רושם כללי

ובכן, עוד פסטיבל הצגות ילדים בחיפה חלף עבר לו, ושוב אני מוצא את עצמי מדלג בין המתחמים השונים כמו לפני שני עשורים ויותר, כאשר נשלחתי לשם מדי שנה על ידי עיתון "מעריב" שבו הייתי עורך ובעל טור, אלא שהפעם אני מתלווה לנכדי אורי שם-אור בן העשר, מתבונן בהנאה ואולי גם קצת בקנאה בהתרגשות שבה הוא נפתח לראשונה לשפע בלתי נדלה ומעורר השראה של אמנות התיאטרון. כי זאת לדעת, במשך היומיים שבילינו בחיפה ראינו תשע הצגות, שתיים מחוץ לתחרות, בהחלט מינון מתפרע, שהיה עלול לגרום להרעלת תיאטרון רצינית לצופה מן השורה, אלא שלאורי ובגינו אולי גם לי, הוא גרם רק לקדחת נעימה.

אם הצגות התחרות עשויות להעיד על הרמה והכיוון האמנותי של כל פסטיבל, אפשר לומר שהסתמנו בהצגות התחרות של פסטיבל הנוכחי כמה מגמות, שהן בעלות עניין החורג מעבר לו. השנה זה היה פסטיבל של מקצוענים. מרבית המשתתפים, ובעיקר היוצרים, לא היו צעירים מוכשרים אך בלתי מיומנים, כמו בפסטיבל עכו, למשל, אלא דווקא מחזאים, במאים ושחקנים, שאולי אינם בעלי חזון אמנותי פורץ דרך, אבל בהחלט בקיאים ומנוסים במלאכתם, כפי שאפשר ורצוי לקוות מיוצרים המגיעים לפסטיבל מסוג זה.
 
מחוזות החפץ ומקורות ההשראה התרבותיים של רוב ההצגות היו התרבות  האירופית הקלאסית - אנדרסן, סרוונטס, המסורת החזותית ההולנדית, הקומדיה דל ארטה, והקלאסיקה האידית שזכתה כאן לרהביליטציה מושלמת.  כשמדובר בקהל צופים צעיר, הניזון בעיקר על סוכריות טלוויזיוניות ופסטיגליות מתוצרת הוליווד ובוליווד - זו בהחלט גישה חתרנית, בעלת מגמה מתקנת. 
 
ולבסוף, מרבית יוצרי ההצגות בחרו להתייחס אל הקהל בגובה העיניים - לא בגישה מתנשאת שהצגות ילדים רבות לוקות בה, גם לא תוך שימוש בקלישאות סגנוניות או "חינוכיות" למיניהן. חלק מן היוצרים לא נרתעו מטקסט פיוטי, ממציאות מופנמת או מעולם ויזואלי מתוחכם. לכן התוצר האמנותי של פסטיבל חיפה להצגות ילדים האחרון היה לעתים בעל נוכחות בימתית מרגשת, ובמקרים רבים לא לקה בתסמונת חוסר הבשלות האופייני לפסטיבלים אחרים, כולל חלק מפסטיבלי הצגות הילדים שקדמו לו.
 
אורי
 
הפסטיבל היה מיוחד במינו, גם בזה שהיה מיועד לילדים, וגם מפני ששילב מוסיקה, דרמה ואמנות פלסטית.  היומיים שהייתי בו היו מלאי כיף, אבל אם הייתם כמוני, והייתם צריכים להסתובב בו בין כל ההצגות, זה היה קצת מקשה עליכם.
 
