חוויה עירונית יפה להפליא
 
החיבוק החם של הפלייליסט יכול להפוך לעיתים לחיבוק דב חונק, כפי שזכה כבר לגלות שלומי שבן. השיר "אריק", שהיה הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה של שבן ואומץ בחום על ידי כל תחנות הרדיו בארץ הפך את שמו למוכר מאוד אמנם, אבל גם מיצב אותו יותר כגימיק מתחכם מאשר כמוזיקאי-יוצר מוכשר כשד עם יכולות נגינה וכתיבה נדירות, כפי שהתברר לכל מי שבחר בסופו של דבר להאזין לאלבום השלם והמקסים שלו, או למי שנכח באחת מההופעות הרבות שבהם השתתף או התארח.
 
שבע שנים אחרי אותו אלבום בכורה הצליח סוף סוף שבן להוציא תחת ידו אלבום חדש, ולא אטעה יותר מדי כנראה, אם אטען שההמתנה לאלבום הזה לא הייתה מנת חלקו של האדם הממוצע ברחוב. מי שצפה בשבן בהופעה, מתמרן בחן גדול כל כך בין נגינה בפסנתר, שירה אל המקרופון והפעלתו של תוף באמצעות פדל שמחובר לרגלו אמנם לא ישכח זאת במהרה, אבל מעבר לאלה, המתנה של שבע שנים לאלבום חדש היא בעיקר צ`ופר שמוענק לאמנים שיש מאחוריהם כברת דרך משמעותית, ואילו דרכו של שבן, מה לעשות, הייתה קצרה למדי לפני שבחר לקחת לעצמו את פסק הזמן הארוך עד לאלבום השני.
 
כל זה לא אומר שהאלבום החדש שלו אינו שווה את תשומת הלב שלכם. זה מתחיל עם "פעם שירים", שיר קטן וקצר, ויש לו מנגינה מינורית עם ניחוח ישן וצפצופים שכאילו מפריעים להקלטה, ואלה משמשים כתזכורת נוסטלגית לעיר של פעם, לפני שנכנסים לסערה האמיתית ששייכת להווה, ושם פורש שבן במהלכן של חמישים דקות את החוויה העירונית שלו (עם איזכורים קצרים של אותה עיר ישנה מדי פעם), ומפגין פעם נוספת את היכולת  המיוחדת שלו לשלב בחוכמה מילים ומנגינות.
 
שירי מסע אישיים ודרמטיים ("New Age Woman") לצד שירי רגש נוגים ("מוכן לאהבה") או סיפורים שנונים ("אינטואיציה") ומשעשעים ("אני שוקעת... תפוס אותי!" עם ערן צור), בסגנון משתנה, שמזכיר לא פעם את ההגשה של בוב דילן או של מאיר אריאל, ופתאום כאילו יוני רכטר עולה מתוך הרמקולים ("בעיות אישיות"). אך למרות כל אלה, הקול האישי של שבן לא הולך אף פעם לאיבוד בין שלל ההשפעות, ולכל האורך זה לא מפסיק להיות משכנע ופשוט יפה להפליא.

שלומי שבן – "עיר", אן.אם.סי
 
אישיות מוזיקלית עצמאית
 
אפשר להניח שאבי בניון היה שמח להשכיח מאיתנו לזמן מה את הייחוס המשפחתי שלו, כאחיו הצעיר של עמיר בניון חובק הפלייליסטים, ולקבל את הביקורת שלו כאן כזמר עצמאי לחלוטין. במקרה שלו, דווקא הקשר הזה והדמיון הרב בצבע הקול לאחיו הבוגר ובסגנון המוזיקלי עומד בעוכריו, וכך הוא מצליח לפספס שוב ושוב את אוזניהם של העורכים המוזיקליים, וכתוצאה ישירה מכך גם את תשומת הלב של הקהל הרחב.
 
