בין אקספרימנט למשחק

פקיד מנסה להשיג העלאה במשכורת אך בכל פעם עומד מכשול אחר בדרכו להעלאה המיוחלת. ללא עלילה  במובן המקובל מתקדם המחזה כמו אלגוריתם משובץ הוראות וחצים או משחק לוח. הטקסט פורסם לראשונה ב-1968 בירחון להוראת מחשבים. אחר כך עיבד אותו פרק לתסכית רדיו, ורק בהמשך נכתב נוסח לבמה, שהועלה ב-1974. ב- 2004 תורגם המחזה לעברית על ידי אירית עקרבי (ויצא לאור בהוצאת רסלינג עם מחזה נוסף של פרק – "מתחם התפודים") ואז נתקל בו עתי ציטרון לראשונה, נדלק על היסוד הבלתי אפשרי שלו והחליט להעלות אותו עם תלמידי משחק ובימוי שנה ג` מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה.
 
למה החלטת לביים את המחזה?
 
"אני לא מביים הרבה אלא לעתים רחוקות, וכשאני מביים אני בדרך כלל לא מביים מחזות כי כבר הרבה שנים שמחזות רגילים לא מעניינים אותי. צריך להיות מחזאי יוצא דופן, כמו קרול צ`רצ`יל הבריטית, כדי לכתוב מחזה שיזרים בבלוטות שלי אדרנלין. רוב הדרמות שנכתבות הן דרמות ריאליסטיות, דרמות סלון מהסוג הקצת עבש לטעמי והן לא מצליחות  לעורר אצלי כלום. עצם העובדה שאני קורא טקסט כתוב ומעניין אותי לעשות אותו זה יוצא דופן. למשל העבודה הקודמת שעשיתי על בסיס אלבום של אלביס קוסטלו  (`הסיאנס של רומיאו`). אני לא בוחר את החומר שלי בשביל להיות מיוחד אלא כי מה שמעניין אותי בתיאטרון זה שמתמודדים עם משהו שבלתי אפשרי לעשות לתיאטרון. במחזה הזה יש משהו שנראה על גבול הבלתי אפשרי. אני לא יודע אם ההצגה תהיה לשביעות רצונם של הצופים או לא אבל זה דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי לעשייה בתיאטרון".
 
זו פעם ראשונה שהמחזה הזה מועלה על במה?
 
"הוא הוצג מעט מאוד. על פי אחרית הדבר של דפנה שניצר בתרגום של רסלינג הוא הוצג ב1974 על ידי במאי צרפתי בפריז. הבמאי שהעלה את זה עשה את ההפך ממה שאני עושה – הוא העמיד שחקנים מדברים מול הקהל ונתן להם לדבר על הקהל.  הצגה הזאת ירדה די מהר, היא לא הייתה הצלחה גדולה. אני יודע שהמחזה עלה  גם כתרגיל בימוי בסמינר הקיבוצים. זה מנוגד לכל מה שהתיאטרון הרפרטוארי מסחרי עושה בעשרים השנה האחרונות. זה אקספרימנט שבא לבדוק משהו ולהשתעשע בו  - בין אקספרימנט למשחק".
 
ומה כבש אותך במחזה?
 
"מה שעניין אותי במחזה  זה איך מבצעים על הבמה מחשבה או פעולה שמישהו הוגה בראש. כי  על הבמה אם מרימים כוס, או נותנים סטירה,  או הולכים ממקום אחד למקום אחר – זה נעשה – אי אפשר להטיל בספק את הדבר הזה.  אי אפשר להגיד `אם תלך`  בתיאטרון ואנחנו  מנסים לעשות `אם תלך` על הבמה או `אולי הלכת` או `אולי ישבת` - כל הדברים האלה שבהגדרה הם בלתי אפשריים, דרך  שילוב של תיאטרון תנועה עם טקסט. ניסינו לראות איזה פתח קיים בין מי שבאמת נמצא על הבמה ועושה עליה משהו לבין העובדה שהטקסט אומר שהוא לא ממש עושה את זה אלא בודק את האפשרות הזאת בראש.
 