 
מהומה על הבמה 
 
זו הייתה ההצגה המקצוענית ביותר בפסטיבל. פרופ` יורם בוקר , שמלמד את אמנות הקומדיה דל ארטה באוניברסיטת תל אביב מזה ארבעה עשורים, עושה מה שהוא יודע לעשות יותר טוב מכל יוצר בארץ: קומדיה דל ארטה קצבית ומסוגננת,  עם תלמידיו ועם המסכות של האמנית הוותיקה יהודית גרינשפן, הגברת הראשונה בישראל בתחום זה, הוא העמיד הצגה מקצועית וזורמת. ההצגה משלבת שתי עלילות, האחת עלילה מסורתית שבמרכזה  צמד אוהבים שהורה תאב בצע מציב מכשולים בדרכו, אך משרת ערמומי מצליח להערים עליו, והשנייה בהשראת ג`ורג` ברנרד שאו, עלילת אנדרוקלס והאריה, המספקת את האמת הפנימית של המחזה. 
 
בוקר משכיל לשלב את הסיפורים והדמויות, ועושה וריאציות משלו במוסכמות: את פנטלונה העשיר והקמצן הוא הופך לגברת פנטלונה המרשעת, ואת אנדרוקלס של ברנרד שאו הוא מזווג עם ארלקינו, המשרת רב ההמצאות של הרנסנס. בוקר משכיל להדריך את שחקניו. בייחוד ב"קרבות הבמה" ובתעלולים הקומיים, שההצגה גדושה בהם, כך שהמהומה מתוזמרת היטב, ונראית לעתים כמחול מסוגנן. מבחינה זו, "מהומה" קובעת רף תיאטרוני גבוה של אתוס בימתי מרוסן, החורג לטובה מן ההתפרעות, שלא לומר הוולגריות, השגורה בהרבה הצגות לילדים ולנוער, שהמהומה על בימתן היא כמעט תו תקן הכרחי. 

אורי 

זו הצגה שמשלבת היסטוריה והומור. העלילה מתרחשת ברומא אבל מתפצלים ממנה סיפורים רבים, שנפגשים בסיום.  לליו ואיזבלה הם אוהבים ורוצים להתחתן, אבל הם לא יכולים כי הגברת הקשישה פנטלונה רוצה לשמור על הנדוניה של איזבלה, שק מלא בזהב. עוזר לה קפיטן פחדן, שפוחד מעכברים וחושב שהוא מלך כל העולם. ויש עוד סיפור על משרת שמציל אריה. בעיניי יפה מאוד השילוב של העלילות, כך שהצלתו של המשרת היא גם ההצלה של שני הצעירים, כאשר הכול מגיע בסצנה האחרונה לסוף טוב. באשר לשחקנים, נראה לי שהם הגזימו במשחק שלהם. הוא לא נראה לי ממש אמיתי.   
   
האוסף הכי הכי 
 
מבין ההצגות שראיתי בפסטיבל התעלתה הצגה זו לעניות דעתי מעל כל האחרות לדרגת יצירה אמנותית ומקצועית פורצת גבולות. את הצגת היחיד של  יהונתן בן-חיים (ישראל) ממייסדי תיאטרון "הקרון", שנעדר מן הארץ שנים לא מעטות, יצר אמן מופלא זה עם איש התיאטרון האיטלקי אטוניו קטאלנו, וביימה נעמי יואלי. המופע מתרחש בתוך גן בנימין , במתחם סגור מצדדיו ביריעות שחורות, אך פתוח לשמיים ולעננים, הממלאים בה יותר מתפקיד של רקע (במהלך המופע החלו לרדת טיפות גשם).   האירוע מתרחש בשני עולמות, עולם החוץ הנפתח אל השמים והגן על אילנותיו ושיחיו, והעולם הפנימי של האמן והקהל,  וכך הופך הקהל למרכיב חיוני ובלתי נפרד מהחלל, הן ברמה הדיאלוג הן בנוכחותו הפיזית.
 
