מהמדבר לאקדמיה  
   
מסלול חייו של מוחמד אבו עג`אג` שהחל במדבר והמשיך לאקדמיה, הוביל אותו למשימה של שימור וחידוש התרבות הבדואית  ב-15 בנובמבר יעלה בפסטיבל העוד מופע שבו יארח אמנים מהנגב, ובו יפתח צוהר למסורת המוזיקלית הבדואית.
 
"נולדתי באוהל במדבר", מספר אבו עג`אג`, "שאבתי את הכוח ואת הקסם של המדבר, שמעתי את המוזיקה מסביב, וכשגדלתי שלחו אותי ההורים ללמוד בתיכון במרכז, בטירה, במשולש. בשנות השבעים הייתה לי הזדמנות ללמוד מוזיקה והתחלתי דווקא בגיטרה, אבל כשהבנתי שבגיטרה אין רבעי טונים, נסעתי עם חבר לתל אביב וקניתי את העוד הראשון שלי ברחוב בן יהודה ועד היום אני שומר את הקבלה. אני גאה בזה מאוד.
 
"בטירה לא היו אז נגני עוד טובים ולי הייתה שאיפה להתקדם, ואחרי שלמדתי במכללה למורים התמחות עברית, הוסיפו לי שיעורי מוזיקה. אחרי שנהייתי מוסמך בכיר הפכתי מתלמיד למורה במכללת קיי, אבל כדי שאהיה מורה ביקשו תעודה אוניברסיטאית, ואז פניתי לאוניברסיטה העברית בירושלים והיום אני עומד לסיים את התזה שלי.
 
"במשך כל השנים האלה ידעתי שהמסורת המוזיקלית שאני מנגן הולכת ונעלמת מהאנשים, מהסביבה ומהמציאות, יום אחרי יום ושנה אחרי שנה, ושצריך להציל את המצב. פסטיבל העוד הוא ההזדמנות הכי טובה לשמר ולחשוף את המוזיקה הבדואית, ואת השירה, ואני מקווה שנעשה את זה בצורה הטובה ביותר".
 
 
"כל המסורת בשבוע אחד" 
  

בפסטיבל יופיע אבו עג`אג`, איש להקת "רבאבא תור" (שתשיק את אלבומה החדש בצוותא, ב-23 בנובמבר), עם הרכב הכולל סומסומיה (כלי לירי המזכיר נבל עתיק), שובאבה (חליל בדואי), רבאבה (כלי בדואי מסורתי בעל מיתר אחד), דרבוקה, ומכתש ועלי.
 
"בניגוד לרבאבא תור, שם אנחנו משלבים מוזיקה ערבית ובדואית עם התרבות המערבית, אם זה קלאסי, חסידי, עממי, ג`אז וכן הלאה, בפסטיבל העוד נעשה את השירים הבדואים המסורתיים גרידא. הרפרטואר שלנו כולל שירי חתונה, שירי רכיבה, ושירים מסורתיים שונים, כשהכלי המוביל הוא העוד. אני גם חוקר את המוזיקה הבדואית ועוד מעט אגמור את התזה שלי וזו תהיה העבודה הראשונה והמשונה על המסורת המוזיקלית הבדואית. משונה כי זה משונה לכתוב מסורת שבעל פה שהולכת ונעלמת, ואני רוצה לעצור את זה כאן, לכתוב, לשמר ולתעד למען הדור הצעיר. אני לא יודע אם מישהו עשה או יעשה את זה בעתיד, כי הקושי שלי קיים כבר עכשיו, אז איך יעשו את זה בעוד עשרים שנה".
 
מאיפה נובע הקושי?
 
"קשה כבר למצוא את מה שגדלתי עליו. אני מהדור הקודם ואני יודע מה זה שירי חתונה עתיקים, מה זו הנגינה ברבאבא, מהי שירת הנשים ששרה אמא שלי, אבל הבן שלי לא, ואני מקשר בין אמא לבת, בין אבא לבן".
 
מה גרם להיעלמות הזו של המסורת?
 
