להגיב למצב, להביע דעה ואולי אפילו לנסות להשפיע (רק שלוין בניגוד לרוב המחזאים הישראלים מעבד חומרים מהמציאות באופן אלגורי ולא תיעודי).
"לפי המוסכמות של המחקר התיאטרוני, אולי לא נכון לקשר יצירה לאופיו של יוצר, אבל מי שהכיר את חנוך באופן אישי, ידע שהתכונה הכי חשובה שהייתה לו, מעבר לכשרון הענק, הייתה יושר ורדיפת אמת קנאית. ואני חושב שהתכונה הזאת הייתה טבועה בכל מה שכתב ואי אפשר היה לעמוד בפני זה. חנוך דיבר על תבניות עומק בחברה הישראלית. מה שאנחנו רואים היום – כל תרגילי הטיוח בשאלה איך לחקור את המלחמה קשורים לDNA של איכות החיים הציבורית שלנו.
"לנסראללה לא הייתה בעיה לקום ולומר לתקשורת `יכול להיות שטעיתי`, אני עוד לא שמעתי אצלנו מישהו אומר את זה. אצלנו עסוקים בללכלך על כולם. אנחנו שבועיים אחרי המלחמה ומי חושב על המתים, על המשפחות השכולות או על אילו שנהרסו להם בתים? אנחנו כבר מזמן עברנו לסדר היום. הרי כשהתחילה המלחמה בצפון שכחנו את הדרום. אנחנו חברה עם מנגנוני הדחקה והגנה בלתי רגילים. וחנוך זיהה את התבניות האלה".
בחלקו השני של הריאיון, שיתפרסם ביום א` הבא, תתרחב השיחה אל הסאטירה והתיאטרון בישראל ככלל. מדוע העשייה התיאטרונית האקספרימנטלית מתקיימת בישראל בשוליים של הפרינג` בעוד במקומות אחרים בעולם התיאטרון הניסיוני מתרחש דווקא על הבמות הגדולות והחשובות ביותר ומול קהל גדול.
ההצגה "את, אני והמלחמה הבאה" תעלה ב- 18 בספטמבר ב-20:00 בתיאטרון הערבי עברי ביפו. לפרטים נוספים
10/09/2006
:תאריך יצירה
|