השילוב בין צליל חצוף, שנולד בימים בהם הניו-ווייב שלט באוויר, לבין סולנית מדהימה ביופייה עם לוק של מיליון דולר, הפך את בלונדי (ובייחוד את דבי הארי) לאייקון הפופ השווה והמצליח ביותר בשנות המעבר שבין הסבנטיז לאייטיז.
מה שעבד כל כך טוב בשנים הראשונות, איבד פתאום מקסמו, ורגע לפני שבלונדי הפכה לעוד אחת מהלהקות הפתטיות שמנסות לשחזר את עברן הזוהר, עשו חבריה הפסקה ארוכה ועברו למצב של המתנה (את הניסיונות הבעייתיים שעשתה הארי לכבוש את לב הקהל בכוחות עצמה, כדאי לכולנו לשכוח).
התחייה המחודשת שזכו לה לפני כארבע שנים, באמצעות להיט כובש ("מריה") שנלקח מתוך תקליט בינוני
("No Exit"), דגדגה לחברי הלהקה את התיאבון, והחזירה אותם למסלול של הקלטות והופעות. הדיסק החדש של בלונדי חושף את חבריה בכושר טיפ טופ, והסולנית, שהשנים לא הקהו את יופייה ואולי אף הוסיפו נדבך או שניים של סקס אפיל לקולה - עדיין מדהימה.
כבר בפתיחה משנסת דבי הארי מותניים ומנסה את כוחה בראפ, בקטע מעולה, רווי גיטרות חשמליות ונינוחות ג`אזית רפויה. ההתחלה המוצלחת הותירה אותי מופתע למדי, בעיקר על רקע הציפיות הנמוכות יחסית שהיו לי מהדיסק הזה (בכל זאת, הקודם שלהם לא היה משהו שכדאי לכתוב עליו הביתה). "Bad Boys" הוא השיר הבא, וגם הסינגל הראשון שיצא לחנויות, ומשחזר בדיוק רב את הצליל הישן והמוכר כל כך של הלהקה.
גם בהמשך לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי ליהנות. יש כאן לא מעט קטעי רוק קשוחים וכאסחיסטיים במידה, כמה קלילים ורגועים יותר, וסיום אקספרימנטלי וצורמני משהו, אבל כזה שמצליח להתחבב על האוזן אחרי כמה האזנות.
זה לא שאין פילרים מבאסים, אבל הסך הכל הוא ממש בסדר. הממוצע הגבוה יחסית של איכות השירים, ההשקעה הניכרת בהפקה האמיצה שמציעה שילובים מעניינים ולא עסוקה בניסיונות שחזור העבר, ואולי בעיקר הסולנית הכריזמטית שאין עליה גם כשהיא מתקרבת לגיל שישים, נותנים לדיסק הזה בוסט עצבני ששולח אותו קדימה, הרחק מרוב הזבלונים שאנו נאלצים להיתקל בהם ברמה היומיומית. הם קוראים לדיסק הזה "הקללה של בלונדי". עוד כמה קללות כאלה, ויצאנו מבורכים.
Blondie – The Curse of Blondie, Epic/NMC
15/11/2003
:תאריך יצירה
|