מבלי שנרגיש התקבע במשך השנים שחלפו, חודש יולי, החודש המרכזי של הקיץ, כחודש החשוב ביותר של המחול הישראלי. אם לא כסמן ללבלוב ולפריצה של יצירה חדשה, לפחות כהשתקפות לעושר ולמגוון היוצרים הפעילים בה. הרבה הודות לשני העוגנים המרכזיים שלו: פסטיבל מחול כרמיאל, מחד גיסא, שיחגוג בעוד כשבוע וחצי את שנתו ה-21, ואירועי "מחולוהט", מאידך גיסא, שיש המכנים אותו פסטיבל בבלי דעת, והוא מתקיים בשנה ה-12 ברציפות, במרכז סוזן דלל בתל-אביב. מן הסתם, מזג האוויר הישראלי הוא שמחבר, באהבה ובהסכמה הדדיים, בין שלוש יממות גליליות, גדושות ומסעירות, לבין תשעה שבועות תל אביביים לחים, קצפתיים ומסכמים. מחול יולי-אוגוסט.
 
מחולוהט, שהחל באחד ביולי ויינעל ב-30 באוגוסט, הוא בעצם חלון הראווה של המחול הישראלי בשנה החולפת. הוא אמור להציג, פעם בשנה, תמונת מצב של המחול המקומי, ומתיימר לארח את מרבית, אם לא את כל, ההרכבים והיצירות שהועלו בעת האחרונה על במה ישראלית, ובעיקר על במות סוזן דלל, הבית, הלב הפועם והמכה של המחול הישראלי. במלים אחרות: הזדמנות נוספת, חגיגית, לחזות בהיי לייטס של השנה.
 
אך ההגדרה האמנותית של ה"פסטיבל" אינה חד משמעית וכיוון שבגדול היא מתבססת על "רפרטואר חי ונושם", למעשה אינה קיימת או מיושמת. כיוון שהדגש הוא יותר שיווקי מסחרי, ואין מה להתבייש בכך אלא אפילו להתגאות באטרקטיביות של המחול המקומי, האמנים והלהקות המשתתפים - שמייחסים חשיבות רבה מאוד למסגרת זו ולכוח החשיפה שלה - רשאים להופיע עם יצירות שהם בוחרים. חלק לא מבוטל, מתחילים וחדשים בעיקר אך לא רק, מציגים את היבול הנוכחי שלהם (קולבן דנס, קמע, ורטיגו , סער עזימי, עידן כהן, ניב שיינפלד ואורן לאור, גילת אמוץ ומאיה לוי, טליה פז ונדר רוסנו).
 
חדשות וותיקות
 
האחרים נעים בין חדש לישן. מצד אחד, יצירות חדשות לגמרי, בהופעות בכורה (אם למנות רק שלוש מתוכן - "אחושילינג" של יסמין גודר, "תנועת הפנינים על רצפת הפרקט" של ליאת דרור וניר בן גל ואנסמבל "אדמה" שלהם, "רקדי לקצה האהבה" של רנה שיינפלד הבלתי נלאית); מצד שני, יצירות ותיקות ו"ישנות", בנות שנתיים ויותר, כמו "דקה דנס" בגרסת אנסמבל בת שבע (2006) שתתארח בחודש הבא בבכורה בריטית בפסטיבל אדינבורו היוקרתי, "קזוארות" ו"עבודה עברית" (שמורכב מ"אעשה ואוסיף" ו"קראו לנו ללכת" המוקדמות אף יותר) של רננה רז (גם הן מ-2006), "טיפה פופה" של יוסי יונגמן (2005) ו"משחקי ילדים" של נעה דר (מ-2002).
 
כשיצירת מחול ישראלית "חיה" שש שנים במציאות המקומית, אפשר כמובן, לדבר במושגים של "נס רפואי", "כנגד כל הסיכויים" וגם "סיפור הצלחה יוצא דופן". אך לנוכח ההתבגרות, הפתיחות, רמת העניין והחשיפה להן זוכה המחול הישראלי, אפשר לראות בכך תעודת כבוד  וזכות לו, לקהל, ליוצרים וליצירה.
 
הדברים תקפים, ואף ביתר שאת, גם לגבי "אויסטר" של ענבל פינטו, היצירה הוותיקה ביותר ב"מחולוהט" השנה. קיימת כבר 9 שנים וברזומה שלה 300 הופעות בכל רחבי העולם. לא פחות מ"תופעת טבע נדירה", ועדיין מושכת ומרתקת קהל כאילו הועלתה לראשונה השנה. וזה מפליא ומעורר השתאות גם במושגים של פינטו, שיצרה (עם שותפה הוותיק אבשלום פולק) כמה וכמה יצירות נוספות במהלך השנים שעברו מאז פריצתם המטאורית. אחת מהן, "שייקר", מועלית במקביל. בעבורה "אויסטר" הוא מופע שכל הזמן חי ונשאר רענן ורלוונטי, שמתחבר לקהל רחב בהרבה מושגים, מובנים ואספקטים של היצירה.
 
