סליזיות מרעננת
 
האלבום החדש של בריטני ספירס מבהיר לנו שלא תמיד צריך להאמין לכל מה שקוראים בעיתון. הרי אם באמת הייתה ספירס עסוקה בשנים האחרונות רק בלהיות מסוממת ובייצור סקנדלים בינלאומיים על בסיס יומיומי, מתי בדיוק היה לה זמן לקחת חלק בהקלטת אלבום שלם, ועוד אחד מוצלח שכזה? אני אומר "לקחת חלק", מפני שבמקרים שכאלה, מיד יקומו המצקצקים ויגידו שחלקה של הזמרת עצמה הוא קטן למדי ואילו הכותבים והמפיקים עשו בעצם את כל העבודה, אבל פה אני חייב להתעקש ולהדגיש שיש דברים שאי אפשר לזייף, ואילו את האלבום הזה הקליטה זמרת בפוקוס, שיש לה אישיות כריזמטית ונוכחות לא מבוטלת.
 
הקשבתי בעבר לכל האלבומים של בריטני ספירס, ובכולם היו רצועות חזקות ובולטות, אבל מעולם לא היה לה אלבום מוצלח כד כדי כך, שהיה פשוט כיף לשים אותו במערכת ולתת לו לזרום מן ההתחלה ועד הסוף, ומעולם גם לא הייתה התאמה שכזו בין הלך הרוח התקשורתי של ספירס למוזיקה שבסופו של דבר נמצאה באלבום. הפעם מדובר בהפקת פופ פשוט יוצאת דופן, מקפיצה לכל האורך, שקצת מתרחקת מהביטים המצוחצחים שאפיינו את המוזיקה של ספירס עד היום - קצת סליזית, קצת מלוכלכת ועמוסה ברעיונות, צפצופים וסמפולים, שיש בהם איזכורי רטרו למיניהם. בסופו של דבר, יחד עם האלבום האחרון והמעולה של ריהנה, זה נשמע כמו הפופ הכי רענן ומקפיץ שיצא לי לשמוע לאחרונה.
 
זה מתחיל עם הסינגל הראשון ("Gimme More"), עם המקצב הממכר ונגיעות המודעות עצמית ("It’s Britney, bitch!") שתפס בהפתעה את תחנות הרדיו בכל העולם בבת אחת, וממשיך עם שרשרת של קטעים חזקים, מולחנים ומבוצעים היטב, שכמעט כל אחד מהם יכול להיות להיט ענק, וכמה מהם כנראה גם יהיו ("Heaven on Earth", "Perfect Lover"), על אפם ועל חמתם של כל המצקצקים.

Britney Spears – Blackout, Sony/NMC
 
מיקסים תפורים היטב
 
ואת מסיבת הריקודים הזאת, אני בוחר להמשיך עם אוסף הרמיקסים החדש של הפט שופ בויז. מדובר בהמשכה של מסורת, שהתחילה כבר עם ימי ההצלחה הראשונים של הבויז, אי שם בשנות השמונים, ובסדרה של אוספי דיסקו ממוספרים, המכילים בין השאר קטעים ממוקססים של ההרכב עצמו יחד עם קטעים נוספים של כל מיני אומנים אהובים עליהם, שעברו תחת ידיהם באותה התקופה.
 
כמו בשלוש הפעמים הקודמות, גם הפעם הצליחו טננט ולואו וטעמם המשובח לייצר אלבום דאנס מהנה מאוד, אבל הבעיה היא שהפעם זה נשמע קצת יותר כמו אחד מאוספי הלהיטים שמשחררות חברות התקליטים מדי פעם, ופחות מיוחד או יוצא דופן, כפי שהייתי מצפה מחברי הצמד הזה, שמבחינתי קשה להם מאוד לטעות. אפשר למצוא פה קטעים של הקילרז, יוקו אונו (בקטע חמוד להפליא משנת 2003), מדונה, וגם את הדואט של הבויז ודייויד בואי, ושני קטעים מצוינים מהאלבום האחרון של הצמד, כולם מקבלים טיפול מסור שמצליח לעתים להפוך את עורם לגמרי, ותפורים אחד לשני ביד אומנותית ומהוקצעת.
 
Pet Shop Boys – Disco 4, Parlophone/Helicon
 
עוד אלבום אישי ומשכנע
 
גם אנני לנוקס לא הצליחה עד היום לאכזב אותי. מאז שלקחה פסק זמן מחברותה בצמד היורית`מיקס בתחילת שנות התשעים ופצחה בקריירת סולו, היא פועלת על אש קטנטנה ומשחררת מדי כמה שנים אלבום סולו נוסף, ובכל פעם, מבלי לנסות לחדש או לשנות משהו מהסגנון האישי שלה, היא מצליחה לשחזר אצלי את אותה ההתרגשות, שמתקבלת כאשר נוחת אצלי אלבום חדש ומשכנע של אומן אהוב.
 
אני חושב שהסיבה המרכזית להצלחה האמנותית של לנוקס, היא שפסקי הזמן שהיא לוקחת בין האלבומים משמשים לה למלא את המצברים, והיא חוזרת אל האולפן רק כאשר היא באמת מרגישה את הצורך לעשות זאת, וזה ניכר בכל אחד מהצלילים שבאלבום. החל בבחירת השירים המושלמים מבחינתה, שאין בהם שום דבר להיטי, אבל יש בהם את היכולת לתפוס בכל הכוח את מי שבוחר להאזין להם, ולהפקה המוזיקלית, שנשארה בדיוק כפי שהייתה כעשור וחצי אחורה, אבל נשמעת הכי מוצלחת ורלוונטית גם היום, וכמובן, הקול הנפלא, המכשף הזה, שעולה ויורד, ונע בין איכויות אופראיות לבין חספוס רוקיסטי, ותמיד נשאר הכי קוּל והכי מלא ביטחון, והכי הכי יפה.
 
Annie Lenox – Songs of Mass Destruction, Sony/NMC