"הדמויות הן השערה, הנחה, אלטרנטיבה – הן דבר תיאורטי, שקיים בתודעה ולא במציאות. האירוניה היא שגם הדה גאבלר לא קיימת במציאות אבל מרגע ששחקנית משחקת את הדה גאבלר, אז הדה גאבלר שם, ככל שהשגתנו מגעת".
 
אז מה בעצם קורה בהצגה?
 
"אפשר לחשוב על משחק לוח כמו `חבלים וסולמות`  - יש לך חייל מפלסטיק צבעוני וקוביות וכמה מסלולים אפשריים כדי לנצח במשחק או כדי להגיע ליעד.  אתה צריך לבחור אם להשתלשל בחבל הזה, או לעלות בסולם הזה או בדרך אחרת וכל האופציות משוחקות בראש -  אם זה יהיה כך או אחרת  ואיך זה ישפיע או יושפע מהשחקן השני ואם אני מתעכב במסעי אל היעד, וכל זה קורה במחזה כולל הליכה לאחור. כמו במונופול, כשאתה מרים קלף וכתוב בו `סבתך מתה חזור למשבצת הראשונה`. וזה גם מצחיק באופן הזה: `הבוס שלך מת מאדמת צריך לחזור  למשרד ולהתחיל את המשחק מחדש`. זה משחק מתוחכם אבל ילדותי לגמרי. והוא שרירותי כי פתאום נופל עליך משהו בלתי צפוי, ואתה משלם עליו ביוקר ומתעכב.
 
"כמו משחק לוח שבו אתה מנסה כמו בחיים לעשות כמיטב יכולתך על ידי שאתה מכלכל את מהלכיך בתבונה המקסימלית אבל פתאום יש פנצ`ר בגלגל או הילדים חולים או משהו אחר.  המחזה מחקה משחק לוח ומשחק לוח מחקה את החיים באופן גרפי. וככה פרק אומר שכתב את המחזה עם חיצים והוראות מסלול ומשהו שצריך לפצח בסוף כדי להגיע ליעד".

עולם המשרד והפעולה הפוטנציאלית
 
כשאין דמויות במובן המקובל, איך עובדים עם השחקנים, יש כאן  אלמנט של אלתור?
 
"עשינו עבודת סדנה לקראת העבודה המדויקת על ההצגה, אין כאן אלתור,  כדי לגלות יחד עם השחקנים  את העולמות שבהם אנחנו עובדים. עולם אחד זה העולם הקונקרטי של המשרד.  השחקנים הלכו לתצפיות במשרדים של האוניברסיטה ולמדו בצורה מאוד מפורטת, איך נראה משרד, מה הופך את המשרד הסטנדרטי לפינה אישית, כמה מטרים מרובעים יש במשרד, איך מתבטאים באופן אישי משרד. כל מציאות המשרד נחקרה על ידי השחקנים והובאה לחדר החזרות לאימפרוביזציות. כולם עשו את כל התפקידים והבינו את ההתנהגויות, כמו שעובדים על טיפוס ריאליסטי.   
 
"מזה ניסינו ליצור ממד עקרוני ורננה רז שעובדת אתי על התנועה יצרה אתם משפטי תנועה מהחומרים שהם הביאו -  איך מסגננים כתיבה במחשב, עבודה עם עכבר. עולם המשרד אצלנו הוא המפתח להכל וגם בו כמו במשחקי לוח כמו דמקה שחמט או מונופול יש  לכל אחד את המשבצת שלו והוא יודע איך הולכים למשבצת של הבוס דרך איזה משבצת עוברים כדי לקבוע פגישה מתי נכנסים למשבצת וצריך לעשות רוורס כי מישהו חשוב ממך מעסיק את המזכירה של הבוס.
 
