דויד פרץ מחבר באלבום הבכורה שלו בין בלוז אמריקאי להייקו יפני "היכולת לתאר את ההתפעלות שלך מהקיים, זה כל המהות של התקליט הזה", הוא אומר
לגבש את הצליל הנכון
"אני שהגעתי/ עכשיו הוא כבר לא/ אני שאלך"(ללא שם, מילים ולחן: דויד פרץ)
בשקט בשקט מחלחל אליך האלבום "הייקו בלוז", במעין צורה סודית כזאת, כמו האיש ששר אותו, כאילו לעצמו, אבל נוגע לך, בדרכו השקטה, במקומות נורא יפים בלב. צלילים יפניים משוגרים לכינורות ויוצרים קונצרט עם טוויסט באוזן, פס קול קטנטן של סרט הייקו בלוז שיצר דויד פרץ, איש להקת בלובנד בעברו, ודמות מפתח בסצנת המוזיקה הבאר שבעית.
"כמו הרבה אנשים, גם אני ואלעד שופן, הבסיסט גם ב`הייקו בלוז` וגם ב`בלובנד`, התחלנו בתפר שבין שנות השמונים לשנות התשעים, עם להקת רוק שעשתה מין גראנז` בלוזי", מספר פרץ (37), האיש היחיד, אולי, שמהירות הדיבור שלו מכניעה את מהירות ההקלדה שלי. "החתימו אותנו אז באיזה חברה קיקיונית, הדיסק לא יצא וחזרתי לבאר שבע. עשיתי את בלובנד במשך חמש שנים וב-99` יצא האלבום הראשון של הלהקה. תוך כדי העבודה על האלבום השני הלהקה התפרקה. במקביל הפקתי ועבדתי עם המון אמנים על אלבומים שלהם. עבדתי עם פונצ`, עם הדרה לוין, פרויקט הגומיה, גבריאל בלחסן, בילי לוי, שרון מולדבי, אלג`יר, לנזז, הייתי מעורב בהמון דיסקים בשנים האחרונות. הקמתי אולפן הקלטות בבאר שבע, קקטוס, (לשעבר "סוף היקום" – ט.ג.), וקקטוס היא בית שרוצה לעזור לאנשים להוציא את הדיסקים שלהם. זאת בעצם מין חבורה כזאת שכוללת את לנזז, נדב אזולאי, יוחנן קרסל, כפיר שתיוי, ועכשיו יצטרפו כנראה גם מריונטה סול, כמעט כל החבורה הבאר שבעית."
איך זה שבתוך כל העשייה הזאת רק עכשיו אתה מוציא סולו ראשון?
"עם שם כמו דויד פרץ אתה צריך סוג של רקורד כדי שאנשים לא יזרקו אותך ישר לערמת המזרחית בצד... אבל יש כמה סיבות, זו לא הסיבה היחידה. אני מניח שזה גם העניין של לחכות ולהגיע לבשלות הזאת, כי אחרי הכישלונות של בלובנד, שהם כישלונות פנימיים, זה לא משהו שקרה מול קהל, אבל התחושה שלי הייתה שניסיתי להשיג משהו ונכשלתי, אז רציתי לבחון הכל מחדש. להבין מחדש מה אני עושה מוזיקלית. ולמצוא דרך מוזיקלית אחרת זה לא דבר שלוקח יומיים. למזלי אני לא מתפרנס ממוזיקה כמוזיקאי, אלא יותר כמפיק וכטכנאי, ולכן לקחתי את הזמן עד שהרגשתי שזה נכון. לקח זמן לגבש את הצליל הנכון הזה. כל פעם בא מוזיקאי אחר והוסיף משהו, ולאט לאט הצליל התחיל להיווצר מתוך הנגינה המשותפת".
