דרך ארוכה עבר מוש בן ארי מאז ימי "שבע" עד ללב הקונצנזוס הישראלי. מי שבא לדבריו מ"בית שכולו מיקס" מרגיש בנוח עם הנדריקס לא פחות מאשר עם אום כלת`ום, וחוף ים פתוח באוסטרליה הוא מבחינתו אתר הקלטות לגיטימי לא פחות מאולפן. ואולי זה גם סוד ההצלחה.
הישראלי של היום
כמי שקצת פחות מחוברת לצדדים השאנטיים שלה (וחייבת להודות שעם האלבום המצוין הזה ועם העיניים הטובות שלו הוא הכניע גם אותי), המודעות שלי למוש בן ארי התעוררה לראשונה לפני כמה שנים בזכות ההתלהבות של אחותי ממנו. ומכיוון שזו ידועה כאחת עם חוש ריח מצוין שכבר הוכיח את עצמו לא פעם, ההצלחה הגדולה שזוכה לה בן ארי הייתה, מבחינתי, מהלך צפוי.
גם אוהבי המוזיקה שלו וגם אלה שפחות מתחברים אליה, נוטים להגדיר את בן ארי כמי שמייצג את "הישראלי של היום", זה שנטוע בין הודו לגליל, בין הפלאפל לראסטות, בין הגלביות והשרוואלים ללפ טופ, ושהווייתו מצויה הרחק מתל-אביב. עכשיו, עם אלבום חדש ("מסע ומתן"), השלישי שלו, ומעמד שהולך ומתבסס כאחד משואבי הקהל הגדולים של התקופה הנוכחית, מסתבר שהתיאור הזה מייצג כמות גדולה מאד של אנשים, ולראייה, את מופע הבכורה החגיגי שיתקיים ביום חמישי הקרוב (26 באוקטובר) בהאנגר 11 בתל-אביב, שקלו מפיקיו להעביר להאנגר גדול יותר לאור ההתנפלות הגדולה על הכרטיסים (מהלך שלא הסתייע בסופו של דבר מסיבות טכניות).
"עסוקים בלייבא מבחוץ – פחות בלהשפיע"
"סוף סוף הגעתי לירדן/ נכנס למים נותן לגוף להתרענן/ ומחשבות בי מתנקות/ דברים שאני לא רוצה לא רוצה לראות/ מנקה מעצמי את כל העיר/ כסף ובצע/ ומה שאני לא מכיר/ נותן לזה לעלות/ נותן לארץ ישראל להתגלות" ("ארץ ישראל", מילים ולחן: מוש בן ארי)
- אתה נמצא עכשיו באיזשהו שיא של הצלחה. יש בזה משהו מפחיד? מחשבות על זה שהצלחה כזו יכולה להכריח אותך לשחזר את אותו דבר שגרם לה? לגרום לך להפסיק לחפש?
"זה לא מובן מאליו, המקום הזה של ההצלחה. אז אני מסתכל על זה, נהנה מזה ומברך על זה כל יום, אבל תמיד מסתכל קדימה. אני לא פוחד מההצלחה כי אני לא יכול להפסיק לחפש, אני מכור לחיפוש".
- ואתה מרגיש באמת מחובר להגדרה הזאת של הישראליות שמקושרת אליך?
"אני מחובר מאוד לארץ. יש לי הרבה דברים להגיד על המדינה, ועל איך שאנחנו יותר עסוקים בלייבא מבחוץ ופחות בלהשפיע. יש לי הרבה כאב וכעס, ועם כל זה, יש לי ימבה הצעות להיות בחו"ל ולהצליח פי עשר יותר מאשר פה, אבל אני תמיד חוזר".
- אתה באמת מגלם אולי גם את הישראליות שמהותה, בעצם, ביצר נדודים יהודי כזה בעולם, לא?
"יש לי צורך קבוע בנדודים. זה כמו המשפט הזה שאומר `שמור אותי מאוהביי כי משונאיי אשמר בעצמי`: כשאתה נמצא במקום שלך אתה יותר מדי מקובע, וכשאתה יוצא החוצה וניזון מהתנועה ומהחופש אתה משוחרר מהקיבוע, שהוא אחד הדברים שהכי מפחידים אותי, מהמקום שאתה מסתכל אחורה וקולט שבעצם כתבת אותו שיר במשך חמישים שנה".
"רוק ישראלי חייב לבוא ממוקסס נכון"
כשמנסים לחזור אחורה מייחסים, לרוב, את תחילת הדרך של בן ארי לעבודה עם להקת שבע ("עוד יבוא שלום עלינו"), שהייתה בין הבולטות בגל השילובים בין המזרח למערב. הערבוב המזרח-מערבי מככב אמנם גם באלבום החדש, אבל בכמה משיריו אפשר לשמוע גם את ההתחלה הקדומה יותר שלו, ששורשיה נטועים דווקא בפאנק וברוק.