"בשנות השבעים החליטו ליישב את הבדואים בשבעה יישובי קבע, בלי תכנון לשמר את המסורת, לשמור על אורח החיים המיוחד ולשמר את הערכים המוזיקליים והתרבותיים, את המנהגים. כל הדברים האלה הולכים ונעלמים כי אנחנו גרים בבית מודרני, עם חשמל, עם מים זורמים, עם טלוויזיה ואינטרנט. אז אמנם האינטרנט הוא חבר טוב גם בשבילי היום, אבל אי אפשר לסמוך עליו הרבה... הוא אמצעי, הוא לא מטרה.
 
"המסורת זה משהו אחר. זה מה  שאנשים שרו בזמן העבודה, באירועים המשפחתיים, בחתונות, באריגה, שירת הבאר, שירת הרועים וכן הלאה. הצעירים לא חווים את השירים האלה, אלא אם שמעו אותם באיזה חתונה או אירוע חברתי מיוחד, כמו שבוע המסורת הבדואית בבתי הספר. זה היום המודל החדש, `שבוע התרבות`, וככה אנחנו שמים את כל המסורת בשבוע אחד בבית הספר".
 
אז איזו מוזיקה שומע היום צעיר בדואי?
 
"הוא מכיר את כל הזמרות הערביות, מננסי עג`רם ועד החדשות שצצות כל יום, וגם מוזיקה ישראלית מזרחית וטרנס. היוצרים הבדואים, יש כמה שאפשר ממש לספור על אצבעות כף יד שיכולים לאלתר ולדקלם, אבל היצירה המוזיקלית היום היא מעין בלוז בדואי כזה של המדבר. יש מוזיקאים צעירים אבל הם רוצים ללמוד על אורגן מזרחי. זה גם מה שהבן שלי אוהב לנגן, אורגן מזרחי ודרבוקה. רציתי שיילמד כינור ואז יידע יותר ויתפתח יותר במוזיקה, אבל הוא הלך על האורגן, וגם על מכתש ועלי שהוא מנגן איתי בהופעה".
 
לשמור על המקור וללכת הלאה
 
מה הקשר של העוד בכלל למוזיקה הבדואית?
 
"הכלים הבדואים האותנטיים הם הרבאבא, השובאבא, שזה החליל הבדואי והמכתש ועלי. העוד הוא חלק מהתרבות האמנותית של הערבים, והוא בא כאורח וכנספח למוזיקה הבדואית. אני כנראה הנגן הראשון שלמד אותו והכניס אותו למוזיקה הבדואית בצורה מסודרת. כשהבאתי אותו אני זוכר איך זה נחשב מוזר להביא כלי כזה, אפילו היו לי קשיים להכניס אותו.
 
"העוד הוא כלי מאוד מיוחד. אפשר לנגן עליו כל דבר. הוא מלך הכלים. הוא כלי לתיאוריה המוזיקלית הערבית, אפשר להלחין עליו, לנגן עליו סולו, הוא כלי לשירה ולאלתור ויש בו חן מיוחד. מקור אחד אומר שהוא נולד מהכלי הפרסי ברבב, ומקור אחר אומר שהוא היה קיים גם במצרים העתיקה, אז הוא היה עם צוואר ארוך, ובתקופת תור הזהב של המוזיקה הערבית פיתחו ממנו הערבים את הכלי שנקרא עוד, שמשמעות המילה היא עץ, והוא נשאר בצורה הדקורטיבית שלו עד עצם היום הזה. אותן מידות, רק עם מיתרים שונים. קודם השתמשו במיתרי משי או מעיים של חיות, והיום זה ניילון ומתכת, כמו הגיטרה.
 
"גם הסומסומיה הוא כלי שהביאו מבחוץ. זה כלי ששייך לתרבות האתיופית, שם קראו לו קראר, שמשמעות המילה היא מיתר, ואולי הדייגים שהיו באילת או בסיני, פגשו אותו, והביאו אותו לכאן".
 
אז בעצם אתה לא רק משמר את המסורת אלא מחדש בתוכה
 
"בדיוק. מה שחשוב זה לחדש בתוך אותה מסורת ולא להשאיר אותה באיזשהו מקום וללכת הלאה. לחדש, אבל לשמור על המקור ולהיות באותו זמן גם בעבר וגם בעתיד".