חטא ההיבריס
"ניסיתי ונכשלתי/ הגיע הזמן להודות/ שיש דברים שלמרות הכל/ לא נועדו להיות/ אז ניסיתי ונכשלתי/ אין עוד למה לקוות/ אני חוזר הביתה/ לחיים בלי חלומות/ נגעתי ופספסתי/ היו לי כל כך הרבה תקוות/ רציתי הכל והשגתי כלום/ אז מה עוד אפשר לעשות? / כי ניסיתי ונכשלתי/ אין עוד למה לקוות/ אני חוזר הביתה/ לחיים בלי חלומות" ("ניסיתי ונכשלתי", מילים ולחן דויד פרץ)
"ניסיתי ונכשלתי" נגע בכל הפחדים שאני תמיד מנסה לברוח מהם
"רוב האנשים מדברים איתי על שירים כמו `מקום בתוכי`, או על עוד שיר שיש באלבום, אבל מוזיקאים תמיד מגיבים לשיר הזה ואומרים וואו, איזה שיר. המתופף שלנו, חגי נחתומי, אמר לי שזה לחן מרומם על טקסט הכי מדכא לכאורה. מצד אחד במוזיקה יש כל הזמן עליה כלפי מעלה, אבל בטקסט אתה עולה לפי הכישלון בעצם, מביא את זה עד הקצה שלו.
"השיר הזה נכתב בתקופה מאוד מסוימת בחיים שלי, וזה היה כל כך מזמן, עם כל התקופה שהייתה מסביב, עם כל הכישלונות שהיו מסביב, כמו הכישלון של התקליט השני של בלובנד שעבדנו עליו הרבה זמן ובסוף הוא לא יצא. עבדנו עליו בערך שלוש שנים וניסינו להביא את זה למקום מסוים ותוך כדי הלהקה התפרקה. והיה לי כאילו חזון שבגלל שהתקליט הראשון של בלובנד לא הצליח מבחינת קהל, אז נעשה תקליט שאף אחד לא יכול להתעלם ממנו. תקליט שיהיה סופר מופק, עם המון אפקטים, רעידות אדמה, לווייתנים, בניינים קורסים... עשינו שם מין יצירה כמעט פרוגית אבל לא במובן של פינק פלויד אלא במובן של רדיוהד, של אוקיי קומפיוטר, מין ניסיון להיות הכי גדולים מהחיים שאפשר, וזה לא הצליח.
"גנזתי את התקליט הזה, אבל הוא הניב את השיר הזה, כי אחרי שגנזתי הבנתי שזה בעצם היה חטא ההיבריס הגדול מכולם, השאיפה הזאת לכבוש את ההר או למות. האתוס הזה שאו את זה או שכלום, ואז חזרתי הביתה ואמרתי לעצמי, ניסיתי, ונכשלתי. צריך להודות בזה לפעמים".
הקסם של שתן הסוסים המזהיב
תסביר לי את השילוב הזה בין שירה יפנית לבלוז אמריקאי
"האמת שזה היה ממש במקרה. הייקו ובלוז זה שני דברים שריתקו אותי באותה תקופה. אחרי שכל הסיפור של בלובנד קרס, רציתי לנגן משהו נורא ישיר. לא רציתי להגיע למצב שבשביל כל הופעה אני אצטרך הפקה ענקית, וג`יפים של ציוד. החלום שלי היה שאני אוכל לבוא עם גיטרה למקום, ובאמצע הרחוב אני אוכל לנגן לאנשים ולהופיע מולם גם בלי כל המסביבים. הלכתי במגמה לחפש גיטרה אקוסטית, אבל מצאתי את הגיטרה הזאת, דוברו, והתאהבתי בה. כשלמדתי לנגן עליה בעצם למדתי לנגן מחדש כי היא לחלוטין שונה. היא גיטרה שמכוונת אחרת, לא מנגנים עליה עם מפרטים אלא עם מפרטי אצבע מיוחדים כאלה, הצליל שלה מתכתי במובן הטוב של המילה, ומייבב. יש בה גם משהו שהוא כמעט יפני כי יש בה משהו מאוד משוחרר מהתווים של הסולם המערבי. בגדול, מבחינה פנטטונית (סולם שמכיל חמישה צלילים באוקטבה – ט. ג.), הסולם העממי זהה גם במוזיקה היפנית וגם בבלוז, כך שהשילוב היה כמעט מתבקש ואני אפילו לא מבין למה לא עשו את זה לפני כן.
