את סיפורי הטירונות שלי כבר סיפרתי לא פעם, בייחוד בהקשר של רונית שחר שבילתה איתי את החוויה הזו במיטה שמעליי. אבל את אותה טירונות (בלתי נשכחת, מסתבר), העברנו ביחד עם עוד כשבע מיועדות ללהקות צבאיות, וביניהן גם אילה אשרוב, קטנת קומה, חיונית וחיננית להפליא, בעלת פנים ממזריות שקל לזהות בהן את הערבוב הגנטי של שני הוריה, השחקנים מישה אשרוב ודליה פרידלנד, אחת מאושיות ילדותינו.
אחרי אותו שירות צבאי המשיכה אשרוב במסלול שכלל, בין היתר, לימודים בבית ספר רימון, השתתפות והנחיה בתכניות של הערוץ הראשון (ביניהן "תוסס" ו"מוצ"ש"), והשתתפות בהפקת "הכבש הששה עשר" של תיאטרון הקאמרי, שם גם הכירה את יוני רכטר. פגישה מחודשת איתו הובילה לשיתוף פעולה שבמסגרתו מתארחת אשרוב בהופעותיו של רכטר בחו"ל.
בימים אלה, כשהיא חמושה בכמה מהטקסטים היפים ביותר שקראתי לאחרונה, ובלחנים מעודנים ובעלי ניחוח ישראלי קלאסי משהו, היא מוציאה את אלבום הסולו הראשון שלה, "חוצה את הנהר" (עיבודים והפקה מוזיקלית: לני בן בשט).
"אף פעם לא הבנתי שאני בדרך לאלבום"
"כמו מים זורמת/ כמו מי הנהר/ כמו עלה על המים/ כמו עלה שנשר/ כמו רוח חולפת/ כמו רוח קלה/ שרגע עוטפת/ ורך מגעה/ (...)/ אני כזאת/ כזאת אני/ אם לא תחזיק אותי/ אני אפרוש כנפיים/ ואעוף כמו ציפור/ ואשאיר אותך מאחור/ ואחלוף עם האור/ ואמריא ואנדוד בלי/ לחזור" ("אני כזאת", מילים ולחן: אילה אשרוב)
"אני חושבת שבעצם אף פעם לא הבנתי שאני בדרך לאלבום", היא אומרת כשאני שואלת למה כל כך הרבה זמן לקח עד שהוציאה את הסולו הראשון שלה. "אף פעם לא ממש ראיתי את עצמי, או הכרזתי על עצמי כסינגר סונג רייטר, והייתי מאוד מבולבלת מול השאלה של מה אני בעצם, והייתי יותר עסוקה בלנסות למצוא זיהוי מאשר בלעשות. הייתי צריכה לעבור מעגל נורא רחב של התרחקות וניתוק בשביל לחזור ולעשות את הדבר היותר אמיתי ומהבטן, שהוא בעצם האלבום".
מה כלל אותו מעגל של התרחקות?
"אחרי שסיימתי את רימון ועזבתי את הטלוויזיה ואת הבמה נסעתי לברקלי, והתמודדתי שם עם עולם חדש. עולם שלא ידע מה זה להקות צבאיות, ומה זה `הבימה`, לא ידע את כל מה שאני באה ממנו, וזה היה טוב, הייתי כמו כולם, דף חלק. ואז פתאום גיליתי את עולם המוזיקה הרחב, המוזיקה הקלאסית, המוזיקה לקולנוע, הניצוח, הכוח של המוזיקה נטו, בלי השפה, כי השפה לא הייתה רלוונטית שם. אחרי הלימודים בברקלי המשכתי למאסטר. הלכתי עוד יותר רחוק, לבית ספר לאמנות בצפון קרוליינה, לסביבה שלא היו בה ישראלים ובקושי היו בה יהודים, ואז בחנתי יותר את הקומפוזיטור שהתפתח בי בברקלי, אבל בניתוק מוחלט מחברה תומכת, מקולגות ישראלים ומדברים כאלה.
"אחרי זה חזרתי לארץ לתקופה קצרה, אבל אז נכנסתי להתמודדות עם הזהות האישית של להקים בית ומשפחה (לאשרוב שני ילדים – ט.ג.). במקביל לזה עשיתי כל הזמן עבודות מוזיקליות והמשכתי לכתוב שירים, אבל לא היו לי את תעצומות הנפש שצריך בשביל להחליט שאתה עושה אלבום. תעצומות נפש שצריכים להיות אפילו עוד יותר חזקים ככל שאתה מתבגר, כי כבר יש כל כך הרבה דברים שעומדים בדרך. אחרי שהתחתנתי חזרתי שוב לארה"ב, הפעם בעקבות בעלי שעובד שם, ויותר בתור אמא. עם הגדילה שלהם היה יותר ויותר מקום לעשייה. כל הזמן הייתי שם במאבק מאוד חזק של אני לא רוצה לחיות שם אלא רוצה לחזור לארץ, והמאבק הזה התבטא בכתיבה וברצון לעשות אלבום".