"התחלתי בפאנק. בגיל 14 הייתי מסתובב במרתף הברון בכרמל, שמעתי סקס פיסטולס, קיור, כל מיני להקות ניו אייג` של אותה תקופה. בגיל 16 התחלתי להקשיב להנדריקס, לזפלין, והייתי מג`מג`ם עם כל מיני חברים בהרבה הופעות שעשינו בעמק יזרעאל, האזור שגדלתי בו.
"בגיל 19 בערך, הרגשתי פתאום שאני מנסה לעשות משהו שאף פעם לא יהיה פה באמת. רוק הוא גם ישראלי אבל הוא חייב לבוא ממוקסס נכון, זה לא יכול להיות רק רוק, זה חייב להתחבר לעוד דברים ששייכים לפה, ואז הייתה לי תקופה שבאמת הגעתי לצומת דרכים כשפתאום הפסקתי להאמין במה שאני עושה, וזה גם התחבר לי עם התקופה שהייתי בעזה כששירתתי בנח"ל, ועם כל הטירוף שעברתי שם. אז הפסקתי לנגן לכמה שנים, וחזרתי לזה רק כשכבר הייתי בטיול בעולם, ואז הראש יותר פתוח ואתה מושפע מכל מיני דברים, ונזכר פתאום, למשל, בסבתא שהייתה שומעת אום כלת`ום, והכל התחבר לי, ופתאום הבנתי מה אני צריך לעשות, וזה מה שאני עושה מאז".
- קראתי באיזה מקום שאמרת שאלבום שלישי הוא נקודה משמעותית כי אתה נמצא בין העולמות, כבר לא בהתחלה אבל לפני התפתחות מסוימת. אז מאיזה מקום לאיזה מקום אתה הולך עכשיו?
"לא יודע אם זו ממש התפתחות אבל יש איזה התעמקות על מה שאני. לכל אמן יש את הסטיגמה ואת איך שרואים אותו, והדיסק השלישי הוא איזו נקודה ששמה אותי במקום מסוים שבו אפשר לראות את הקווים הכי בסיסיים של מי ומה אני. `עד אליי`, הדיסק הראשון, היה מין תחילת דרך, מין חספוס של מה אני עושה עם כל הידע הזה, עם כל הסגנונות שגדלתי עליהם, ועל זה שאני בא מבית שהוא כולו מיקס ואיך אני הולך עם זה. בדיסק השני מכירים אותך ורואים מה אתה יכול לעשות, ובשלישי אתה כבר צריך להוכיח שאתה באמת שם. זה מקום חזק, מקום שכדאי מאוד לעבוד ולהגיע אליו.
"בכל דיסק אני מוציא איזה פן אחר שגדלתי עליו בחיים. בדיסק הזה, גם בגלל שאסי איילון, הגיטריסט שלי שהפיק את הדיסק, גדל כמוני על אותם שורשים של הנדריקס למשל, היה לנו יותר אומץ ללכת עם זה עד הסוף. המיקס בין רוק לרגאיי זה מה שהכי הרבה עלה אצלי עד היום, ועכשיו יש קצת יותר מקום לרוק".
"להתנער מהבבילון הפרטי שלך"
- שמעתי אותך לא פעם משתמש בביטוי "בבילון". תסביר לי למה הכוונה, תקרב אותי קצת לסוג הזה של הישראליות שאני פחות מעורה בו. זה מושג שבא מהרגאיי?
"בבילון שייך לממסד, זה הכלא הגדול הזה שיש סביבנו. זה קיים בזה שאת משלמת כל חודש את המיסים שלך ואין לך מושג לאן ולמי, או כל דבר שאת קונה ומשלמת עליו כפול, ומשלמת בעצם בשביל העבדות. אנחנו כולנו עבדים. אני הכרתי את המושג מהשכונה, זה תמיד היה קיים. הרגאיי השתמש בזה הכי חזק, אבל זה תמיד היה קיים".
- ואיך נפטרים מאותה עבדות?
"אם אתה חי עם אדמה ויכול לגדל את הירקות שלך ולהתנער מכל אלה שמתווכים בינך לבין משהו אחר שאתה משלם עליו בוכטות, אם אתה מצליח להיות פחות מושפע מעיתונים ומפוליטיקה וממניפולציות של תאגידים ענקיים שגורמים לך להיות עבד, נפטרים מזה".
- ככה אתה חי?
"אני חי ככה לתקופות כן, ולתקופות ארוכות לצערי לא. אבל אני תמיד בשאיפה להתרחק ולהתנער כמה שיותר מהבבילון הפרטי שלי".