"הדבר הבסיסי שאותי ריתק בשירת ההייקו זה הניסיון הזה לתפוס את הרגע. אני הרגשתי באותה תקופה שהחיים זורמים לידך אבל אתה אף פעם לא נמצא במקום הנכון, אתה מרגיש שהחיים בורחים לך. ושירת ההייקו עזרה לי להבין שהחיים הם בכל רגע שבו אתה נמצא. אין איזה חיים שמחכים לך במקום אחר. החיים לא יתחילו מחרתיים או בעוד חודש. הם עכשיו. בכל רגע שבו אתה נמצא יש חיים ואם אתה מתעלם מהם, או שאתה לא קולט את זה, אז אתה בבעיה. הדבר המדהים בשירת ההייקו זה שהיא תמיד מתעסקת באותו רגע שבו היא נכתבת, ובצורה מוזרה, דווקא הרגעי הזה הופך את זה לנצחי כי אתה חווה כל רגע במלואו, וזה הופך לנצח שלם. וחשבתי על זה שברוב השירים, בכלל במוזיקה בעולם, אתה כל הזמן עסוק בזיכרונות או בתקוות, וחשבתי שיהיה מעניין לנסות לבחון את הרגע בעצמו, ולכן חלק גדול מהשירים מנסים לתפוס את אותו רגע מדויק שבו אתה חש. האלבום הזה מנסה לתפוס את הקסם. היכולת שלך לתאר את ההתפעלות שלך מהקיים, זה כל המהות של התקליט הזה.
"עכשיו אני מנתח את זה במילים ברורות, אבל כשזה נעשה זה היה כמעט חסר מודעות. זה נבע מהמון קריאת שירת הייקו, ומניסיון לאבחן איך הם מפענחים את העולם. לבאשו, משורר ההייקו האהוב עליי ביותר, יש שיר שבו הוא אומר משהו על פרפר, בשעת הערב, ושתן הסוסים מזהיב. זה אדם שרואה שתן סוסים, וחושב עליו מזהיב באור הערביים, וזו בעיניי מהות ההייקו. לתפוס את הקסם שבכל רגע ורגע. גם ברגע הכי קלוי ונבזה אולי. סוסים משתינים, מה כל כך פואטי בזה? אבל הבחירה שלו לראות את זה ולראות את הקסם, זה מה שריתק אותי".
"הייקו לא מגיע מתוך מודעות"
"טיפות ראשונות של גשם/ ורוחות ששרות לעצמן/ הלב שפועם בלי קצב/ לצלילו הדועך של מרחק/ והיא יפה כמו שקט/ כשהיא הולכת/ הולכת מכאן/ הולכת"("יפה כמו שקט", מילים ולחן: דויד פרץ)
" `יפה כמו שקט` הוא שיר פרידה ממישהי שהייתי אתה במערכת יחסים חמש שנים. באותו רגע היא פשוט הלכה, והאיך שהיא הלכה, הרגע הזה של היופי המושלם של הרגע הזה, של כמה שהיא הייתה יפה בשקיעה הזאת, בצלילות הזאת שהייתה, היה אור צלול כל כך ושמים כל כך מדויקים, שלא יכולת לא להתפעם מהרגע. אבל באותו זמן היא גם עזבה אותי. וגם היופי הזה, יפה כמו שקט. מבחינתי זה תפס ותיעד את הנקודה ההיא.
"הייקו לא מגיע מתוך מודעות. אתה לא יכול לחשוב לתפוס את הרגע. אתה פשוט צריך לנקות את עצמך וזה בא. יש סיפור אדיר שמורי זן מספרים, שבא תלמיד למורה, ואומר לו, אם אני אתאמן כל יום חמש שעות, תוך כמה זמן אני אגיע לנירוונה? והמורה אומר לו, חמש שנים. אז התלמיד שואל, ואם אני אתאמן כל יום עשר שעות כמה זמן זה ייקח? אז המורה עונה לו, חמש עשרה שנה. ויש בזה משהו. אתה צריך להרפות לפעמים. כשניסיתי לכתוב שירי הייקו בלוז במודעות זה לא הצליח. דווקא כשהמוח שלי היה ריק מהמחשבה שאני צריך לכתוב שיר, המציאות כבר הכתיבה לי את השירים. לא הייתי צריך להתאמץ".
דויד פרץ, הייקו בלוז, היס רקורדס
בימים אלה מגבש פרץ הרכב חדש אחרי ארבע שנים של ההופעות עם הרכב קודם. בחודש הבא יחזור להופיע.