האזנה לאלבום החדש של אבי בניון מבהירה שההפסד הוא כולו שלנו, וכך, אגב, גם היה באלבומו הראשון שיצא לפני כארבע שנים. בהתחלה אי אפשר אמנם להימנע מההשוואה, אבל לאט לאט, עם כל שיר שעובר וכל האזנה נוספת מצליח בניון הצעיר לגלות בפנינו אישיות מוזיקלית עצמאית, שיודעת לקחת את הדברים הטובים מהמורשת המשפחתית, את המילים שמנסות תמיד להגיד משהו אמיתי, את הסילסולים היפים ואת החום הרב שבהגשה, אבל להעביר את כל אלה לכיוונים קצת אחרים, מעט פחות עגומים מאלה של אחיו, עם השפעות מוזיקליות שמגיעות אולי מספרד ומהודו, ותחושה כללית קלילה יותר.
 
ההפקה המוזיקלית האקוסטית של שמוליק דניאל, שהפיק לאורך השנים גם את אלבומיו של עמיר בניון, משרתת היטב את צרכיו אלה של אבי בניון. היא מסייעת לבידול תוך שימוש נרחב בגיטרות אקוסטיות, שנותנות את הנופך הספרדי, ואילו הסיטאר וכלי ההקשה ההודיים השונים, נותנים לכל האורך טוויסט נעים ומיוחד שמקפיד כמעט אף פעם לא להשתלט על הצליל לחלוטין. אבל כל אלה לא היו תורמים הרבה, אלמלא היה אבי בניון יודע לכתוב לעצמו מקבץ מרשים של מנגינות יפהפיות, ולבצע אותם באופן שישבה את כל מי שיזכה להעניק לו את תשומת הלב.
 
אבי בניון – "אברהם", נבל עשור

הכבוד למילה
 
סדרת אוספים חדשה של חברת אן.אם.סי, עושה כבוד למשוררים הגדולים שלנו ולימים בהם שירי המשוררים היו הלחם והחמאה של המוזיקה הפופולרית בארץ, ובוצעו באופן הכי טבעי על ידי כל הזמרים הפופולריים של אותם ימים. שלושת האוספים הראשונים בסדרה מוקדשים לנתן אלתרמן ולאה גולדברג עם אלבומים כפולים, ולרחל המשוררת עם אלבום יחיד, והם כולם מושקעים מאוד, עם חוברות מילים הכוללים גם ביוגרפיה מקוצררת, ויחד עם זאת נשמרים מלהפוך לאנציקלופדיות, אשר מוצאות את עצמן בסופו של דבר מונחות על המדף ומעלות אבק.
 
שירי האוספים הוקלטו ברובם החל משנות העשרים ועד שנות השמונים של המאה העשרים, עם הבלחות מעטות של שירים חדשים יותר, וההאזנה להם חושפת עד כמה חסרים שירים שכאלה בפלייליסט העכשווי שלנו.
 
איני מדבר על חזרה אל ערכי אהבת הארץ העמוקה אשר נשפכת ממש משיריהם של כל שלושת המשוררים ומצביעה אולי על השינוי המהותי שחל בהלך הרוח שלנו (כי הרי מי יעיז היום לכתוב דברים כאלה מבלי להפוך ללעג?), אלא על הכבוד למילה, על אוצר המילים ומשחקי המילים, על המשקלים היפים ועל ההקפדה הגדולה, שמאחדים את האוספים, על אף ההבדל הגדול בסגנונות בין המשוררים האלה, ויחד עם קולותיהם של חוה אלברשטיין, יהודית רביץ, יהורם גאון, אריק איינשטיין, הפרברים, חנן יובל ועוד רבים ונהדרים, הופכים כולם את ההאזנה לשירים הללו לתענוג גדול.

"מותר לומר" – נתן אלתרמן, "אני הולכת אלי" – לאה גולדברג, "זמר נוגה" – רחל המשוררת, אן.אם.סי