"הרגשתי שאני מאכזבת שאני לא נהיית שחקנית"
"מטפסת על ההר/ וחוצה את הנהר/ בשם האהבה/ עם הרוח בפנים/ יחפה על אבנים/ בשם האהבה/ (...)/ וצמרת עירומה חוסה עלייך/ כשאת בשם האבה/ שרה את שירך מחכה לקיץ/ קיץ שיביא לך אהבה/ ואני עייפתי מלרוץ" ("בשם האהבה", מילים ולחן אילה אשרוב)
מכיוון שכישרון המשחק של אשרוב בלט למרחוק, והתחושה הייתה שמיד אחרי שיסתיים הצבא נראה אותה מככבת על הבמות בתפקידים גדולים, ההפתעה הראשונה שלי הייתה כשעופרה חזה הוציאה את השיר "לאורך הים", למילים וללחן של אשרוב, שהקליטה לאלבום ביצוע משלה לשיר.
"את `לאורך הים` כתבתי בגיל עשרים. מגיל שמונה עשרה בערך למדתי פיתוח קול אצל רחל הוכמן שמאוד עודדה אותי לכתוב ולשיר ולהקליט. הקלטתי סקיצות, והשיר הראשון בקסטה היה `לאורך הים`. הקסטה התגלגלה לידי בצלאל אלוני. הוא ועופרה בדיוק חזרו אז מחו"ל ועופרה חיפשה חומר לתקליט מקורי אחרי המון שנים שלא הקליטה בעברית, והם התאהבו בשיר. כל מי שהיה סביבי באותו רגע אמר לי, `אין לך מה לחשוב פעמיים, זו עופרה חזה, תני לה את השיר`, והסוף ידוע".
מסקרן אותי גם המפנה הזה שעשית ממשחק למוזיקה, אחרי שהיה ברור לנו כל כך בצבא שאת שחקנית נפלאה
"תמיד היה לי ברור שאני הולכת להיות שחקנית, אבל אחרי הצבא פתאום היה לי ברור שאני לא יכולה להיות מספיק טובה כדי לעמוד בסטנדרטים של הסבא והסבתא שלי (צבי פרידלנד וחנהלה הנדלר, מראשוני הבימה – ט.ג.) או של ההורים. המעיל הזה היה גדול עליי מדי. וכשהלכתי לרימון זה פתאום היה מין, `רגע, אני אמורה להיות שחקנית ועכשיו אומרים לי שאני כותבת שירים`. הרגשתי שאני מאכזבת בזה שאני לא נהיית שחקנית".
קראת לאלבום "חוצה את הנהר". יש לשם משמעות מעבר לעובדה שהוא לקוח מאחד השירים?
"יש לזה משמעות מאוד גדולה. הנהר הוא גם האוקיינוס, המעבר הפיזי שלי בשנים האחרונות שבהן אני חיה על הקו ארה"ב-ישראל, וגם המעבר הרגשי, שכולל סוף סוף לעשות את האלבום הזה, ואת המעבר מתיאטרון לשירה. לחצות את הנהר המשפחתי התיאטרלי. הנהר כבר לא לוקח אותי לאן שהוא לוקח, אלא אני עושה מעשה וחוצה אותו".
מעניין שאחרי כל כך הרבה שנים בחו"ל הלחנים שלך עדיין נשמעים מאוד ישראלים
"אני חושבת שאני מתעקשת בצורה לפעמים אפילו מפריעה וכואבת, לחיות שם קצת עם המזוודה על המיטה. כל שנייה אני מכניסה את הדברים ונוסעים. בבית מדברים רק עברית, אני כל הזמן שומעת אלבומים ישראלים שיוצרים וקוראת ספרים בעברית, אולי זה מה שאת שומעת בלחנים.
"אנחנו חיים בארה"ב ובאים לארץ פעמיים שלוש בשנה. בעלי עובד שם, ועד עשיית האלבום היו לי הרבה ימים של בכי ורצון לחזור לארץ. עם יציאת האלבום וחציית הנהר, קיבלתי איזו הבנה שכדאי לחיות יותר את הרגע. כרגע אנחנו שם, אנחנו רוצים לחזור ונחזור, וזו פשוט איזו חוויה אנתרופולוגית שאנחנו עוברים, ואת כל מה שאנחנו חווים שם נביא לכאן איתנו, וזה בסדר לפעמים לחיות על הקו אם זה מה שהחיים מאפשרים".
ומה עם הופעות?
"עשינו השבוע הופעה חגיגית, ואנחנו חוזרים לארה"ב ביום ששי, אבל מתוכננות לנו כבר כמה הופעות בקיץ, ואז התכנון הוא להגיע לארץ כל כמה חודשים ולעשות הופעות".