האמת היא שגם אם ביקשה להעלות ב"מחולוהט" את "הידרה", העבודה החדשה שלה, שפתחה את פסטיבל ישראל ירושלים האחרון, לא יכלה לעשות זאת. במקורה, "הידרה" היא הפקה משותפת ישראלית-יפנית, ואחרי "תשלום" חובותיה הראשוניים (בין היתר בפסטיבל סטאבאנגארד הנורבגית, אחת מבירות התרבות של אירופה בשנה זו), עורכת הלהקה בימים אלה אודישנים לרקדנים מקומיים כדי שיחליפו שני רקדנים יפניים, שסיימו את חלקם בהפקה. וזה ייקח זמן. לפחות עד "חשיפה בינלאומית" הקרובה, שתתארח בסוזן דלל בדצמבר-ינואר הבאים עלינו. כל כך רחוק? ככה זה שב"אמצע" יש מסע של 21 הופעות עם "שייקר", במהלך שישה שבועות בארצות הברית. תנו כבוד. 

 TADC

ובתוך כך נתבשרנו על הקמתה של להקה חדשה, TADC (הצעה שלי לראשי התיבות באנגלית של) תל אביב דאנס קומפני (או בעברית, להקת המחול של תל אביב). הלהקה, שתושק בגאלה חגיגית בסוף חודש זה, במסגרת מופעי "מחולוהט", היא השלב הבא, המורחב והמשודרג של "דה דה דאנס" של צמד היוצרים-מנהלים יערה דולב ועמית גולדנברג. הגוף החדש, יוזמה משותפת לצמד (זוכי פרס שר התרבות ליוצרים צעירים 2007) ולעיריית תל-אביב-יפו, יפעל במרכז בכורי העתים, לפי מודל מקובל בעולם כשמתחתיו, נכון יותר כבסיס לו, להקה צעירה, מסלול להכשרת רקדנים מקצועיים ובית ספר למחול.
 
בשמונה שנות קיומה (מאז 2000) העמידה דה דה דאנס 13 עבודות שונות, ותקציבה גדל מ-20,000 ש` בשנתה הראשונה ל1.5 מליון שקל מחזור בשנה החולפת. הציפיות עתה הן התרחב ולגדול, אם לא בלהקה הבוגרת (שתימנה גם היא שמונה רקדנים, חלקם חדשים, חלקם גרעין שממשיך) לפחות בבסיס הפירמידה, שאמור לשרת ברבות השנים את השפיץ שלה, בהכשרת דורות באים ללהקה רפרטוארית (בדומה למודל של "בת דור" ז"ל, שנסגרה למרבה הצער, בעקבות התנהלות לקויה לאורך השנים). החיבור עם ביכורי העתים מכוון למיתוג גבוה יותר, שיהפוך את המרכז העירוני לאבן שואבת ארצית.
 
בהתאם לכך אמור תקציב הלהקה החדשה לפחות להכפיל את עצמו (תמיכת העיריה והכנסות עצמיות) כשברמת החזון הוא אמור לשמש בית ל-300 עד 400 אנשי מחול מדי יום.
 
לפחות שלוש מהיצירות הקיימות של דה דה דאנס, "ימשיכו" עם להקת המחול תל-אביב: "ברלין יפו קפיצת דרך" (הקו-פרודוקציה הגרמנית), "זמן לבן" (חנוך בן דרור) ו"דה דה", שהועלתה בפסטיבל ישראל 2007. אין ספק שבפני הצוות שיוביל את המיבנה החדש (נעמי פרלוב הוותיקה כאחראית על מסלול הכשרת הרקדנים, קמה קולטון כמנהלת בית הספר למחול, איתן בן עמי מנכ"ל המרכז ודולב וגולדנברג כמנהלים אמנותיים) ניצב אתגר מסקרן ומלחיץ, שמחויבותו לאיכות בתכנים וברמה, תיבחן  בזכוכית מגדלת. 
  
 החוויה הכרמיאלית
 
לה אחרונה על פסטיבל כרמיאל שבפתח: גם אם מהבחינה המספרית, כמות הלהקות וההרכבים שיציגו את עבודותיהם בפסטיבל, אינה תקדימית, עדיין הרושם המצטבר הוא שהפסטיבל גדל בהתמדה ומרחיב את נפח הפעילות שלו. אולי בזכות הגברת הפעילות במרכזים חדשים, כמו מרכז ברוך או אולם מופ"ת, אולי בזכות  גידול במספר המופעים מחו"ל: בלט סגד מהונגריה, עם "כרמינה בוראנה" ו"חלום ליל קיץ", אמן הפלמנקו הספרדי רפאל אמרגו ועוד. חלק מהאורחים אגב, יופיעו במקומות נוספים בארץ (סוזן דלל, פתח תקוה, רעננה והרצליה) שהם הבסיס לצידוק הכלכלי שבהבאתן לארץ.
 
בניגוד לרשום המצטבר דווקא חלקן של עבודות בבכורה  בכרמיאל, קטן. עניין של כדאיות. נכון שלא מעט מעוניינים להשתמש בשירותי החשיפה של כרמיאל כמקפצה ליצירות חדשות משלהם, אבל לפסטיבל לא כדאי לארח אותם, מן הטעם הפשוט שהצגות בכורה מקשות על האינטנסיביות של הפסטיבל. הקמה של הפקה חדשה מצריכה שעות ארוכות ולפעמים גם יום עבודה. ואין טעם להשבית אולם ובמה מהופעות רק לטובת "בכורה" אחת. לפיכך מעדיפים בפסטיבל, מזה שלוש שנים לפחות, עבודות רצות על פני חדשות מהניילונים.
 
אבל זה לא צריך להפריע לכם להתמכר לחוויה הכרמיאלית הייחודית וחסרת המתחרים.