"אפשר היה להבין אותו בלי להיות אינטלקטואל"

יהודית לוין ידעה על מחלתו הקשה של  רפי לביא  כבר כמה שנים אבל בלילה לאחר שנודע לה על מותו היא לא הצליחה לעצום עין. בשיחה בינינו , בבוקר יום שלישי, היא שוב ושוב מתעקשת למצוא את הניסוח המדויק לרגשות שמציפים אותה כלפי האיש שהיה לה מורה,  חבר  וקולגה  במשך 35 שנה.  " כדאי להיות מאוד מאוד מדויקים עם רפי, אחרת הוא יכעס מאוד מהמקום הגבוה שבו הוא נמצא עכשיו. זה צריך להיות  מדויק מאוד,  נקי ולא משתפך" היא מקפידה להבהיר.

"התחלתי ללמוד אצלו ב- 1972 במדרשה אבל עוד לפני כן  נכנסתי במקרה  לגלריה גורדון וראיתי שם  ציור ורוד, ולמטה היה חתום `רפי`. מול הציור הזה הרגשתי בפעם הראשונה חוויה שלימים אני יודעת שזו החוויה של לראות יצירת אמנות, מרגשת.  אחר כך רפי הפך להיות מורה שלי, אבל את האמנות שלו הרגשתי עוד לפני שדיברתי עם האיש. 

"באתי ממושב, ממקום שלא מתעסקים בו באמנות ולא מדברים בו על אמנות וכשהוא התחיל לדבר על אמנות נדהמתי ממידת הקרבה של הדברים אלי.  הוא היה איש בוטה אבל כשהוא דיבר  על אמנות ועל מוזיקה, אפשר היה  פשוט להקשיב, לשמוע, להבין  בלי להיות אינטלקטואל.  זה לא סוג של דיבור גבוה ואינטלקטואלי. קיבלתי ממנו  סימני דרך פשוט מופלאים גם כתלמידה גם כאמנית, גם כחברה, וגם כמורה".

דיבור בתוך הציור

לביא היה ממקימי בית הספר לאמנות "המדרשה" והוא לימד בה עד שנת 1999, שבה פרש לגמלאות. ארבעה דורות של תלמידים למדו אצלו. תלמידי אמנות במדרשה היום מעידים שעד היום  דמותו של לביא  והמורשת האמנותית שלו חיים בין כתלי בית הספר באמצעות תלמידיו לשעבר שהיו למורים במקום.  גם יהודית לוין  הפכה מתלמידה לאמנית ולמורה לאמנות בבית הספר. היא נזכרת ברגע המעבר בין תלמידה לקולגה -   "בשלהי הלימוד שלי אצלו, כשעשיתי עבודה מסוימת הוא הסתכל עליה ואמר את כבר לא תלמידה שלי את חברה למקצוע. וזה נכון לגבי ולגבי דורי דורות של אמנים שאחרי".

"אני חלק מקבוצה גדולה מאוד של אנשים שקשורים לרפי ואוהבים אותו מאוד", היא אומרת.  "כמי שמתעסקת  באמנות, יש בי מידה רבה של אגואיזם ואני אפילו אגיד, בצחוק, שכשרפי סיים ללמד אותי במדרשה הרגשתי שהוא לא צריך ללמד יותר אף אחד, ממש ניכסתי אותו לעצמי,  בגלל שמידת הנתינה שלו הייתה כל כך גדולה שקשה להאמין שהוא יכול לתת עוד לעוד אנשים, ואני הרי יודעת שהוא עשה את זה. הוא אמר לי פעם בעניין הזה שיותר משהעגל רוצה לינוק רוצה הפרה להניק". 
 
ההשפעה והמעורבות של לביא לא  פסקו  עם תום הלימודים, רבים מהתלמידים הפכו לחברים, לבני בית בחוגי הבית  לאמנות ולמוזיקה קלאסית שהתקיימו במשך שנים  בביתו ברחוב יונה הנביא (שממנו עבר לפני כשנתיים). לדברי לוין "מקום שבן אדם כזה גר בו הופך להיות מקום של עלייה לרגל".

