הפסח הזה מביא עמו תנובת דיסקים רצינית, כראוי לחג האביב. אורן בר-אל ממליץ על רונה קינן, חמי רודנר, האוסף של כנסיית השכל ועוד
רונה קינן – עיניים זרות
(אן.אם.סי)
אלבום שני לרונה קינן, שלוש שנים אחרי אלבום בכורה שהיה תוצאה של הרבה מאוד הופעות מול קהל, והיה בו ביסוס מעשי לכשרונה הגדול של הזמרת עם כמה שירים נפלאים (ובראשם "מבול"), אבל כמו ברוב אלבומי הבכורה היו בו גם מחלות ילדות, ויותר מדי שירים שלא הצליחו באמת לגעת. האלבום החדש של קינן מסמן את המשך המסע המוזיקלי שלה עם יזהר אשדות, והוא דומה במהותו לאלבום הראשון, אבל ניכר בן שיפור משמעותי באחידות וביכולת הכוללת לייצר תחושת אהדה אצל המאזין.
שירתה של קינן, צלולה ורהוטה באופן יוצא דופן, מזמינה אותנו להקשיב לה בתשומת לב, ונשארת מאופקת ומסוגרת גם כאשר מתחת לפני השטח ניכרות סערות נפש משמעותיות. היא מספרת על רגשות ועל מערכות יחסים באופן מדוייק ומינימליסטי, וכך מצליחה להחזיר אל מילות השירים כוח שכמעט ואבד להן, ומזכירה לנו שהן הרי מחזיקות את משמעותם האמיתית של השירים ויש לתת להן את הכבוד המגיע להן. כשהיא כבר מגיע לכדי זעקה אמיתית אפשר להבין כי אכן כלו כל הקיצין ואין לה שום ברירה אחרת. גם הדואט המקסים שלה עם גידי גוב נמצא כאן ("הריקוד המוזר של הלב"), ודיסק בונוס חביב עם חמישה קטעים.
חמי רודנר – מכונת השירים הגדולה
( עננה/הד ארצי)
את האלבום החדש של חמי רודנר אפשר לשייך אל זרם האומנים הותיקים שחוזרים אלינו לאחרונה עם חומרים חדשים, אבל בניגוד לשלמה ארצי או בועז שרעבי שבחרו באופן מופגן לא לשנות שום דבר, אצל רודנר יש משהו רענן ומסקרן. מצד אחד אפשר באופן ברור לציין את המשך מגמת ההתרככות של רודנר, שהפך באלבומי הסולו שלו מהרוקר הקשוח של ימי "איפה הילד" לרומנטיקן רגיש, ומהצד השני את ההפקה המוזיקלית הסוערת של קובי אוז, שמפגין יכולת ורסטילית יוצאת דופן ומתאים את הצלילים שבאלבום אל מהותו הרוקרית של רודנר אבל לא מוותר גם על נגיעות אוריינטליות ועל אפקטים קטנים ושובבים, שמזכירים לנו שבכל זאת מדובר בקובי אוז.
כך יוצאת המוזיקה וידה על העליונה, עם עשרה לחנים, רובם מצוינים, הגשה נמרצת של חמי רודנר, הפקה מוזיקלית קשובה ומגוונת ותחושה כללית של יד כישרונית שמכוונת את האלבום הזה אל הנקודה החמקמקה, ובה נפגשת הערכת המבקרים עם ההצלחה המסחרית.
הסינגל הראשון שיצא מהאלבום ("מכונת השירים הגדולה" עם הפזמון הגאוני) הוא בהחלט דוגמה טובה לכל מה שטוב באלבום הזה, ויש בהחלט עוד כמה להיטים בקנה, וגם כאלה שלא יהפכו ללהיטים אלא יהיו שייכים רק לאלה שיעשו בחוכמה ויבחרו להחזיק בידם את הדיסק השלם.
כנסיית השכל – אוטוביוגרפיה
(בארבי רקורדס/ התו השמיני)
כבר למעלה מעשור שפועלת כאן "כנסיית השכל", ונחשבת כאחת מלהקות הרוק האמיתיות והיחידות שיש לנו. באלבומים שלהם תמיד הושם דגש חזק על צליל הרוק ה"ישראלי" שהוסיף את הטאצ` האוריינטלי אל התופים והגיטרות, ויחד עם השירה הייחודית של יורם חזן, הם באמת לא נשמעו כמו שום דבר אחר. יחד עם זאת, באופן אישי היה לי תמיד קצת קשה עם הבוסריות והעמימות של הטקסטים שהם שרים, וזה תמיד קצת פגע בחוויית ההאזנה שלי לאלבומים שלהם.
את הצורך באוסף להיטים אחרי חמישה אלבומי אולפן בחרה הלהקה לספק באמצעות אלבום כפול ומושקע עם הקלטות חדשות ואקוסטיות של כל הלהיטים שלהם, ועקב רוחב היריעה נמצאים פה גם לא מעט שירים שהתחבאו להם עד היום במעמקי האלבומים המלאים.
משוכת הבנאליות והשיעמום, שהרבה פעמים עומדת בדרכם של אלבומי אנפלאגד מהסוג הזה נעקפת כאן בקלילות, עקב שילובם של מעבדים מוזיקליים נוספים (קובי אוז, שלומי ברכה, אבי בללי, יובל שפריר ועוד) לבד מחברי הלהקה עצמם שאמונים יחד עם עמי רייס על העיבודים באלבום כולו, ואלה עזרו להם להגדיל ולגוון את הרפרטואר המוזיקלי שלהם יותר מאי פעם, תוך שימוש חכם במבחר עשיר של כלי תזמורת, עם כלי נשיפה, מיתר והקשה, וקולות רקע הרמוניים, וכל זאת מבלי לשכוח כמובן שמדובר עדיין בלהקת רוק.
שירים כמו "ידיים למעלה" (עם קולות הרקע של שמיניית ווקאל), "רוץ ילד" (מפוחית: אהוד בנאי) ועוד רבים נוספים וטובים מקבלים מתיחת פנים משמעותית שהופכת את עורם לחלוטין, והעושר הגדול בצלילים כמו גם קולו של חזן בעצמו, עמוק וחם מתמיד, הופך את ההאזנה לאלבום כולו למענגת בהחלט.
ובקצרצרה
עוד כמה רליסים שאהבתי לאחרונה: יזהר אשדות באוסף להיטים מייצג (ושלושה שירים חדשים), עם מהדורה כפולה הכוללת גם די.וי.די של ההופעה המדוברת בהארד-רוק קפה ("הלילות שלנו", אן.אם.סי); שרון חזיז באוסף להיטים שהוא אולי גם האלבום הטוב ביותר שלה עד היום ("שרון חזיז - אוסף שירים", הד ארצי); אוסף כפול משיריו של דודו ברק, שישמח בוודאי את חובבי הנוסטלגיה הישראלית ("לך עוד אשיר אלפיים", הד ארצי); אלבום שני ל"בלאקפילד", ההרכב של אביב גפן וסטיבן ווילסון, סוער ומרגש, שמבהיר שיש בהם הרבה יותר מגימיק ומצליח להוציא מגפן איכויות חדשות ("Blackfield II", הליקון).
22/03/2007
:תאריך יצירה
|