פעילויות לילדים, הצגות לילדים - ביקורת דיסקים: רובי וויליאמס, פיית''לס

רובי וויליאמס יורה לכל הכיוונים באלבומו החדש וזה עושה לו רק טוב ואילו פיית`לס מפתיעים בציון דרך משמעותי בקריירה – אלבום חדש ומצוין.

מורד חינני

סוד ההצלחה של יצירה מוזיקלית נעוץ בהרבה מקרים ביכולת שלה לעורר אצל השומעים רגש כלשהו, מעבר להיותה רצף מוצלח יותר או פחות של צלילים המחוברים יחד. כך קורה הרבה פעמים אצל אמנים שההצלחה האירה להם פנים בתחילת הדרך, ובהמשך משכללים את יכולתם הטכנית ומוציאים תחת ידם מוזיקה מהוקצעת ומלוטשת יותר מאי פעם, ובכל זאת מפסידים בקרב על אוזן השומעים דווקא בגלל שמשהו ביכולת שלהם להביא את הערך המוסף הלך לאיבוד בדרך.

רובי וויליאמס למשל עשה הרבה כסף אחרי שפרש מהבוי-באנד המיתולוגי "Take That", הרבה בזכות אישיות מעניינת וחיים אל מול הזרקורים, שהצליחו להכניס את התיבול הדרוש לאלבומים שלו, שאם לומר את האמת לא פעם היה חסר בהם קצת מלח ופלפל, מעבר לכמה שירים טובים שצעדו במצעדי הפזמונים. הקהל המקומי באנגליה ובאירופה קנה את כל החבילה בשקיקה, אבל כשניסה וויליאמס את מזלו מעבר לאוקיינוס, זה כבר לא עבר מי יודע מה, פשוט מכיוון שהוא לא הצליח לבסס שם את אותה תדמית של מורד חינני.

אז אחרי ארבעה אלבומים שבהם עבד באופן צמוד עם גאי צ`יימברס ככותב הלחנים שלו, החליט וויליאמס לערוך חילופים באלבומו האחרון מהשנה שעברה, אך מעבר לזה לא היה באלבום ההוא שום שינוי קונספטואלי אלא פשוט שירים שהיו קצת פחות טובים, ומן הסתם כל העסק הזה לא תרם למעמדו של וויליאמס בארצות הברית, וגם לא בארץ מולדתו. באלבום החדש לעומת זאת, מנסה וויליאמס בכל הכוח לעשות שינוי משמעותי יותר, ותך כדי כך הוא פשוט יורה לכל הכיוונים. בחלק מהרצועות זה עובד היטב ובחלקן פחות, אבל מספיק לרפרף על הביקורות שנכתבו על האלבום ולראות את הקוטביות שמאפיינת אותן, כדי להבין שהאלבום לפחות מצליח היטב לעורר רגשות.

הוא מדקלם לאורך קטעים שלמים, ואני לא קורא לזה ראפ מפני שיש בזה משהו בוסרי, קצת מסורבל אפילו אבל לכיוון החיובי, ובהחלט פחות תבניתי ממה שאנחנו רגילים לשמוע בתחום. זה קורה בסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום וכמה רצועות נוספות וברוב המקרים זה בהחלט מצליח להחזיר משהו מהחיות שאפיינה את האלבומים הראשונים שלו. שיתוף הפעולה עם הפט שופ בויז הניב שיר הלל תמוה למדונה ("She’s Madonna"), ורצועה נוספת אשר מורכבת ממילות שיריהם של הצמד, ובה מזמר לו וויליאמס את המילים יחד עם ניל טננט ("We’re the Pet Shop Boys"). תוסיפו לזה את חיבתו של וויליאמס לקאוורים שממלאה במקרה הזה חמישה קטעים באלבום, כמה רצועות שגרתיות יותר וכמה נסיונות רטרו-אייטיז-דיסקו שהיה רצוי להמנע מהן מראש, והנה לכם הדיסק החדש של רובי וויליאמס. חביב ברוב המקרים, מצוין לעתים, לפעמים קצת מוזר אבל בהחלט לא משעמם.

Robbie Williams – Rudebox, EMI/Helicon

עדינות ונימוס

גם האלבום החדש של פיית`לס מהווה נקודת ציון משמעותית בקריירה שלהם. האלבום "No Roots" מ-2004 ואוסף הלהיטים שבא אחריו סגרו בעצם את המעגל שהתחיל בפריצה אדירה שבע שנים קודם לכן עם שני אלבומי קלאסיקה אלקטרונית, המשיך באכזבה גדולה עם אלבום ממוחזר ומשעמם, והסתיים בסוג של הפרדת כוחות כשהצליח הצמד הזה להנפיק פעם נוספת אלבום אנרגטי ומעניין, גם אם לא היה בו שום שינוי כיוון מוזיקלי אמיתי. אחרי כל זה הייתי די בטוח שכבר אין לצמד הזה הרבה מה לתרום לעולם המוזיקה, ועדיף יהיה לכולם אם יפנו את עצמם החברים הללו לכיווני קריירה חדשים.

מסתבר שהם חשבו קצת אחרת, ופנו להקליט אלבום חדש שהוא אמנם אלקטרוני-אקלקטי כדרכם, אבל יש בו בהחלט סטייה משמעותית מהסגנון שאפיין אותם עד כה, וחשוב יותר מכל – הוא פשוט אלבום מצוין. האווירה רגועה למדי לכל האורך, עם שירי פופ וסולנים אורחים (ביניהם גם דיידו החביבה), ומקצבים שמתחלפים ומשתנים בין הקטעים, ורק לקראת אמצע-סוף האלבום אנו זוכים להיזכר לכמה רגעים ביכולתם של החברים האלה לייצר גם המנונים עבור רחבת הריקודים.

תפקידי הדקלום-הטפה הדומיננטיים של מאקסי ג`אז שסימנו עד היום אולי יותר מכל את הלהיטים הגדולים של הצמד הצטמצמו פה באופן משמעותי (גם אם עדיין לא צריך לחפש אותם בזכוכית מגדלת), ויש פה אפילו כמה רצועות צ`יל אלקטרוניות למהדרין, שאינן דורשות במפגיע את תשומת הלב אלא מבקשות אותה בעדינות ובנימוס, ואולי פה נעוץ השינוי האמיתי שעבר עליהם.

Faithless – To all New Arrivals, Hed Arzi/Sony-BMG