לביא גם הקפיד להגיע לפתיחות של תערוכות התלמידים שלו. לוין מספרת על שיתוף פעולה אמנותי ביניהם שהחל כשהגיע לפתיחה של תערוכה שלה ואמר לה שבא לו לקשקש על אחת העבודות שלה . "הוא ראה שזה לא כל כך מוצא חן בעיניי, ואחרי כמה זמן הוא אמר לי בואי נעשה עבודות משותפות. העבודות האלה הוצגו בתערוכה ואחת מהן גם נכללה  בתערוכה הרטרוספקטיבית שנעשתה לו במוזיאון ישראל. אלה היו עבודות שהיה בהן דיבור בתוך הציור, בין שנינו".

הליטוף של לביא

סרטו של עמית גורן "ראש גרניום"  שהוקרן לאחרונה בערוץ 8  הצליח להעביר משהו מן החותם האישי והאמנותי של לביא  על שדה האמנות המקומי. הסרט  כולל שיחות עם לביא, עם אשתו אילנה  עם תלמידים וקולגות, ומתעד את לביא  בשעת ציור ואת  המעבר מן הבית ביונה הנביא לבית  החדש ברחוב אוליפנט בתל-אביב. 

לביא הפך לאמן  הישראלי שיצירתו היא המזוהה ביותר עם המינימליזם. הוא צייר על גבי דיקט, השתמש בצבעים תעשייתיים ועבודותיו כללו שרבוטים בעיפרון ובעט והדבקות "רדי מייד". הרוח החדשה הזו באמנות  זכתה  לכינוי  "דלות החומר" בתערוכה שאצרה שרה ברייטברג סמל. ב- 2002 נערכה ללביא תערוכה רטרוספקטיבית מקיפה  במוזיאון ישראל באצירת שרית שפירא. 

כשאני שואלת את לוין מה היא יכולה להגיד על האמנות של לביא היא מנסה להימנע במכוון מהגדרות "מלומדות" -  "אני משאירה את זה לאינטלקטואלים. אני מאמינה שיש לחבר את אופיו של האדם אל האמנות שלו למרות שרפי לא כל כך יסכים אתי. אני  מגלה רכות גדולה מאוד בעבודות שלו וזה דבר שנראה לי שכמעט לא דיברו עליו.  כמו ליטוף, אני יודעת שזה נשמע סנטימנטלי אבל לא אכפת לי, אני מרגישה את תנועת כף היד שלו על גבי הדיקט אני רואה את זה כרכות, ולזה מתווספת  החכמה שלו וההבנה שלו בתרבות ובאמנות. אני משאירה את הדברים המלומדים  לאחרים, אבל  אני יכולה לומר שהעבודה שלו היא  משהו שמכיל בעצם מילה אחת - אהבה.  הוא אמנם לא היה אוהב לשמוע את זה אבל לא אכפת לי".

מקור אור

"רפי תמיד אמר דברים כמו `אין אדם שאין לו תחליף` ו`בתי הקברות מלאים באנשים שחשבו שאין להם תחליף` אבל כבר כשהוא יצא לפנסיה מהמדרשה אני ידעתי שלא יהיה עוד כמו רפי . התמזל מזלי ופגשתי  באדם שממנו למדתי מה זו תרבות. קשה לי להגיד עליו `הוא היה` כי הוא בעיני כל כך ישנו ותמיד יהיה. זה צער גדול והפסד גדול  לתרבות ולי באופן אישי.  ידענו שהוא חולה אבל הייתה בו תמיד חיוניות, להיות בחיים להביט על הכל במבט פקוח עיניים. כשארץ כל כך ענייה ורעבה ויש בה איש כזה, הוא מקור אור.

"הוא ידע לראות בלי כחל וסרק, ראייה בוטה, אבל כל כך נכונה וכל כך קרובה וכל כך אינטימית, וזה כמעט דבר והיפוכו. לפעמים באמנות אומרים וואו, מתפעלים וזה הדבר האחרון  שמאפיין את רפי. הוא ידע לראות דברים כפשוטם, בלי להתפלפל, לראות אותם ולהרגיש אותם חזק. כמו במוזיקה – מעבר לכל ידיעה, פשוט לשמוע. להרגיש בלי שום סנטימנטליות, מאוד נקי, מדויק ופשוט. קשה מאוד להמחיש את זה במילים אז אני אשתמש במילה הכי פרחית שלי, `מדהים`. באמת".