יהונתן מקבל את פני הזאטוטים באזהרה מנומסת: "יש כאן נמלה שהיא ידידיה שלי. אולי אני דואג לה יותר משאני דואג לעצמי", הוא מתוודה, ועליהם להשתדל מאוד שלא לדרוס אותה. בהמשך הוא מספר על מעשיו: הוא אוסף פתיתי שלג עתיקים, מים מימי הים התיכון, מים המלח, מהכנרת, והרבה מאוד עלים. הוא מושיב ילדה ליד עץ, שעלה עומד ליפול ממנו, כדי שיוסיף אותו לכשייפול לאוסף העלים שלו, אסוף שבו הכי יקר ללבו הוא העלה שנפל ולא רצה ליפול. "העלה הכי רגיש, הכי עצוב". יש לו גם אוסף של עננים, ענני כבשה וענני ג`ירפה ועננים ששולחים אליו גלויות, וגם אוסף של עננים חולים. הוא נותן בידי הילדים מקלות שעליהם מתנוססים העננים ומזהיר את זו שקיבלה ענן כבשה שלא לנענע אותה, כי הרגע אכלה, והיא עלולה להרגיש בחילה.
 
התיאטרון של יהונתן בן חיים יוצר עולם בעל מציאות פנימית משלו, ועוקף ללא מאמץ את כל הקלישאות הסגנוניות, ולא רק של תיאטרוני הילדים. תיאטרון שהבשלות והעמקות היא תווי ההיכר שלו והוא מתקשר עם קהלו בשפה תיאטרונית מקורית ומעניינת. 

אורי 

אחד הדברים הכי טובים בהצגה הזאת היא שהקהל לוקח בה חלק. הרעיון להציג דברים פשוטים ולהפוך אותם למיוחדים, או להתייחס לדברים יומיומיים בדרך מיוחדת  - הוא רעיון טוב. וחוץ מזה, קיבלתי בתור פרס מדבקה עם התואר שאני נכס תרבותי של האנושות, ולמה? כי הקשבתי לצנצנת עם מים מים המלח, והם אמרו לי שהם אוהבים דגים מלוחים.
 
הציורים של צופיה 

הצגה מורכבת מאוד בויזואליות שבה.  "הציורים של צופיה",  (מחזה ובימוי: פבלו אריאל) היא שילוב מורכב של שני שחקנים, שני שולחנות בובות, תיאטרון צלליות (מה שנקרא "תיאטרון שחור") ווידאו ארט.  צופיה הוא אמה של השחקנית שעל הבמה, אפרת הדני,  המספרת את סיפורה מימי מלחמת העולם השנייה. אפרת מגוללת בטון אינטימי, מאוד לא בימתי, את סיפורה האישי של אמה, כאילו היא דוברת אל עצמה, ולרגע נדמה שהיא מאבדת קשר עם הקהל. גם אופן בניית הסיפור חסר כל דרמה. אחר כך מוקרנים על מסך ציוריה של צופיה, ועל השולחן נפתחים קירות של חדרים, רחובות הולנדיים, תעלות, ובווידאו נשקפים אותם מראות כשהם מוכפלים. 
 
הנושא הרחוק כל כך מעולמם של הילדים, הנאצים והשואה, ואופן הסיפור הלא דרמטי בעליל מעוררים ספק אם הילדים ימצאו עניין בו ובכל ההצגה, ויותר מזה – אם יבינו בכלל במה המדובר. אבל למרבה הפלא, מתברר שההצגה המורכבת כל כך מצליחה למצוא נתיבות אל לבם של הקטנים. 

 
אורי
 
זו הצגה מעניינת על השואה ועל ילדה שניצלת מהנאצים ועוברת מבית לבית. המשחק באור וצל בהצגה היה מעניין מאוד, והשילוב עם הציורים נתן רגש מיוחד. אבל  השתיקות של השחקנית, שאיפשרו לתמונות כאילו לדבר בלי מלים, היו ממושכות מדי.  עם זאת, התערובת יוצרת הצגה טובה, אם כי אפשר היה לשפר אותה.  
 
