מנהלי התיאטרון הערבי-עברי ביפו, הכתירו את הפסטיבל בתואר "הצלחה כבירה". זה נשמע כגוזמה יחצ"נית, אבל עצם העובדה שהתקיים בכלל פסטיבל לילדים יהודים וערבים ודווקא בימים אלה, עם כל חילוקי הדעות הפוליטיים, הצדיקה לגמרי את השימוש בסופרלטיבים
דבר הסב:
בפסטיבל היו 28 מופעים ושלושתנו , אורי (בן עשר), אחיו אדם (בן שבע) ואני ביקרנו בערב הפתיחה, שבו הועלו קטעים מתוך שתי הצגות, וגם בהצגה "האוצר", שהועלתה על גבי ספינה שטה. הילדים רוו נחת ורצו עוד. וגם זה אומר משהו על הצלחה.
מצד שני, פה ושם היו גם כמה קטעים מביכים, למשל, בטקס הפתיחה. המנחות היו כמובן יהודיה וערביה: הסלב הבלונדית דנה דבורין והשחקנית ראודה, דבורין גייסה את כל החנחונים הסינתטיים שלה כדי להפעיל את הילדים בכוריאוגרפיה פסטיגלית, ולזכותם של הילדים יש לומר, שהם לא כל כך ששו לשתף אתה פעולה. גם שרת החינוך יולי תמיר שהייתה אמורה לבוא ולברך לא באה ואיש לא התנצל בשמה. אבל בכל זאת הייתה אווירה קיצית מפויסת תחת שמי יפו על רקע קולות המואזין, והייתה תחושת אחדות מוזרה, כמו בכל קהל, אלא שהפעם הקהל היה מורכב מיהודים וערבים. ובעצם לא היה ברור מי כאן הוא מי, וגם לא ממש חשוב.
בטקס הפתיחה קיבלנו גם תכנייה יחידה במינה, כתובה עברית וערבית, דף מול דף, וגם טעימות של שני מופעים ללא מלים "אל דיאבלו" של האמן יאן מאנסק מאמסטרדם ומופע האש "אצבעות האש" היפהפה והמפחיד של אמנית שפיזרה בנון שלנטיות מדהימה גיצים ורשפים ולהבות לכל עבר, בלי לפגוע אפילו בילד אחד, גם באלה שישבו ממש על הבמה.
למחרת עלינו על ספינה שלקחה אותנו לסיור אל מעבר לשובר הגלים בחברתם של פירט טוב לב ובת ים מדברת בחרוזים. קצת קשה היה לעקוב אחרי העלילה בספינה המתנדנדת מצד אל צד, וגם לא ממש היה אכפת. אפשר להגדיר את האירוע כפרפורמנס חדשני המתרחש על גבי ספינה, לשם שינוי, ואפשר היה לראות בו פוטנציאל לחגיגת יום הולדת. האמת, הרבה תיאטרון אולי לא היה כאן, אבל הילדים חזרו הביתה שמחים.
דבר הנכד:
בטקס הפתיחה האמנים הראשונים לא הצליחו להלהיב את הקהל, והילדים לא שרו ולא שיתפו אתם פעולה, רק אמן הדיאבולו היה הראשון שחימם את הקהל, אבל המופע המרשים ביותר היה של אמנית האש. היא נכנסה לבמה עם פרח בתוך עציץ, והשקתה אותו כאילו בבנזין ובאש. זה היה מפתיע ומדהים, כאילו מים בצורת אש יורדים על הפרח. אחר כך פתחה מטריה והדליקה להבות בקצוות, כאילו היא מרי פופינס ההולכת עם בגשם. בגלל גורמי הסכנה וההפתעה זה היה יהלום הכתר במופע הפתיחה.
ההצגה על הספינה, "האוצר", הייתה שונה מרוב ההצגות בכך, שבהצגה זאת, בניגוד להצגות אחרות אתה לא מגיע למקום אחד, לאולם תיאטרון, והדמיון לוקח אותך משם למקומות אחרים, אלא כאן אתה עולה על ספינה ומה שקורה בהצגה קורה גם לך. זה סיפור על ספן שמחפש אחרי אוצר, והחיפוש בנוי על פתרון של חידה כתובה בחרוזים. אחר כך הוא פוגש בת ים, שהסיפור שלה דומה לסיפור של בת הים באגדה, אבל כאן היא לא איבדה את הקול שלה, כמו באגדה. היא ושודד הים היו זוג מאוד מוזר, ועוד יותר מוזר שהוא רוצה להיות החבר שלה, דווקא. יש לי הערה על ההצגה הזאת: כשחזרנו לחוף השחקנית טעתה ואמרה לנו שאנחנו חוזרים לבית שבו מוסתר האוצר. אבל בתור בת ים היא לא הייתה אמורה לדעת על האוצר בכלל. מצטער שאני מעיר על כך, אבל זו טעות די בולטת. אבל חוץ מפרט זה, הצגה זו טובה להפליא.
11/10/2007
:תאריך יצירה
|