דבר הסב:

אל הצגת "פצפונת ואנטון" הגעתי עם זיכרון ילדות עמום מהספר שקראתי כשהייתי פחות או יותר בגילו של נכדי, אורי. הוא תורגם לעברית כמה שנים לפני כן (ב-1949), והמשפט הראשון בעמוד הראשון שלו נשמע כך: "כשחזר המנהל פוגה בצהרים הביתה, עמד כמאובן ותלה עיניים תוהות בחדר האורחים: שם עמדה פצפונת בתו ופניה אל הקיר, והיא משתחווה בלי הרף וגונחת בשעת מעשה".

נו, כן. אין פלא שילדים בתחילת שנות החמישים תלו לא אחת עיניים תוהות בספרי ילדותם. אבל  זה היה ספר פופולרי ואהוב כבר אז, לפני יותר מיובל שנים, אולי מפני שמעבר למחיצת התרגום בעל התחביר הסבוך, הייתה מזיגה מושלמת של הומור, הרפתקאות וערכים הומניים וסוציאליסטיים שהיו לחם חוקנו בתנועת הנוער ובבית הספר (שהשתייך לזרם העובדים הסוציאליסטי).

העיבוד לתיאטרון של אפרים סידון מסיר כמובן את כל הסרבולים התחביריים והלשוניים של אותו תרגום ארכאי, אבל עדיין משמר את הערכים ההומניסטיים, הישנים והטובים של פעם. לפי קסטנר את סידון, העולם נחלק בין עניים לעשירים, ואלה האחרונים אינם בהכרח הטובים יותר. הוריה של פצפונת העשירה טרודים בעסקיהם ובבילוייהם החברתיים הריקניים, ומזניחים את  בתם החמודה ורבת הדמיונות, ואילו אמו קשת היום של אנטון מסורה לעבודתה ולבנה. בסוף הטוב  - עני עם עשיר ידורו יחדיו בבית המיליונרים, למרות שהמחיצות המעמדיות לא יוסרו.

אבל, כשפצפונת מדלגת בטבעיות  רבת חן מעל המחיצות המעמדיות, היא גוררת עמה גם את אהדת הצופים, המזדהים עם המסר הסוציאליסטי המהפכני. נכון,  כל העניין נראה על פניו קצת אנכרוניסטי, אבל כך נשמר המטען החינוכי (עם מרכאות או בלעדיהן) של  ההצגה, הנאמנה לאמיתות שלכאורה אבד עליהן הכלח בתרבות שבה הבון טון הוא חומרנות, ציניות, מיעוט אמונה וקוצר רוח לכל ערך הומניסטי.  אולי, בעצם, זוהי הצגה חתרנית אפילו, אם כי העוקץ החתרני הזה מוגש בעטיפה מושקעת, צלופנית, מוזיקלית, עם העמדה של פזמונים בנוסח המיוזיקל העשוי היטב, תלבושות מוקפדות לעילא ואינטונציה אופיינית לקומדיות מן השורה. שהילדים ייהנו וילמדו. אמן.

דבר הנכד:

חיבבתי בהצגה כמה דברים. דבר ראשון, ההומור שלה. יש לה הומור נחמד שדומה להומור של מולייר – הוא עוקצני. למשל, כשפצפונת  אספה נדבות, מישהו נתן לה כסף. והיא אמרה לו: "שתגיע לגן עדן אדוני". אחר כך היו שתי שניות שתיקה ואחר כך היא המשיכה:  "...הכי מהר שאפשר".

דבר שני,  אני אוהב את זה שההצגה מלמדת על החיים. אני עצמי רואה חדשות ונחשף לעניינים פוליטיים אך הרבה ילדים לא עושים זאת. הצגות מסוג זה מכינות אותם לחיים. מראים בהצגה את עולמם של אנשים מסכנים. אפשר היה להפוך את זה לטרגדיה, אבל כיוון שההצגה מיועדת לילדים יחסית צעירים,  זו קומדיה. מסיפור מעניין שבדרך כלל מתאים יותר למבוגרים זה הפך להצגה נחמדה לילדים.

מבחינת הסגנון של ההצגה, היא מתאפיינת בכך שבהתחלה מראים שני עולמות מנוגדים: עולמם של העניים מול עולמם של העשירים - האחוזה של פצפונת מול הבית הקטן של אנטון. אבל לאט לאט אנשים משני העולמות מתערבבים זה בזה עד הסוף שבו הם ממש קשורים. עוד דבר אופייני הוא, שכל דמות מעוניינת לקבל משהו אחר.  לפצפונת הייתה מטפלת וזו הייתה מעוניינת בלבו של איש אכזר. אבל האיש הזה לא היה מעוניין בלבה של המטפלת אלא בנכסים של האנשים שהיא עובדת אצלם. אביה ואמה של פצפונת רצו להיות אנשים חשובים ועשירים יותר מאשר אמא ואבא. פצפונת  רצתה בעיקר שיהיה לה כייף, אנטון רצה שכל הדברים יסתדרו ושאמו תבריא. אמא של אנטון רצתה את טובתו של אנטון בלבד, ועובדי הלילה רצו לעבוד פחות.

יום אחד אחרי שראיתי את ההצגה, אחי הקטן ראה אותה עם הכיתה שלו. גם אני וגם הוא ציטטנו משפטים  מתוכה (כמו המשפט שציטטתי קודם). לכן, אני חושב שזו הוכחה לכך שזו הצגה מעניינת, שעוזרת לילדים, יפה וכייפית.

הפקת תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. מאת: אפרים סידון על פי ספרו של אריך קסטנר. בימוי: דניאלה מיכאלי. מוזיקה: שלמה גרוניך. תפאורה: לילי בן נחשון. תאורה: מישה צ`רנייבסקי, אינה מלכין-סלומון. תלבושות: ענת שטרנשוס. משתתפים: אודליה סגל , אורי הוכמן , דיויד בלינקה , לביא זיטנר , מיכל ברנד , עירית נתן - בנדק , קרן רון , רון ביטרמן .