נעליים
 
זו ההצגה הראויה לדעתי לתווית "ההצגה האחרת" של הפסטיבל. אחד הצופים תהה באוזניי איך בכלל התקבלה לתחרות, והרי זו הצגת קרקס.  בעיניי זהו תואר מחמיא.  היוצרים קבעו לה כותרת משנה "הצגת רחוב משוגעת", והיא אמנם הוצגה באמפיתיאטרון שבשולי גן מאיר , המגיע עד המדרכה של מדרחוב נורדאו. בג`יבריש מקושקש המשלב עברית מאוטלקת עם איטלקית מעוברתת הציגו גבריאל כהן גורנדלד, דוד שילמן ויולנה צימרמן את סיפורם של שני סנדלרי רחוב – מי מכיר כאלה היום? – הנתקלים בגברת צווחנית, שמציגה את עצמה כנסיכה איטלקיה. היא מגיעה אליהם רכובה בתוך גונדולה, המתגלה כנעל עקב ורודה, ומבקשת מהם להכין לה עוד אחת, "בול כזותי".  בשפת במה רבת נפילות, חבטות וסלטות מפתיעות מתנהלים השלושה אל הסוף הטוב, הנחתם בחתונה ובנשיקה. למראה  הוולגריות והאנרגיה השוצפת של שלושת הליצנים המוכשרים נזכרתי בשפה המעודנת של "מהומה על הבמה". הקהל, שאוזניו מורגלות אולי לספרדית של הטלנובלות אך לא לאיטלקית הצווחנית של השלושה, ישב מרותק וצחק בדיוק במקומות הנכונים. היה שמח. 
 
אורי
 
זוהי הצגת רחוב משעשעת ומאוד יצירתית. היוצרים לוקחים נושא פשוט, מהיום-יום, נעליים, ועושים אותו למיוחד.  אבל לדעתי חסר בה משהו ייחודי משלה, חסר רגש. עם זאת, לא אומר שאין בה דברים אחרים: יש בה שמחת חיים, ויש בה מוסר השכל חשוב: שכדאי לשתף פעולה עם אחרים. לכן זו הצגה מעניינת ומצחיקה מאוד.   
 
חייל הבדיל
 
עוד מפגן של מקצועיות מרשימה, אך לא יותר מזה. זוהי הצגה המשלבת בובות ושחקן-מפעיל המספר אגדת אנדרסן על חייל הבדיל ואהובתו הרקדנית. האגדה מומחזת ללא כל הנמקה אקטואלית מסוג זה או אחר. אושיית תרבות אירופית במיטבה כזאת, וטוב שהילדים יתוודעו אליה. הביצוע של אסף אלברשטיין שגם עיבד את הסיפור, בבימויה של אלית ובר, מלוטש ומסוגנן. אין בו הפתעות מיוחדות, וההברקה היחידה היא משטח ההצגה: שולחן עם מזנון תצוגה מואר ומגירות הנפתחות ונסגרות עם כל תמונה חדשה.  אבל התאורה המדויקת, התנועה המינמליסטית, והטון המאופק שבו מסופרת האגדה כובשים  בנימתם המעודנת. 
  
אורי 
 
השילוב של השחקן עם הבובות והשולחן עם המגירות  שזזות כאילו מעצמן, יצרו הצגה מעולה. הכרתי את האגדה על חייל הבדיל, אבל הסיום, כאשר חייל הבדיל והרקדנית, נשרפים – היה  מרגש. כי למרות שהם נשרפו בכל זאת שרדו הלב שלו והכתר שלה. כך שבכל דבר רע ישנו הטוב, ואתה יוצא מההצגה עם הרגשה טובה, שהם עדיין ביחד, חיים ומאושרים בארץ האגדות.
 
חלם 
 
עוד הפקה בעלת תו תקן מקצועני מובהק. "חלם" נראית כמעט כפרויקט משפחתי. שותפים לה יוצרים בעלי ותק וניסיון רב שנים כשחקן מרדכי בן-זאב, המחזאית המבריקה חמוטל בן-זאב עפרון, השחקן ערן בן זאב , בתפקיד הרשל`ה  ודורי בן זאב, המתגלה כמוזיקאי מפתיע ובשל. התוצאה מתבטאת בשיבה אל התיאטרליות הטובה, המתוחכמת והמודעת לעצמה.