- ואתה באמת אופטימיסט כזה כמו שמצטייר מהמוזיקה שלך? כי גם בטקסטים, וגם בין השורות בראיונות שלך נשמע שאתה בא לאופטימיות הזו דווקא מתוך התמודדות עם דברים פחות קלים שהחיים מזמנים.
"אני משתדל להיות אופטימי. אני תמיד רואה את החצי כוס הריקה אבל מאוד משתדל למלא אותה ולהודות על זה כי תמיד יכול להיות הרבה יותר גרוע. זה משהו שבא מהבית שלי. אחרי הצבא הייתה לי תקופה שהייתי ממש בדיכאון, ואמא שלי העירה אותי בבוקר, לקחה אותי לבית חולים, עשתה לי סיבוב במחלקה של חולי הסרטן, ואמרה לי, `עכשיו תצא ותתחיל להסתכל על החיים`, ומאז אני אופטימי לגמרי... אין ממש סיבה להיכנס לדיכאונות, אבל נכון שזה לא פשוט, זה קשה לאללה".
להקליט בחוף הפתוח
- ספר לי על הקאבר שעשית באלבום החדש ל"ילד מזדקן"
"`ילד מזדקן` זה שיר שגדלתי עליו ואיכשהו בשנים האחרונות יצא לי הרבה פעמים לעשות אותו בסאונד צ`קים ודברים כאלה, אז כשהייתי בטיול באוסטרליה, ישבתי עם הלפ טופ שלי, שיש לי בו אולפן נייד, ובצורה הכי טבעית פשוט הקלטתי אותו, וזהו, זה נשאר".
- מה זאת אומרת נשאר? הכנסת לדיסק דברים שאשכרה הקלטת בטבע, בחוץ?
"את רוב השירים התחלתי להקליט בצורה הזאת באוסטרליה, כשטיילתי, ויש מלא דברים שנשארו מהלפ טופ, שירות, גיטרות, כל מיני תפקידי סינתים. אתה לא חייב היום להיות בחדר סגור ולשלם מלא כסף בשביל לעשות דיסק מדהים, אפשר גם לשבת בחוף עם קוקונט ולהקליט".
- האולפנים הביתיים זו כבר נורמה סטנדרטית, אבל ממה שאתה מתאר נדמה שלקחת את זה כמה צעדים קדימה. להקליט שירות בחוץ, במקום פתוח?
"כן, חלק מהשירות הוקלטו במקום פתוח. באוסטרליה ישבתי הרבה פעמים בחוץ והקלטתי, ובדיסק אפשר באמת לשמוע ציפורים, צרצרים, דברים כאלה. זה הרבה יותר נושם ואמיתי מאשר הבית מרקחת שהאולפן מביא לך. יש הרבה מוות בלהיכנס לחדר סגור, שלא טבעי לך, ולנסות להביא את כל האמת שיש בשירים שלך במצב כזה, ובמקום הטבעי שלך זה עובד הרבה יותר טוב. אני נורא אוהב את זה, זה משחרר אותי.
"גם בנגינה, הרבה פעמים הגעתי פשוט למוזיקאים הביתה, למקום שבו הם שותים את הקפה שלהם ומרגישים בו הכי חופשי, ושם הוצאתי מהם את הדברים הכי אמיתיים שיש. יש למשל קטע של קלרנית שהבנאדם שמנגן על כלי נשיפה הקליט בבית. אחר כך הוא ניסה לעשות את זה באולפן וזה בחיים לא ייצא אותו דבר. הלפ טופ החדש של מק, עם תוכנת לוג`יק, עם מיקרופון טוב וכרטיס טוב, זה פשוט לא ייאמן. אני ממליץ לכל מוזיקאי".
אורחים
במופע שיתקיים, כאמור, בחמישי הקרוב, יארח בן ארי את ברי סחרוף, עידן רייכל, שוטי הנבואה, מוקי, דין דין אביב, שלישיית מה קשור, משה לוי ורביעיית כלי מיתר.
- מה מידת החיבור שלך לאורחים במופע? עם כולם יש חברות אישית או שיש גם אמנים שהכרת לראשונה בגלל המופע הקרוב?
"את כולם אני מכיר כבר די הרבה שנים. עם אנשים כמו ברי זה נהיה הכרות יותר ויותר עמוקה לאט לאט, עם פילוני (המפיק המוזיקלי של המופע ויועץ מוזיקלי באלבום – ט.ג.), אני חבר כבר שנים ובדיסק האחרון החברות העמיקה למקומות הרבה יותר עמוקים, משה לוי, גדלתי על כל מה שהוא עשה בחיים".
- ומה אתה מתכנן לעשות עם כל אחד מהאורחים?
"זאת הפתעה".
24/10/2006
:תאריך יצירה
|