"דמיון נוסף קיים לעולם ניסויי מעבדה עם חולדות ועכברים כשבודקים איך הם עוברים ממקום מסוים במבוך למקום  אחר במבוך בתנאים מסוימים – עם תרופה כזו או אחרת - איך מתנהל המסע אל המים המסוכרים.
 
הרמה השנייה של העבודה הייתה ניסיון מופשט ועקרוני להבין ביחד אתי מה זה פעולה פוטנציאלית  -  מה ההבדל בין בן אדם שחושב על ביצוע פעולה פיזית לבין בן אדם שמבצע אותה באופן מלא מה נמצא בתווך שבין פעולה מדומיינת במוח בצורה כללית או מדויקת לבין הוצאה מלאה של הפעולה אל הפועל. יש שם תווך גדול שאנחנו מנסים לחקור ולגלות.
 
מאחורי כל המהלך הזה נמצאת גם אמירה חברתית
 
"האמירה החברתית  היא לא העיקר היא צריכה להיות נוכחת כי אתה לא רוצה להתעניין רק באופן אינטלקטואלי בדבר אלא להתרגש ממנו בכל מיני צורות. כשאנחנו מלווים את המסע של הפקיד מבחינה אנושית אנחנו  מבינים שזה לא מסע רק שלו בלבד אלא מסע של כולנו  ויש בחברה שלנו מנגנונים מסוימים שהם מנגנוני דיכוי, וגם בחברת החיות דרך אגב. כדי שחברה תתקיים ותמשיך להתקיים היא בנתה לה מנגנוני דיכוי זה אמנם מדכא אבל מעורר תהיות
 
"אחת הדמויות ברומן `חיים הוראות שימוש` (הרומן הגדול של פרק) היא דמותו של הפקיד ושם הוא מספר את הסיפור שלו בפרוזה וזה עצוב אבל מצחיק כי הפקיד בסך הכל החליט לקנות סט של חדר שינה והוא נכנס  לחובות לא בגלל שאי אפשר לצאת מחובות כי ה הרי וא עובד,  אלא בגלל שהבוס בחופש, או שהמזכירה בחופש או שמשהו משתבש. תמיד יש את המשבצת  עם הקול שאומר `הסבתא שלך מתה` שמסבך את העניינים והוא מקבל צו עיקול  כל רכושו. ושם יש הפי אנד בסוף – שהוא שרירותי ומצחיק אבל הוא בניגוד לכל המבנה לכל הציפיות. אז פרק משתעשע בזה.
 
"הסגנון הייחודי של פרק מבליע בו את כל תולדות הספרות המערבית של המודרנה מהרנסנס ואילך. אדם כל כך משכיל וכל כך רווי . לא כל בן אדם משכיל זה שוקע בתוך האישיות שלו ואצלו הוא מדבר עם ציטטות מכל דבר אפשרי בין שהוא מודע לזה ובין שלא ומכיוון שאני הרבה פחות משכיל ממנו הרבה פעמים זה עובר לידי – זה דומה ליונסקו, לבקט מושפע מקפקא. אחרי קפקא מה תכתוב על מבוך בירוקרטי מדכא ושרירותי שהוא בעצם צלם האלוהות. אחרי `מחכים לגודו` מה תכתוב על זה שאנחנו לא יודעים למה אנחנו כאן והאם יש לנו סיבה והאם יש לנו תכלית . אנחנו ממציאים לעצמנו שאנחנו מחכים, הולכים ל.. וכו` . פרק לא משלה את עצמו שהוא מגלה כאן משהו, או ממציא משהו חדש, רק מחדד את המועקה ומשחק בה במשחק מסוג חדש". 
  
  
  
"העלאה במשכורת, מאת: ז`ורז` פרק. תרגום: אירית עקרבי. בימוי: עתי ציטרון. תנועה: רננה רז. מוזיקה: יובל שקד. תפאורה: ערן עצמון תאורה: רותם סירוק . תלבושות: ולנטינה סטץ.

ההצגה תעלה בין התאריכים 12-3 במרץ 2008 במשכן לאמנויות ע"ש הכט באוניברסיטת חיפה.