"חלם" נוגעת בעולם שנרתעים מלנגוע בו בתיאטרון הישראלי, עולמה של יהדות העיירה המזרח אירופית של המאה ה-19. העלילה שוזרת כמה מן הסיפורים המוכרים על חלם לקומדיה רומנטית, שגיבוריה הם הרשל`ה, החוכמולוג של העיירה, ובתו של ראש העיר, וכמובן העיזה ציפקה דריפקה, היחידה הקרובה באמת ללבו. האמת הפנימית של ההצגה מתגלה, כצפוי, בסוף, כאשר הרשל`ה משלים עם חברתו האמיתית, העז.
 
למרות דבקותה במוסכמות הבימתיות, ההצגה, בבימויו של גולן אזולאי, היא חתרנית ביסודה. היא מתגרה במנטליות הישראלית הבזה "לגלותיות" בכלל, ולתרבות יידיש בפרט, ומציגה בל התנצלויות, בלי בושה ובלי נוסטלגיה את  העולם של העיירה היהודית, שזכתה לקיתונות בוז בתרבות הישראלית,  באמצעות  קומדיה מבריקה, קצבית ושופעת חיוניות, המפעילה שפה תיאטרונית רהוטה ומדויקת. צוות שחקנים מעולה, וכוכבת בלתי מעורערת: מיכל ברנד בתפקיד ציפקה דריפקה. לרגע הרגשתי כמו בתיאטרון של פעם, כאשר חלק מן המונולוגים או השירים של מיכל ברנד זכו במחיאות כפיים נלהבות. הביקורות ציינו את הפלייבק ששימש את השחקנים בקטעי הזמרה, אך בהצגה שבה נוכחתי, הונמך הווליום, והיה אפשר לראות שהם גם שרים. בקיצור, הפלייבק לא הפריע לי ליהנות מן ההצגה.
 
אורי
 
למדתי בבית הספר על סיפורי חלם, וזיהיתי בהצגה את הסיפורים על ההר שצריך להזיז ועל תפיסת הירח. לא הכרתי את הסיפור על העיזה ציפקה דריפקה וגם לא  את הרשל`ה, הילד הזה שהראש הגדול שלו אפשר לו לספוג הרבה מידע, אבל גם גרם לכולם לצחוק עליו, וזה מה שקירב אותו לצופה. זו קומדיה משעשעת שמסתיימת  בסוף שונה לגמרי משל רוב הקומדיות, סוף שמעורר רגש של  געגועים ואהבה לחברים, במקרה זה - לציפקה דריפקה. 
 
היפופוטמית על הגג
 
זו הייתה ההצגה היחידה בפסטיבל שממש לא הבנתי איך התגלגלה לתחרות. האם העובדה שביים אותה חנוך רעים, בעבר מנהל הפסטיבל, הגמישה את הקריטריונים של הוועדה האמנותית? דניאלה מיכאלי כתבה ספר המזכיר מאוד את "דרקון - אין דבר כזה", ורעים עיבד לבמה וביים את סיפורה של ילדה שמגדלת על הגג של בית משפחתה היפופוטמית אמיתית, שהיא דואגת להשקות ולהאכיל בקפידה. כל בני המשפחה מאמינה שהחיה קיימת רק בדמיונה של הילדה, אבל למרבה ההפתעה, היא מתגלה לבסוף כחיה של ממש.
 
הסיפור נחמד, אם כי לא ממש מקורי, אבל המהומה שמתרחשת על הבמה, הרעש המתוכנן והלא מתוכנן שבוקע משם, הותירו טעם של תבשיל אפוי למחצה, אם להתבטא בעידון יתר.
 
אורי 
 
לא אומר שזו הצגה גרועה. הרעיון היה מעולה, אבל המשחק היה מוגזם ורעשני. בגלל כל הצווחות היה קשה להבין  שההצגה אומרת שאסור לזלזל במראה החיצוני. אולי גם יוצרי ההצגה הזאת לא הבינו את זה. כל הזמן דיברו על שקט, אבל עשו הרבה רעש.